מותו ההרואי של ג'וקנטה קזביאנקה

01/07/2020 ב- 04:10 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על מותו ההרואי של ג'וקנטה קזביאנקה

מזה כמה שנים עולות ומתרוממות להבות מן הסכסוך החדש בין מצרים ואתיופיה. בפעם הקודמת הוא ניטש על רקע תמיכת המצרים בתנועת השחרור האריתריאית, ובעבר הרחוק אף התנהלו קרבות דמים בין שתי הארצות. באין גבול משותף מהווה נהר הנילוס את מקור ההתנצחות. כל אחת מהן תלויה במימיו להשקיה ולשם ייצור אנרגיה, ומפני שרוב מקורות המים מוגבלים מעצם טבעם, זו מנסה להחליש את זו בכל דרך. עתה עושה אתיופיה כמעשה מצרים, ומקימה אף היא סכר הידרואלקטרי ענק על מימי הנילוס הכחול. המצרים טוענים שהנילוס כולו – לפני התחברות הלבן עם הכחול – שייך להם ברובו, וכבר החלו להשמיע את תופי המלחמה. כותרות העיתונים בקהיר זועקות: הקרב על הנילוס מתחדש! ומי שמקשיב למרחקים איננו יכול שלא להיזכר בקרב הנילוס המפורסם, ומעטים בכלל בימינו שמעו על תוצאותיו המחרידות עבור ילד אמיץ ונשכח.

הקרב החשוב התחולל ביומו הראשון של אוגוסט 1798. מן היום הזה גמר אומר נפוליון בונפרטה לכבוש את ארץ-ישראל. ספינותיו עגנו ליד אלכסנדריה, במפרץ אבוקיר. בטרם שקעה השמש הבחין בהן הצי הבריטי בפיקודו של הוריישו נלסון. הוא החליט לתקוף. במשך הלילה כולו נמשך הקרב. מן ההתחלה הותקפה ספינת הדגל הצרפתית L'Orient שהיתה מצוידת ב-120 תותחים. מי שפיקד עליה היה הקפטן קזביאנקה (Luc-Julien-Joseph Casabianca). בגבורתו הרבה נלחם בבריטים בשעה שג'וקנטה (Giocante) בן ה-10, ילדו שלו, נמצא על הסיפון גם כן. מחמת הדאגה לשלומו הורה לבנו להתייצב בחלק אחר של הספינה ולהישאר שם עד שיקרא לו. הבן הצייתן ראה בהוראה המפורשת כפקודה מאת מפקדו ולא זז ממקומו. היה משוכנע שיש לו חלק בקרב ולתפקיד שאותו ימלא תהיה השפעה על ההכרעה. בשעה תשע בלילה בערה הספינה לגמרי. והילד עדיין ניצב בעמדתו מבלי לדעת שאביו לא יקרא לו יותר, שהוא מת.

החשש כי הדליקה תגיע למחסן התחמושת הלך והתגבר, ותחת להילחם אלה באלה הזדרזו שני הציים להתרחק מן ה-L'Orient. בספינה הבוערת, כל מי שיכול היה לקפוץ ולשחות הרחק – עשה זאת. ומספרים הללו שראוהו כי ג'וקנטה עשה עצמו חירש לזעקות האימה ולקריאות לעברו כדי שיימלט. הוא קיבל הוראה מאביו וידע בליבו שימלא אותה כלשונה, יהא אשר יהא סביב וחרף הפחד הכביר שוודאי טלטל אותו. בשעה הזאת, במקום להיות במיטתו אחרי ששיחק עם חבריו, כבר לחכו לשונות האש את מלבושיו.

בעשר בלילה הזדעזע המפרץ מעוצמת הפיצוץ. האוויר רעד פעם אחר פעם וכולם נפלו על מקומם לתפוס מחסה. ההלם היה כה עז עד כי הקרב הופסק. נלסון אז הורה למלחיו לנסות ולהציל את הצרפתים שזינקו אל המים, אך מאות קיפחו את נשמת אפם לפני שהגיעו אויביהם לחלצם. לאחר מכן התחדש הקרב, ובהגיע אור היום כבר הסתיים בניצחון בריטי מפואר. היה זה הקרב ששינה את גורל המלחמה באופן זמני. עימות רחב יותר עוד יפרוץ.

בתום המלחמות, כשהקיסר נפוליון כבר לא היה בין החיים, חיברה המשוררת האנגליה פליסיה הרמנס (Felicia Hemans) את השיר 'קזביאנקה' לזכר הילד שהקריב את חייו. זה התפרסם בשנת 1826 ומיד נהיה לקלאסיקה. במשך כמאה שנים נלמדו שורותיו המחורזות בבתי הספר של בריטניה וארצות הברית. כל תלמיד בשיעורי אנגלית זכה לשנן את המילים שנחקקו בליבו לנצח:

The boy stood on the burning deck
Whence all but him had fled;
The flame that lit the battle's wreck
Shone round him o'er the dead

ובאשר לנפוליון, הוא נדהם מן המפלה הימית, אך מיד התעשת וציווה על חילותיו לכבוש את ארץ-ישראל. בלית ברירה, כמובן. ספינות להשיבם בחזרה אל המולדת לא נמצאו עוד לרשותו. נפוליון סבר כי אל חופי הארץ תגיע תגבורת צבאית שתחזק את הכוחות הבריטיים, ואת נחיתתה ביקש לסכל במהירות. כידוע, הוא נעצר בעכו, אשר על חומותיה צר במשך שבועות.

נוהגים לומר כי אלמלא איבד קפטן קזביאנקה את ספינתו בקרב הימי הנודע, אפשר שנפוליון לא היה מיישם את תוכניתו לפלוש לארץ-ישראל. משעשה כן, שוב נזכרו האירופים בארץ הקודש הנשכחת. כשליבות הנוצרים הלמו בחוזקה, התעוררו גם געגועיהם של היהודים ביתר שאת. הציונות חבה הרבה מראשיתה לקרב הנילוס. הגפרור שהצית את הספינה האיר את הדרך ארצה לרבבות עולים דור אחר דור ומבלי שיכבה. זהו אינו נס, וגדול הוא מכל פלאותיו של פך השמן.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.