מדוע אנו מצטלמים עם רקע של מים?

30/06/2020 ב- 08:48 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מדוע אנו מצטלמים עם רקע של מים?

לא מכבר ביקרתי בחיפה. ישבתי לתומי בצד הדרך כשהים לפניי וההר המיוער מאחוריי, והתחלתי להרהר מדוע אין זה הפוך. שתי בנות טיפש-עשרה הפריעו לי לחשוב. מולי עמדו והתדיינו ביניהן באיזה טלפון של מי מהשתיים תצלמנה זו את זו. מפטפטים אנו עצמנו לדעת על גיל ההסכמה מן המימד הכרונולוגי ומנסים לחינם לגשר בין ביולוגיה, חברה ותרבות. הרי אלה בנות חוה שכבר מסוגלות ללדת ואיבריהן מפותחים להפליא, ויודעים אנו כי בתרבויות אחרות אפשר שהיו נשואות לבחירי ליבן. חרף זאת, הנורמה החברתית במערב פוסלת היתר ברור ומפורש ליחסי אישות מפי נערה שמתחת לגיל ההסכמה. לאישור שלה אין תוקף חוקי. הבטתי בצמד-חמד התזזיתי ותפשתי מחדש מדוע ערכי המוסר שלנו כה נוקשים. נהיר לכל רואה שמבחינת אישיותן אינן בשלות כמעט לדבר. הן צחקקו וצווחו ופנו אליי להחליט עבורן ואחת דחפה את השנייה עליי, ואינני יודע מה לעשות. בהיותה לבושה בגד ים אין מנוס מלגעת בגופה החשוף או בחלקיו המכוסים בבד כדי לחלץ עצמי ממנו ומפני כך נרתעתי, והיא איננה קמה וממקום מושבה הנוח לדידה נאבקה בזרועותיה כדי להדוף את חברתה. המאורע המכביד נמשך שניות ספורות, אך אני הייתי מוכרח להתייחס אליו בכובד ראש.

מה שריתק אותי יותר מכול כשראיתי את אינדיאניות היער היה שלהבדיל מן הבנים, כמעט כולן נראות אותו הדבר ממבט ראשון. הן שחומות יותר מן המולאטיות; הן נמוכות מאד, ודאי ביחס לבחור בגובהי; ותספורת שיערן השחור זהה. בכפרי הברזילאים שאליו היו מגיעות האינדיאניות התהפכו הציפיות. הן לבשו בגדים בעוד המולאטיות הסתפקו בלבוש זערורי אם בכלל, אם כי לא הופתעתי כליל. אל מרכז הקניות של קופקבנה נהגו נשים רבות להגיע עם בגד ים ואיזושהי יריעת בד צבעונית הלפופה סביב אגנן. גם חולצות שקפופיות לא נעדרו משם, ועל כן תמהתי מה פתאום מכסות האינדיאניות את גופן. כשהגעתי לכפריהן שוב התהפכו היוצרות. מעט מהן התהדרו בלבוש מסורתי שהוא כמעט ולא כלום וחלקן האחר חיבב חצאיות באותו גוון. למותר לציין שכולן היו חשופות חזה. הרגשתי לא היתה כבחוף ים של נודיסטיות בסקנדינביה אלא כמו חזרתי ריבוא שנים לאחור, אל השלב הבתולי של האנושות.

החיפאיות הצעירות שלנגד עיניי אינן עוד בבתולותיהן. מכונית כחולה חנתה ושני בחורים כבני שלושים יצאו ממנה. השתיים פיזזו לעברם ונתלו עליהם כמו היו זאטוטות שקופצות על אבא. פער הגילאים נראה באמת תלוש מן המציאות. זו שנפלה על ברכיי לרגע קט פנתה אליי בעיניים חביבות וביקשה שאצלמם. פניתי מלפניהם וצילמתי אותם על רקע ההר. הם לא אמרו דבר אך נראה שאינם מרוצים ולא יודעים מהי הסיבה. טבע האדם מתקן עצמו ללא מילים. בתמונה הבאה שצילם הקירח עם הזקן התחבקו השתיים כשהים מאחוריהן. בפעם הזאת הן רוו נחת. מה חשבתי לעצמי ברגע ההוא? ששתיהן רחוקות מאד מלהיות יפות.

החיים נעים במסלול משלהם וסוחפים אותנו אליו. איכשהו נאלצתי לבלות מרבית עיתותיי עם בלונדיניות חמודות למראה, כאשר משיכתי האמיתית היא לבעלות עור כהה ובוהק. הן המולאטיות והן האינדיאניות נראות אקזוטיות בעיניי, אך הבחירה ביניהן היתה קלה למדי לאור ההתנסות. בדרכן הייחודית ילידות האמזונאס הן המאהבות המעולות בתבל. עכשיו לכו ונחשו מה גילן. הרי הן לא מספרות, וכשהן נדחקות לומר הן משקרות. את קבוצת הגיל מתחת לשלוש-עשרה שנים ניתן לזהות ולהבדיל מקבוצת הגיל 13-19, אך בתוך הקבוצה של המתבגרות כמעט בלתי אפשרי לנחש נכונה לכאן או לשם. בת 14 ובת 16 נראות אותו הדבר והתנהגותן המינית מצביעה על ניסיון כביר. בגילאים הללו מצאתי ביניהן הרות ואמהות, ובמהרה תופשים כי ברומא יש לנהוג כרומאים. לא ניתן לחיות לאורך זמן בכפר אינדיאנים מבלי לרצות להיטמע בתוכו אחרת אנשיו יפלטו החוצה את הזר. מאידך, בילוי במחיצת קטינה מלווה בתחושה של טומאה. אולם, ההתלבטות לא גרמה לבלבול. קול ההיגיון התעורר ושמעתי אותו. אם זהו גיל ההסכמה שקבעו האינדיאנים מיהו אנוכי שאתערב בענייניהם.

לא יכולתי שלא לחקור את החיפאית החביבה מה רע בהר. חרף גידולי הבטון אינו פחות יפה מן הים. ענתה כמו התשובה חיכתה בפיה תמיד: בגלל המים והשמיים. זה נוף של מרחב וחופש. ההר הוא גוש אטום שחוסם את ההרגשה הזאת. יש לה חיוך דבילי ומושך מאד, והיא השתמשה בו כדי לפתותני שאסכים לתשובתה. נפלתי בקסמיה והודיתי כי ככל הנראה אמצא בין תצלומיי האישיים רבים שנלקחו עם רקע של מים. משום מה, לא זכרתי התחבטות כמו במקרה החיפאי בין הרים מיוערים ומפרץ ימי. מה אז אבחר?

האינדיאנים אינם אוהבים מצלמות. כשצילמתי את הצומח הפראי הם טענו שהרגזתי את רוחות היער. על מנת לצלם אותם יש לבקש רשות. יש ביניהם הטוענים כי כל תמונה מורידה יום מחייהם. הם מייחסים חיות כלשהי לתצלום. בשום פנים ואופן אינם מסכימים להצטלם כשמאחוריהם גוף של מים. למה לעורר לשווא את רוחות הנהר? נשים בגירות עלולות לעורר מהומה אם במקרה הן נקלעות למסגרת הצילום או שומעות איזו הקלקה חשודה. הן היו חידה סתומה. דומה שאינדיאניות חדלות להיות פוריות בגיל לא מבוגר, ואף אם לא התקרבו אליי מיוזמתן תמיד ניתן היה לגשת אליהן ולפטפט מעט. הנשים שהיו מטופלות בצאצאים התרחקו מנוכחותי ונעלמו בזריזות מעיניי כאשר הייתי משוטט בכפר. ואילו הנערות הצעירות חסרות התעסוקה ניסו בכל דרך להיכנס להיריון. בעיניי נראו כפתייניות המושלמות. קרי, ידעו לבצע משימתן מבלי להיראות מופקרות. להיפך, התנהגותן היתה טבעית ונעדרת מחסומים. רק הנהר היווה מחסום בפניהן. חרף היותן שחייניות מצוינות וכאלה שמשתוקקות להתעלס במים, הן היו צורחות כמו הדימוי שהדבקנו לנשות הג'ונגל כאשר הייתי מופיע לפתע עם מצלמה עד שהייתי אנוס לנוס. היו בקרים בכפר שלהן שהייתי שוכב על הערסל ומחפש פיתרון לבעיה הכי מטרידה שידעתי בחיי: איך משיגים עדות מצולמת להוכיח שחייתי שם. ערב אחד הצגתי בפני דיאנה, בת זוגי הדנית דאז, תמונות מאגן האמזונאס. הסתכלנו יחדיו על תצלומי האינדיאנים והיא תהתה: וזה מן האמזונאס? צהלתי בחיוב, והיא עוד בשלה: ואיפה האמזונאס? עניתי: זה מן האמזונאס! והיא הבהירה: אני מתכוונת למים. חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי, ולבסוף מצאתי כמה תצלומים שאני מופיע בהם עם אינדיאניות וברקע זורם לו נהר.

את התמונה צילם אחיה של ג'וליאנה, איזושהי נערה ברזילאית ממוצא גרמני שראתה בי אהוב שלה, וכל אשר אני זוכר ממנה הן מריבות עם האינדונזית השנייה, בת לווייתי למסע. בתחילה הוא שוחח עם הנערה האינדיאנית והצביע עליי עם תנועה של חיבוק כדי לבקש ממנה בדרך הזאת שתצלם אותי ואותו יחדיו. היא פירשה זאת כהיתר לבוא ולגעת בי. בסכלותי שיתפתי עימה פעולה בהתחלה ובקושי רב הצלחתי לחלץ עצמי ממנה. ככל שהבעתי התנגדות כך התעצמה תאוותה מפני שפירשה התנהגותי כמשחק מקדים לפני המעשה. איכשהו, לא יצאתי חבול, אך הייתי משותק לחלוטין מן ההפתעה. הקטנטונת היתה חזקה לא פחות ממני, ומפני שלא נתקלה בגברים שאינם חזקים כל כך, כמו בני שבטה, האמינה שאני עושה לה הצגות ומפחית מכוחי. אמנם, ניסתה מעט לכפות עצמה, אך בעיקר היתה משועשעת. והנה, למרות שהוקסמה מאד ממצלמת הרפלקס מיאנה להצטלם ואיימה עלינו. אח של ג'וליאנה גער בה והיא ניאותה להתייצב מול המצלמה. כשפיתחתי את השקופית הבחנתי בניצחונה. את עיניה הסיטה הצידה ככל שיכלה. תמימה אפוא היא אינה. לא יכולנו להיפטר ממנה באותו היום. היא הלכה אחריי לכל מקום, ומילה אחת בפורטוגזית לא הבינה. בלי ספק, זהו המקרה החריג ביותר שידעתי מצד האינדיאניות. כולן מלבדה ניתקו מגע כשהרגישו דחויות.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.