אולי זה נכון בתיאוריה אך זה לא פרקטי

24/06/2020 ב- 03:08 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על אולי זה נכון בתיאוריה אך זה לא פרקטי

זכורה לי שיחה עם פלוני על אודות יחסיות. הבהרתי את עמדתי והוא הדגים אותה כדי לברר אם תפש: אם חובב ספורט חי שבעים שנה, אין זה משנה לו אם נולד בשנת a ומת בשנת b, או נולד בשנת x ומת בשנת y. הוא יראה אותו מספר של אולימפיאדות. דעתי היתה שזו דוגמה לא מוצלחת אך שמרתי אותה בליבי. את העיקרון הוא הבין. מפני שלא שלטתי במועד לידתי, צפיתי בפעם הראשונה באולימפיאדה בשנת 1984. כידוע, המשחקיים האולימפיים במוסקבה הוחרמו במערב. אולי מן הסיבה הזאת חשתי בחסרונו של דבר אשר לא ידוע לי. זהו אך טבעי: לפני פיתוח לוח השנה הרגישו הקדמונים בצורך הברור שלו לניהול חייהם. על כן, בשיעור נגרות התעקשתי בפני המורה ליצור דבר דומה לסמל האולימפיאדה מחמש טבעות עץ. בהנחיית המורה יצרו שאר התלמידים חפצים שיש בהם תועלת. מכיוון שהיה ברור עקב מצבי האורתופדי שאין לי חלומות להשתתף באולימפיאדה, נתקלתי במבט של תימהון. יתרה מזאת, מבלי לצפות אל האופק, יצרתי טבעות בלתי מתאימות לשימוש אחר. מידותיהן לא התאימו לשמש צמידים לפרקי הידיים, ידיות לאחיזת סלים, טבעות שמכניסים דרכן כדור או טבעות שמושלכות לעבר מקל נעוץ באדמה בניסיון מהופך להשחיל אותו בהן. הייתי תקוע עם מחשבות על חמש טבעות מבלי לדעת מה לעשות עימן.

אני אדם פורה – במחשבות יותר ובעשייה פחות. גם זהו אך טבעי. העשייה אינה מצליחה להדביק את קצב המחשבות, ואם אתחיל לעשות את אשר עליו חשבתי, מתי אמצא זמן לחשוב עוד. תארו בליבכם שאתם מחלקים מספר שלם לעשרה וכל עשירית ממנו אתם מונים ממנו והלאה יחד עם המספרים השלמים בקצב קבוע. כשתגיעו ל-11 אתם תהיו רק ב-1.1. לאחר שתשלימו לעשות עשרה דברים יתברר כי נותרו לכם עוד תשעים, וזוהי כמות לא סופית. הולכים ומצטברים בה יותר ויותר דברים לעשות ככל שנמשך הזמן. אומרים כי למזלה של האנושות אצל בני אדם היחס הוא הפוך. מכל עשרה יש תשעה אנשי עשייה ואחד שחושב למענם. למעשה, הוא הגורם המגביל. הקדמה שנועדה לרווחת כולנו תלויה רק בו.

הרבה בריות שתופשות את דבריי לעיל מהנהנות בחיוב, ואז אני מפתיע אותן. אני אומר: הכול נשמע טוב ויפה, אך מאין לדעת כי כזאת גם נראה טוב ויפה. ומה אם חלק מן המחשבות אינן ניתנות ליישום? הרי שיש כאן בזבוז. לדוגמא: ידוע כי באמצעות גליל עץ ניתן לנער פירות מן העץ כדי שייפלו ארצה. האם נמצא מאן דהוא שיטען כי הדבר אינו נכון מבחינה תיאורטית? בשטח עשוי להיות הוא בלתי מעשי. פלוני שנעזר במקל הליכה יגיע למטע אגוזים ויגלה שהוא קצר מדי. הפלוני אינו מתייאש. בפעם הבאה יבקש שיביאו לו מוט ארוך דיו כדי להגיע אל ענפי האילן. אז יתברר שהוא כבד מכדי להרימו.

"אולי זה נכון בתיאוריה אך זה לא פרקטי" נדמה בעינינו כמוסכמה על-זמנית שאמיתית לעולמי עולמים. נהיר לכולם כי חלק לא מבוטל מן המחשבות אינו ניתן ליישום. השאלה היא מדוע. וכשאנו שואלים זאת, תיכף ומיד מתברר כי "אולי זה נכון בתיאוריה אך זה לא פרקטי" אינה מוסכמה שיכולה להיות מקובלת בכלל, ובוודאי שאינה על-זמנית. להיפך, יתכן כי זהו הדבר הכי בר-חלוף שאנו מכירים.

יש רק דבר אחד שאנו מסכימים לגביו: פרקטיקה שנשענת על תיאוריה. כל בוקר ראו בני האדם את השמש זורחת, ובכל דור ודור חיפשו לזריחה הסבר. אבותינו לא רצו להסתפק במעשי עיניהם בלבד הרואות את זריחת החמה כל יום מחדש. הם ביקשו להבין את עילת הדבר אף אם לא נראה להם תמוה. נכון הדבר שההסברים הולכים ומשתנים, אך המהות הכללית אינה משתנה.

אין כולנו יכולים להסכים על תיאוריה שנסמכת על פרקטיקה. ראשית, אין ולא יכולה להיות פרקטיקה מקיפה לתיאוריה שלמה. מדוע זאת? לא בגלל שלמעוף הדמיון אין גבולות ואילו לכלים שאנו מסוגלים ליצור יש מגבלות. הסיבה היא אחת: לנוכח שכלול הכלים ממריא עוד יותר הדמיון לעוף. הדוגמה של המספרים וחלקי המספרים משמשת אותנו גם כאן. עוד לפני תחרויות הריצה המסורתיות התקיים ויכוח האם מתישהו ידביקו חלקי המספרים את המספרים השלמים, או שמא נעים הללו בקצב אחר מבלי ידיעתנו, אולם במציאות חיינו אין מתרחשים כך הדברים כל עיקר. ככל שהיא נעשית מורכבת יותר, המוח מתפתח יותר ומחשבותיו נהיות מורכבות עוד יותר. שנית, הדמיון של העושים במלאכה אינו זהה זה לזה. כל אחד מעצב כראות דמיונו את המוצר המעשי מעת שהתיאוריה נפוצה לכל עבר, ומתגלעת מחלוקת מי קלע נכונה לסלה. אחד טוען שאישש את התיאוריה, שני גורס כי טענתו שגויה ומציג לעולם טענה חדשה. בא שלישי ומבטל אותה. התיאורטיקן עצמו, אפילו יהא איש כפיים, לעולם לא יהיה מרוצה מעבודתו. מעצם טבעה, התיאוריה מתרוממת אל מעבר למציאות חיינו, אחרת מה הטעם בה. לפיכך, האדם הראשון שהרהר על פעולת המחשב, הגה את הדרך להפעלתו ואף בנה אותו, ידע כי יכול היה לעשות יותר אילו היו לו כלים אחרים שלדאבון ליבו טרם פותחו. שוו נפשכם זאטוט המנסה למשוך את זנבו של הכלב. הילד מתקדם צעד ומושיט ידו, והכלב הנמצא בפער לפניו מתקדם גם הוא עוד צעד. לדידו של התיאורטיקן הרי זה היינו הך. עשייתו אף פעם לא תשיג את מחשבתו. היא ממשיכה ומתפתחת, או שהיתה מפותחת כשיצאה לעולם: מי יזכה לגעת בזנב של ג'יראפה בת יומה?

דיברנו עד כה על פרקטיקה קיימת. אך מה נדבר כאשר התיאוריה אינה ישימה למימוש. במידה שמלכתחילה התיאוריה, תהא הגיונית ככל שתהא, אינה פרקטית, עומדות בפנינו מספר אפשרויות: א. לקבל אותה בינתיים בדמיון תוך כדי השתדלות למצוא נתיב ליישם אותה. הנה, רעיון גלי הכבידה של אלברט איינשטיין התברר כתופעה טבעית. ב. לקבל אותה בדמיון ובמקביל לנסות ולפתח תיאוריה שתסביר אותו הדבר אך אולי תהיה ניתנת למימוש. ג. להטיל בה ספק מפני שכל עוד לא איששנו אותה מי יתקע לידינו שיש בה אמת כלשהי. במידה שאחרי תקופת שימוש נעשית התיאוריה בלתי ישימה, הואיל ותוצאות ניסויים ותצפיות לא מוצאת אצלה הסבר, יש בפנינו שתי אפשרויות: לחזור על הניסויים או לדחות את התיאוריה. כאשר התגלה שדבר כלשהו נע מהר יותר ממהירות האור נרעשה תבל ומלואה עד שהתברר כי היתה זו שגיאה, והתיאוריה עודנה עומדת על תילה.

הנה כי כן, בנקודת זמן עתידית, "אולי זה נכון בתיאוריה אך זה לא פרקטי" יתברר תמיד כמשפט שקרי לגבי כל תיאוריה.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: