קומונה של פשפשים טורפים בביתי

31/05/2020 ב- 13:25 | פורסם במשפחתי וחיות אחרות | סגור לתגובות על קומונה של פשפשים טורפים בביתי

לכל הפשפשים יצא שם רע שלא בצדק והאשמה היא בפשפש המיטה בלבד. טפיל זה הועבר מן העטלפים אל האדם הקדמון בימים שהתגורר במערות, ואף שאנו שוכני ערים מזה אלפי שנים ברי כי טרם הצלחנו להיפטר ממנו. עובדה היא שאנשים נרתעים כשאני מספר להם כי אני מטפח מיני פשפשים ואלה נחשבים בעיניי לבעלי-חיים מעניינים ביותר. מה גם שכמעט כולם מתבלבלים בין כינים, קרציות, פרעושים ופשפשים, והדחף המיידי שלהם הוא להתגרד למשמע אחד הסוגים.

כמו ילדים אשר הכרתי גם אני גידלתי פשפשי אש בצנצנת זכוכית גדולה. עד היום ממלאת את ליבי חדווה למראה ילדון המלקט אותם בזהירות בפאתי השדה. סבורני שזה לא היה אדמון מצויר (Pyrrhocoris apterus) אלא מתגודד מצרי (Scantius aegyptius). שניהם דומים זה לזה, אך בתל-אביב נפוץ המין השני. סיפקתי להם מזון בשפע – זרעי חוביזה יבשים, ודורות רבים ידעתי עד שיום אחד מצאתי שכולם מתו. חוויה של מוות בגיל כזה היא נוראה. כשמת אחד מאוגריי בשיבה טובה הייתי כה מזועזע. לא ידעתי כלל שתוחלת חייו קצרה. וכאשר הכתה התמותה בפשפשי האש ליוותה אותי תחושת אשמה מכבידה לאורך ימים. אם כולם קיפחו את חייהם בבת אחת, ובהם צעירים, נהיר כל כך מי נושא באחריות. לא תפשתי איך התקיימו במשך חודשים רבים באותן נסיבות בצנצנת ופתאום הפכה היא לארון המתים שלהם.

בנעוריי גידלתי שטגבון (Anisops) באותה צנצנת זכוכית גדולה. זהו פשפש קטן החי בשלוליות ונדמה כמעופף בעמודת המים. מעולם לא נתקלתי בקניבל איום כמותו. אספתי עשרות פרטים, ולמרות שסיפקתי להם דפניות ומוינות לרוב, נותר שם לבסוף פרט אחד אחרי תקופה קצרה. הוספתי עוד שטגבונים וחוזר חלילה. בכל בוקר נאלצתי להוציא ערימה של גוויות. בתחילה חרדתי שמא התנאים שסיפקתי לא הלמו את צרכיו, אך כאשר נשאר לו שטגבון יחיד והאריך ימים תפשתי שהמין הזה קוטל כפי יכולתו. מה גם שיש להיזהר מפניו. עקיצתו איננה נעימה בכלל.

בשנים אחרי כן התחלתי להחזיק את היצור השני שעלה תמיד ברשתי יחד עם השטגבונים, ולמעשה מאות ממנו עדיין מצויים אצלי. זהו חותרן (Corixa) והוא פשפש שאינו עוקץ בני אדם, אלא ניזון מרקבובית שבקרקעית השלולית. אמנם הוא זעיר, אך אורח חייו המרתק מספק בהחלט. תמיד תמצאו אותו מקפץ במהירות בתחתית האקווריום ואז עולה אל פני המים לשאוף אוויר. המיכל מכוסה ברשת צפופה משום מנהגו לעופף לפעמים אל עבר האור. המנורה הדולקת מושכת אותו כמו ברזל אל מגנט.

על הפשפשים המסוכנים לאדם כבר סיפרתי. יש ברשותי עקרב מים ורב-פשפש עקרבי ענק. מתברר שחרף גודלם אינם חיים לאורך זמן, אך הם מתרבים על נקלה. טרם הצלחתי לגדל המון מכל מין באותו מיכל מבלי שיטרפו אלה את אלה, אך דומה שרב-פשפש עקרבי הוא סובלני יותר, או צייד נחות מעקרב מים. אובדן הפרטים החודשי הוא נסבל לטעמי, והרי עדיף כך מפני שאין מקום בביתי להחזקת עשרות מיכלי רביה עבורו.

עוד פשפש מסוכן ביותר הוא המין היבשתי Platymeris biguttatus. אני מחזיק אותו אצלי מזה שנים. נוסף על עקיצתו המכאיבה מאד, הוא גם מתיז נוזל רעיל אל העיניים כאשר הוא חש בסכנה. חמוש במשקפי מגן ובכפפות עבות אני פותח את הטרריום ותמיד מוצא כתמים חדשים של ארסו. בלילות הוא מעופף ומתנגש בכתליו פעם אחר פעם ואינו חדל. לפעמים, אני מקשיב להתנגשויות של שלושה-ארבעה פרטים בו-זמנית. לעומת פשפשי המים אשר להם אינסטינקט חזק לקטול, פלטימריס חי לו בקומונה של עשרות פרטים. כל עוד אספק להם מזון מדי שבוע, הם לא יאכלו אחד את השני. יתר על כן, תחת קליפת עץ אחת – שם הם נחים במהופך – ניתן למצוא תריסר מהם צמודים זה לזה. ברם, אין מדובר בסובלנות של חיות עצלות מרוב שובע. הפלטימריסים אף צדים במשותף או שמצטרפים לארוחה רבת משתתפים, כתלות בגודל הטרף. אם זהו חרק גדול שנלחם על חייו, כמה פשפשים נועצים יחדיו את אנקוליהם החדים לתוך גופו ומחדירים אליו את הארס. כשהוא מפסיק לזוע, תמיד יצוץ עוד פרט שלא נטל חלק במלאכת ההרג ויאכל ארוחת חינם. אם היה נושא רעמה על ראשו, הייתי מדמה את הפלטימריסים ללהקת אריות.

פרט בוגר מוצץ להנאתו זחל של שחרורית הקמח. לתמונה בגודל מירבי לחצו נא כאן.

בטרריום מונחת קופסה עם אדמה תחוחה, ושם מטילות הנקבות את ביציהן. ישנה חשיבות רבה להותיר אותה מעט לחה. את הביצים ניתן לסלק למיכל גידול נפרד או להותירן עם ההורים. כשיבקעו הצעירים יש לספק להם מזון בגודל ההולם את מידתם והיו נא בטוחים כי בדרך הזאת רבים ישרדו ויגיעו לבגרות. מכל מקום, אני מבכר שהביצים תבקענה תחת שליטה, ואת הצעירים אני מחזיק בכלים מתאימים עד שמופיעות נקודות לבנות על כנפי הפרטים בגלגול האחרון, וזהו סימן שהם מסוגלים כבר להתרבות.

ביצה של פלטימריס מטילה את צלה על מטבע של שקל.

אחת הקושיות שטרם הצלחתי לפענח היא הקניבליות בקרב צעירים עד הגיעם לבגרות. הבוגרים אינם נוהגים לצוד פשפשים קטנים מהם, אך צעירים מגודלים יעוטו בחשק רב על פרטים שמידתם עודנה קטנה. הם ודאי מזהים בהם את בני מינם. האם רק התאווה לזלול מניעה אותם או שהם מבקשים לסכל תחרות עתידית על משאבי מזון? אי אפשר להבדיל בין הזוויגים ואינני יודע האם נקבות שמנמנות מתנכלות לנקבות קטנטנות ואותו הדבר בקרב זכרים. אני מנחש שהכרתם טרם הגיעה לבשלות, והם אינם מבדילים בין טוב או בין רע ומה כדאי לאכול.

צאצאים לאחר ארוחתם הראשונה.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.