האם השפה מעצבת את אורח חיינו היומיומי?

09/03/2020 ב- 05:28 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם השפה מעצבת את אורח חיינו היומיומי?

אלה דברים שכתבתי בשינויי ניסוח קלים בהיותי סטודנט צעיר, בשנים שהייתי שופע רעיונות מעניינים ומשונים כרימון שדחסו בתוכו עץ שלם:

האם מישהו פגש אי-פעם ערבי שאומר "אני ממהר"? היהודים בארץ משתמשים בביטוי הזה כשהם ממהרים באמת לאן שהוא או כשהם מנסים להיפטר מנוכחותו המעיקה של בן שיחם. ואילו הערבי, כשמנסים לזרז אותו, מבקש "לאט, לאט". גם כשאיננו במדבר – בהיותו ניצב חסר אונים מול גמל רובץ שממאן להתרומם מן הארץ ונהיר לו כי שם נחוצה סבלנות מרובה – עודנו ממשיך לבצע כל דבר באיטיות שאין לה סוף כי כבר מוטבע אצלו הביטוי "לאט, לאט". ואני מדבר על סטודנט ערבי במעבדה לכימיה, כשהבדל של עשירית שניה קובע איזו תוצאה תתקבל בניסוי. והוא לא ממהר לשום מקום. רק מחייך בתקווה לזכות בהבנה.

ארוחת בוקר קרויה באנגלית "שבירת צום", ואכן, האנגלים זוללים בבוקר כמות נכבדה של מזון כראוי למי שצם כל הלילה. ארוחת בוקר קרויה בפורטוגזית "קפה דה מאניה", ואכן, בברזיל מסתפקים בקפה עם חלב ותו לא. אולי מפני שהם מקדימים לאכול ארוחת צהרים, ואולי אינם צמים כל הלילה. זכורים לי תיירים אנגליים בברזיל שהיו המומים מדלות ארוחת הבוקר בארץ הזאת, אשר שפעת המזון בה היא המגוונת ביותר בתבל. בחזרה לישראל עצרתי בלונדון, ושם ראיתי סטודנט ברזילאי (עם גיטרה על גבו) יושב בין אנגלים לארוחת בוקר ומסתפק בקפה עם חלב. הוא אפילו לא הוריד את כלי הנגינה אל הארץ. תהיתי אז האם זהו עניין הכרוך בהרגל שאינו מצריך תשומת לב. אולי הוא אוכל ארוחת צהרים בחצות היום, אולי הוא לא צם כל הלילה. התברר שהוא כאנגלים כולם: ישן בלילות ואוכל ארוחת צהרים בשעה מאוחרת. כשהניח את הספל על השולחן, הכריז: סיימתי את קפה דה מאניה שלי. הפטרתי לעברו, להנאת כולם: רואים שתפחת לגודל של לוויתן. שים לב לעצמך בפעם הבאה.

ברוסית יש איזשהו פתגם על "לשבת ולדוג", ואילו בערבית של מרוקו יש איזשהו פתגם על "לעמוד ולדוג". על כן, רואים אנו בחופי הים של ישראל את יוצאי רוסיה ישובים על כיסא ואוחזים בחכה אחת, ואת יוצאי מרוקו או צרפת מתרוצצים מחכה לחכה, שהרי אינם מסתפקים באחת. חקרתי בעברית פעם אחת דובר רוסית מדוע הוא דג עם חכה יחידה והוא סיפר על אותו פתגם. ובהזדמנות אחרת חקרתי בעברית דובר צרפתית מדוע הוא דג בו-זמנית עם מספר חכות והוא סיפר לי על אותו פתגם. מפי נמלטה צעקה: בינגו!

כעת מנסה אני לדלות מידע מדוע תיירים מצפון אירופה מניחים את המזוודה בצד גופם ובלי לאחוז בה, ומדוע תיירים ממזרח אירופה מניחים את המזוודה מלפניהם ואוחזים בה. השוער במלון דן בתל-אביב כבר קיבל הנחיות לבדוק זאת למעני תמורת תשר נכבד.

ישנו ויכוח קדום בהיסטוריה של המדע, כמעט כמו הביצה והתרנגולת, האם קודם אוספים דוגמאות ואחר כך מפתחים תיאוריה שתסביר אותן, או מפתחים תחילה תיאוריה ואחרי כן אוספים דוגמאות שתאשש אותה. דומני שזהו תהליך משולב. נתקלים בדוגמה יוצאת דופן או בדוגמה שחוזרת על עצמה, וחזרה זו מושכת תשומת לב, ומפתחים לגביהן הסבר כלשהו שיש בו חיזוי, ואותו מבקשים לאמת באמצעות דוגמאות נוספות.

עד כאן.

את הכתוב לעיל קראתי שוב לאחר כעשרים שנה, ולא זכרתי כלל את קיומו ושכתבתיו.

בשיעורי המעבדה היינו עורכים ניסויים בצוותא, ולעיתים שותפי היה סטודנט ערבי. אולם, לא זכרתי איזו השתהות מכעיסה מצד אחד מהם.

את הבחור עם הגיטרה זכרתי. אותם תיירים אנגליים בברזיל לא היו זכורים לי. עם זאת, אני זוכר אנגליה אחת שהחמיצה את ארוחת הבוקר. היו לה דדיים מסיביים לנגד קול דק שבדקים, והיא הציעה שאצטרף אליה לסעוד בקרבת מקום. מתבונן מן הצד מסוגל היה לחשוב שהנני מצוי בהלם לנוכח ההצעה ומבקש לברר שוב כדי להיות בטוח, אך אני רציתי שתחזור על דבריה הואיל ולא שמעתי את קולה. השבתי לה בשלילה. אפשר כי בישראל הייתי נענה בחיוב להזמנתה, אך הייתי בברזיל!

לא זכרתי את הדייגים ולא זכרתי כלל שהתעניינתי בשיטות הדיג שלהם.

לא זכרתי ששוחחתי אי-פעם עם שוער במלון דן. והמזוודות – לא זכרתי דבר על אודות שיטות הנחתן על הארץ.

כאשר פונים אליי קוראים ומבקשים לברר דבר-מה, ישנן פעמים שאני מופתע ותוהה על מה מדובר. אם שילבו ציטטה מדבריי אפנה למנוע החיפוש, ואם לאו אבקש שיצרפו קישור. אחר עיון במשפטים הפותחים אני נזכר בדברים שכתבתי דאז. לא אירע שלא זכרתי אותם מחדש – מלפני שהשלמתי את הקריאה כולה. מהו ההסבר שזכר קיומם של מאמרים לא מעטים אינו מצוי עוד בתודעתי? אפשר שתוכנם אינו קשור בדברים שמעסיקים אותי כיום, וכמו כן, עצם זכירתם באופן אחר על ידי כתיבה, הביאה את המוח להורות על אי-זכירת קיומם יותר בתוכו. אפשר שידיעת המוח כי אין לו עוד צורך לזכור את הדברים גם כן, היא שגורמת לו לשכוח את קיומם – אך לא את הדברים עצמם. השערה זו יש לבחון בהשוואה לדברים שמישהו אחר כתב, וקראתים מחדש אחרי שנים רבות, ולהיווכח האם זכרתי את קיומם. זאת יש לעשות על ידי סימון דברים שנקראו לפי ציון מועד הקריאה, אך לא בדפים עצמם, שמא יתעתע בזיכרון לחשוב שאנו מכירים אותם או אפילו יזכירם, אלא במחברת ייעודית שבה רשום כל דף ודף שנקרא. ואין להוציא מחשבון שמא את המוח לא מעניין כל כך מי כתב את הדברים – אני או פלוני – ודי לו שהם רשומים היכן שהוא כדי לשכוח אט-אט את קיומם. מכל מקום, טרם עברו עשרים שנה מאז החלה להתמלא התיבה הלבנה. יתכן כי עוד יתברר שאחרי משך הזמן הזה אתחיל לשכוח גם את הדברים עצמם, ולא רק את קיומם.

מדוע מכל הפרטים דלעיל זוכר אני רק את הבחור עם הגיטרה? באותה השנה נקשר ליבי בליבה של דיאנה, והיא היתה מנגנת למעני בגיטרה שלה. אפשר שזוהי הסיבה.

כיצד זוכר אני את האנגליה? אין זה המקרה שנזכר אני בפינית אחת כל אימת שאני חולף ברחוב הלסינקי. לפני הגעתי לאנגליה מאמריקה הדרומית לא עסקו מחשבותיי בפגישה דמיונית עימה באקראי. אין זה המקרה שאזכור אמריקנית אחת כל אימת שאקרא על גמלים. בשנות התשעים עדיין נמנתה על הללו שסבורים היו כי בישראל נעות שיירות גמלים מעיר אל עיר, ואף התווכחה איתי. ויתרתי על ליל אהבים עימה לטובת האמת. כשלא שמעתיה בפעם הראשונה, שבה האנגליה על הצעתה עם החיוך הכי מזמין עלי אדמות, ואני סירבתי לה. פניה התמלאו במבע של אכזבה טהורה שנזכרתי בו, יחד עם מבעים זהים של נשים אחרות, בכל פעם שמישהי לבשה מבע כזה כשהתאכזבה ממני קשות, כמו סרט שרואה אדם בעת מותו.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: