נכונות הביטוי "לא דובים ולא יער" בהוויה המקראית

24/02/2020 ב- 04:21 | פורסם במעולם המקרא | סגור לתגובות על נכונות הביטוי "לא דובים ולא יער" בהוויה המקראית

את מביני הכתוב בתנ"ך ניתן לשייך לשלושה סוגים: הסוג הראשון כולל את אלה שאינם מבינים הרבה ולא באשמתם. מחברי הנוסח נקטו בשיטת הצמצום ולא סיפרו הרבה. אפשר שכך היו נהוג לכתוב בזמנים ההם, טרם התפתחות מעשה הסיפור שלאחריה, ואפשר שלא היה צורך להרחיב במילים נוספות מפני שעם ישראל הכיר אז מקרוב את הסיפורים, וידע בכוחותיו שלו להוסיף את הפרטים החסרים. במרוצת הדורות נשתכחו העלילות, והדברים נעשו סתומים. יש קוראים המקבלים עובדה זו בשוויון נפש ולא מחפשים רמזים בין השיטין.

הסוג השני כולל את רבבות הפרשנים ומחקיהם. אלה משוכנעים כי מאחורי כל פסוק בתנ"ך מסתתר עולם ומלואו שהוחבא מפנינו בכוונה, אך ניתן לגלותו באמצעות חוכמה מיוחדת. לפי תפישתם, עורכי המקרא פעלו באופן הזה כדי שרזי האל לא יהיו חשופים לכל דכפין. הפרשנים מתנגדים להחלטה זו של העורכים, ועמלים לספר את שלא סופר באמצעות דמיונות משוללי בסיס, הן מן המוזכר במקרא והן מן המציאות הפיסיקלית. להבדיל מסיפורים בדויים הכתובים באופן ריאליסטי, סיפורי התנ"ך המופרזים נעשים אצל הפרשנים עוד יותר מופרזים, מתוך סברה מוחלטת שמחברי המקרא היו ממתיקי סוד שהמעיטו במתכוון בגלילת המאורע כולו.

הסוג השלישי כולל בודדים בתבל כולה שפועלים מתוך הכרה ששיטת הצמצום ננקטה מעילה יחידה: שלא כמו בימינו, הסיפורים בעל פה היו נפוצים מאד בקרב האוכלוסייה, הואיל ולא כולם ידעו קרוא וכתוב, ומלאכת הכתיבה דאז היתה מסובכת ויקרה יחסית. מכיוון שכך, לא טרחו מחברי המקרא לדווח את הסיפור במלואו. אין מי שלא שמע אותו בשעתם. אותם בודדים מן הסוג השלישי ניחנו בדמיון יוצר שמאפשר למוחם לשחזר את הפרטים החסרים. החיסרון הברור בשיטה זו הוא שאין יכולת לדעת האם זהו הסיפור העתיק. מחברי הרומנים המקראיים נשענים על הסיפור העשיר בפרטים שהתהווה בדמיונם ומרחיבים אותו לעלילה בדויה שאין לה יומרה להגיד את האמת ההיסטורית.

אני משתייך לשלושת הסוגים הללו מתוך תפישה כי יש שבעים פנים לתורה. מחברי התנ"ך ועורכיו היו אנשים שונים לפי אישיותם, סגנון כתיבתם היה שונה זה מזה, והם פעלו בזמנים שונים. לפעמים, אני מוצא את הפסוקים סתומים מדי ומניח להם. לפעמים, אני חוטא בפרשנות מוגזמת לעילא ולעילא. ולפעמים, דמיוני הפועל ללא לאות באופן עצמוני משלים את הפרטים הנעלמים. סיפור אלישע והדובים ממחיש את דרך הפעולה הזו אצלי.

ספר מלכים א' מספר על הנסים שעשה אלישע הנביא. אחד מהם התחולל במעיין של יריחו. מימיו נעשו מלוחים מכדי להיות ראויים לשתייה. יתכן כי הדבר קרה בגלל מיעוט גשמים לאורך שנים. עד אותה עת, המים המתוקים נמהלו במים המליחים וניתן היה ללגום מהם לרוויה. כמתואר במקרא, אלישע השיב למי המעיין את מתיקותם בדרך לא-ריאלית. עם זאת, לא מסופר כי האיש היה בקי באורחות הטבע וניצל ירידת משקעים באזור קודם שבא להציג את מעשה הנס.

מאוחר יותר מסופר על נערי הגבעות – אותם נערים פוחזים שהיו מסתובבים מחוץ לחומות יריחו. בעת ההיא, לא היה זה מעשה מקובל לצאת מן העיר. הם פוגשים את אלישע המתקשה בטיפוס ולועגים לו: עלה, קירח! עלה, קירח! מדוע עשו כן? בדיוק כדרך שילדים לועגים לילד שמן וממושקף. הוא שונה מהם ודי בנימוק הזה כדי להקניט אותו יום אחר יום כל השנה. אלישע מתעצבן. דמו אינו נרתח מן הלעג עצמו אלא מן העלבון האישי. תחת שיודו על נס המים המתוקים, החצופים מרהיבים עוז להציק לו. אלישע ממלמל לעצמו חרישית, ומן היער הסמוך יוצאות שתי דובות, וסופם של הנערים היה רע ומר.

הימצאותם של דובים ביער היא ידועה, אך מאין הגיע היער פתאום. במקרא לא מסופר עליו דבר. חכמי הגמרא טענו כי לא דובים ולא יער היו שם קודם לכן, וכי התרחש נס עתיר מימדים. אלישע ברא את היער יש מאין ואת הדובים שבתוכו, והוא שלט בהם כאדם בכלב מאולף. קרא לדובים אליו ומיד יצאו והתנפלו על הנערים.

אמנם לא השתרע שם יער עבות, אך גדלו שם עצים שלא בצפיפות לפי הצרכים שהסביבה סיפקה להם. בחלוף השנים השחונות ירד מטר, העלווה צמחה שוב, ובעלי החיים שעזבו את היער הפתוח בעת היובש חזרו אליו, וביניהם דובים שהיו אז חיה שכיחה. תושבי הערים מיעטו לצאת מחומותיהן בשל פחד קיומי מפני החיות המסוכנות. גם אריות הסתובבו שם.

מה שקרה, כנראה, הוא שהנערים חסרי המגן נטרפו. אלישע הכעוס שפגש אותם בדרך לפני כן, מלמל לעצמו שקיבלו עונשם משמיים. אוזן קרובה שמעה אותו, והשמועה צימחה לה כנפיים: אלישע קרא לדובים!

מתישהו הורה המלך יואש לקבץ את מעשיות אלישע לאסופה אחת, מתוך אמונה בריאליה שלהן. הרי כתוב בספר מלכים ב' ח' ד-ו כי התעניין מאד במסופר, היה יושב על כיסאו המהודר ומאזין לדברים הללו בקשב רב.

מוכרח הקורא בן ימינו לדעת כי בעולם העתיק האמינו בנסים, ביכולת של בני אדם מיוחדים לשלוט בחיות ובכוחות הטבע, ואפילו להוריד גשם באמצעות תפילות. תפילת הגשם המוכרת לכול היא שריד קדמוני מן הימים שבהם כולם לחשו זה לזה על מעשה אלישע והדובים, עוד לפני שעלה בכתובים.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.