האם נהגים משלמים יותר בחניונים אוטומטיים בגלל הנכים?

11/01/2020 ב- 04:20 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם נהגים משלמים יותר בחניונים אוטומטיים בגלל הנכים?

כל גבר יודע כי על פני כדור הארץ חי מין נבדל של בני אדם – האשה. ערב אחד בסוף אוגוסט, בשעה שעדיין שחיתי במים הרדודים בהצילי צרפתיות מטביעה, פנה אליי תייר גרמני. בקושי שמעתיו. המציל צרח. קרבתי אליו. היה לו קול של תיירת. היא שאלה מה רוצים שם בסוכת ההצלה. התקרבתי עוד יותר. בגלל טיפות המים הדבוקות לעור הפנים קשה להבדיל בין גבר מגולח לבין גברת עם תספורת גברית. באירופה שהיתה פעם, על מנת לא להסתבך בדו-קרב עם בעלה הזועם של אשת איש, כל גבר שפנה למישהי היה מברר קודם אם הינה סניורה או סניוריטה. בברזיל אפשר היה לדעת לפי הטון שבו דיברה האם היא סניוריטה שגם מעוניינת בקשר. שאלתיה בהעוויית פנים היתולית האם היא מיסייה, מאדאם או מדמואזל. התיירת נראתה מחויכת. אני יודעת מה התכוונת, קראה בששון. בחוש הומור האופייני לבני עמה קבעה: אנחנו הולכות ונעשות יותר ויותר דומות לכם וזה מפחיד אתכם. בעיה גרמנית מוכרת, חשבתי לעצמי כשהעירה על מוצאה. הוריה ודאי פחדו מן היהודים שנעשו דומים להם. הוריה? כן, היתה בת 62. לא שואלים נשים לגילן. הן מספרות לבדן עם דמעות של אושר. הסוגיה המבהילה באמת, אמרתי לעצמי, היא לא שיערן הגזוז, אלא שבסיוע הכירורגיה הפלסטית כבר לא מסוגלים להבדיל בין נערות פוריות ובין זקנות בגיל הבלות.

אני מכיר שרירנית אחת שמתעקשת להידמות לגבר. אל תירא, היא אומרת בשחוק, תמיד תוכלו לבצע את "מבחן החניה" כדי לדעת מיהי אשה. אולם, הבדיחה העבשה לפיה שום אשה אינה יודעת להחנות מכוניתה כהלכה עוד מעט תחלוף מן העולם. כולם ישתמשו בעתיד בכלי-רכב אוטונומיים. בעידן הרובוטיקה ההולך ומשתלט על חיינו לא שמו לב הנשים כי לפני שתספקנה לתפוס את מקומות העבודה הגבריים, בחתירתן לשוויון מדומה, כבר יתפסו הרובוטים את מרבית המלאכות של כולנו. המהפכה הפמיניסטית כבר לא תושלם.

בפועל, ניצנים של מהפכה חדשה יותר כבר מבצבצים. השאיפה העיקשת של האשה לשיפור מעמדה בחברה נושאת עימה תוצאת לוואי מבורכת. רבים כמותי חשים אי-נוחות הולכת וגוברת ביחס לנשים כנועות, אם מרחמים כלפיהן ואם מסלידה כלפי דרך חינוכן. אולם, חרף כל המאמצים, חלקן מעדיף להישאר באותו מצב משווע. ברוב ייאושן מהן, ומהן בלבד, עברו מקצת מן הפמיניסטיות רדיקליזציה. הן ויתרו על המאבק החשוב כדי לברוא לעצמן מעמד מדומיין משלהן, שאליו גברים אינם יכולים להגיע. המיואשות הללו טיפסו על ענף גבוה, עומדות שם בשלהן, ומסרבות לרדת לקרקע המציאות.

את התכונות הקופיות הללו כבר השלנו מעלינו, אמהותינו ירדו מן העצים, יעקב אבינו ידע לרדת מן הסולם, ציידי גולגולות חדלנו מלהיות, אוהדי בית"ר לא שורפים יותר את המועדון, ורק הרדיקליות דורשות שנתאבד ונשלח להן בדואר כהוכחה את הראש הכרות. אני בעד הפמיניזם, אבל לא בעד כל הפמיניסטיות בהכרח. בריה הולכת לחוף הים כדי ליהנות מנוכחות של אנשים, אך מחויב המציאות שלא מכל האנשים. אפשר כי באחת הפעמים יביאו פלונים עימם מערכת שמע ניידת וירעישו באוזניים.

הגברים אינם יורדים לעומק הבעיה של פמיניסטיות רדיקליות. עוינות כלפי זכרים כמו היו יצורים זרים היא הנדבך הראשון. העוינות בכללה היא עיקר הדבר. כאשר רובוטים יתפסו את מקום כוחו הפיסי של הגבר תתחלנה הנשים להתחרות בינן לבין עצמן. הן תוכלנה להסתדר ללא גברים כשתפרינה את עצמן ללא תאי מין זכריים. הן תוכלנה לוותר על הסממן האופייני ביותר לאשה ולוותר על היריון כאשר יפותח רחם מלאכותי חיצוני. הן תחזרנה את האנושות לימי הזוחלים הקדומים שמהם התפתחו היונקים. היונקים השלייתיים ויתרו על הביצה כדי לתת לעובר המתפתח תנאים יציבים יותר ולשמור עליו מפני פגעי הסביבה החיצונית. עתה ניתן ליצור תנאים כאלה בעולם המודרני. תחליף לחלב כבר יש ובעתיד גם תחליף לאמהות. רובוטיות תחנכנה את הבנות מקטנותן ועד התבגרותן. כולן תחונכנה באותה דרך. כולן תדמינה זו לזו בהתנהגותן. עדיין אי אפשר לנבא האם העתיד צופן בחובו קודם כל עולם משעמם של רובוטים, או עולם משעמם של נשות אדם שמתנהגות בדומה לרובוטים.

בעתיד הקודר הזה, מה יקרה לאלה שיהיו שונים במעט? בגלל הגיוון המצומצם הם יבלטו מאד. מה יעשו לילדה מגמגמת? אם בימינו בקושי מקבלים אותה כנורמלית מה יעלה אז בגורלה. כל עוד הסביבה אינה משתנה, הברירה הטבעית מנכשת את החריגים. מטרות הפמיניזם הן: קידום, מיצוב, שימור. כשהסביבה לא תשתנה יותר, החריגים לא ייהנו מתכונותיהם האקראיות ביחס לסביבה המשתנה שנולדו אליה. אולי יושמדו.

ובכל זאת, כמי שנולד בעידן האנלוגי וחי בעידן הדיגיטלי אני מברך על התמורות. הנגישות בימינו לכמעט כל דבר אפילו לא התקיימה כלל בדמיוני הרך. יום אחד קראה לי המורה לפתור משוואה על הלוח, ויום אחר קרא לי מנהל ביה"ס בקשר לחבלה בחדר של מגמת מחשבים לעתיד. ישבתי אצלו, ומכיוון שלא ידע איך לברר בתחום שבו אינו בקי, פנה אליי: ראה, אתה החשוד היחיד. תצטרך להודות.

היה אצלנו במטבח רדיו גדול מעץ, ואם הגענו הביתה בדיוק בשעה עגולה, עד שהשפופרות שלו היו מתחממות והיה בוקע ממנו צליל – מהדורת החדשות היתה נגמרת. החליף אותו רדיו טרנזיסטור שהיה משמיע את עצמו מיד כשנדלק. ואילו כיום מותקן יישומון של אתר חדשות בסמרטפון ואנו מעודכנים כל הזמן. האם מישהו עוד ממתין למבזק החדשות כדי לשמוע מה קורה בעולם?

האזנתי לתקליטורים מקוריים מן היום שקניתי נגן ייעודי עבורם. לא ידענו מהם תקליטורים צרובים, ובין כה וכה לא היה מסוגל להשמיעם. אך עדיין החזקתי אמפליפייר שפטיפון מחובר אליו. לתקליטים לא הייתי מאזין יותר בגפי. הם נועדו לאירועים החשובים באמת. כאשר הייתי מביא בחורה הביתה, כדי לעורר בה רושם היו ידיי עסוקות קודם כל באיזשהו תקליט. ההתעסקות הזו עם המחט של הפטיפון היתה מסירה את כל ספקותיה אם היו לה. בשיטה דומה נוהגים בחורים אחרים שהולכים להביא בקבוק יין וזוג גביעים ומציעים למזוג לה. בזמן שהיא מהרהרת על היין במקום "מה עדיין אני עושה כאן" כבר נפלה כענב בשל לידיהם. האווירה המיוחדת לאור קלוש היא הסם הרומנטי המועיל ביותר. אין חובה לטשטש אותה עם ניחוחות אלכוהול. אך אני פטור מכך. אינני שותה את הדבר הזה.

בנות אוהבות את כל ההתעסקות הזו. אני זוכר יפנית אחת שהיתה מתרשמת בזמן שהייתי מרכיב מחדש את חלקיו של הרובה לאחר שצחצחתי אותם. חוששני כי בכל ימיי הרבים בצה"ל לא ניקיתי אותו כה הרבה פעמים כמו בסוף השבוע ההוא כששהתה אצלי. בשבת, אחרי שהבינה כי אני לא באמת מתעניין בפולקלור יפני, הלכנו כרצונה לשחק כדורעף. אחד נגד אחת. הקבוצה שלה ניצחה. הפרס למנצח אשר הבטיחה לי היה שאזכה בה. כמה שצהלה בגין תבוסתי. כבר לא ידעתי מאיזו סיבה.

זכורה לי פעם אחת בברזיל, בזמן שהאינדונזית השנייה, בת לווייתי למסע, התווכחה עם נערה מקומית ממוצא גרמני שהיתה כרוכה אחריי, ובה בעת הייתי עסוק עם מצלמת הרפלקס שלי. רציתי לצלם דולפינים בנהר. וזו היתה בעיה. אי אפשר היה לבזבז ברצף פריימים בסרטי 35 מ"מ, אלא להסתפק בצילומים בודדים, מפני שבשומקום בסביבה לא יכולתי להצטייד בסרטי שקופיות חדשים. כמו כן, היתה לי עצמית טלה-פוטו לצילום ממרחק עם מספר צמצם גבוה, מפני שזו עם מספר צמצם נמוך – הבהירה יותר – היא גדולה וכבדה מכדי שאשא אותה לאורך הדרך. היא גם יקרה הרבה יותר. ואפילו הייתי חושק באחת, לא היה לי כסף מיותר לרכוש כמותה. עתה, דולפינים נעים במהירות, אך בגלל מספר הצמצם הגבוה בלתי אפשרי להשתמש במהירות סגר גבוהה, כי ייכנס פחות אור דרך התריס. כמו כן, היו ברשותי רק סרטי שקופיות של 100 אס"א. משכך לא היתה לי הגמישות לבחור בסרט 400 אס"א עבור תנאים פחות בהירים.

המתנתי אפוא עד שהשמש מאחוריי סנוורה את שוכני הנהר בעת שג'וליאנה והאינדונזית עדיין היו נתונות במריבתן, ואז לאחר התקנת החצובה, כשהתעסקתי עם הסרת העצמית הקודמת והרכבת העצמית הבאה, התיישבה לידי נערה אינדיאנית והתבוננה במה שאני עושה. כעבור רגע החליטה שההתעסקות הזו מוצאת חן בעיניה והעניקה לי נשיקה כמסורת הילידים, שאותה לא הייתי מקבל אם הייתה לי מצלמה מודרנית עם זום דיגיטלי.

אחרי כן, הלכתי עם אחיה הגדול של ג'וליאנה לאכול מן הדגים שדגנו לפני כן. כמדומני, רעייתו היתה ארגנטינאית, וכבר אינני זוכר ממנה דבר, למעט שהכינה למעננו סלט ירקות עם שמן זית ובתוכו קוביות קטנות של סלק סגול. זו היתה הפעם הראשונה שאכלתי סלט עם הטעם המתקתק של השורש הזה. עודני מונה את הברנש החביב הזה כאחד מתריסר הידידים הטובים ביותר בחיי, על אף ששהיתי במחיצתו ימים מספר, ולא ראיתיו שוב. חברתו שימשה לי מקלט מפני אחותו ומפני האינדונזית הלחוצה, והיינו מסיירים יחדיו בכמה מקומות עלומים שהכיר. ומה שלא שכחתי בכלל, ובגלל כך עלה בדעתי לכתוב את דבריי אלה, היה מעגן הסירות שם. חוף הנהר נפרש לאורך קילומטרים רבים, אך כל בעלי הסירות התעקשו לקשור אותן במעגן קטן, ולא היה מקום לכולן. הוא סיפר לי כי לילה אחד שרפו אינדיאנים את המעגן על תכולתו כי לא מצאו בו מקום לסירותיהם. אנשי היישוב יישבו את המחלוקת כשהקצו עבורם חלקה משלהם במעגן, אלא ששום אינדיאני לא עלה משם יותר לחוף. החלקה המיותמת שימשה מאז עדות לבזבוז של מקומות עגינה.

אחיה ואנוכי פגשנו את האינדיאנית. מאחר שנשקה לי כשהיתה חשופת חזה, ובתצלום שלי יחד עימה היא לבושה, אינני יודע מנין היתה לה חולצה באותו היום. אני מניח שזו אותה אחת. חרף מערומיהן, שכביכול מסייעים לזהותן, לכולן אותו מבנה גוף, אותה תספורת, אותם פנים. כל האינדיאניות הצעירות אף נראות בנות אותו גיל. רק על פי איבוד שיניהן, השינויים בתצורת בלוטות החלב וסימני הריונות קודמים, ניתן לנחש מהו גילן האמיתי. חלקן היו מודעות לבעיית האבחנה. הן היו מורות על כפתורי ההנקה שלהן כדי להוכיח שתינוקות לא צילקו אותם בפיהם. קרום בתולים בגרסה המקומית, אם תרצו. לא כולן ידעו לדבר פורטוגזית. אולם, ניתן לתקשר עם כל מי שיודע לדבר בשפת אנוש. אפילו עם רובוטים יפניים. הציפייה משני זרים מוחלטים זה לזה היא שיצליחו להתגבר על הקושי בגלל אימוץ תכונת הדיבור המשותפת להם. רק ביום שבו יפגוש האדם שבט חייזרים ביערות העד הוא יהיה במצוקה. תהיה להם ודאי צורת תקשורת שלא נבין כלל שהיא מתקיימת, ולכן, ברי שלא נפענח אותה. אח של ג'וליאנה שוחח עם האינדיאנית והצביע עליי עם תנועה של חיבוק, והיא באה והתחלנו מיד להתגפף. אלה היו חוקי הג'ונגל, ואני לא הצלחתי להתנער ממנה בקלות. לבסוף, ידענו להבהיר לה כי ברצוננו שתצלם אותי ואותו יחדיו.

גם כשהתחברתי לג'נאהינה (ואפשר ג'נאהימה), בת זוגי האינדיאנית, התקשיתי להבחין בשעות מסוימות בינה לבין האינדיאניות המבוגרות שהיו קוראות לי לבוא אחריהן. ג'נאהינה היתה שולפת את לשונה ומסבירה שזאת הדרך להבדילה ממתחרותיה. זו נראתה לי שיטה משונה: לבקש מאינדיאניות להוציא החוצה את לשונן ולמצוא ביניהן הבדל זעום של מילימטרים? אז ענדתי את שעון היד הדיגיטלי שלי על אמתה כדי שישמש לי סימן זיהוי. לא הייתי זקוק לו. היכן שחיה לא היו לשעות כל חשיבות. היא, כמובן, לא ידעה מה לעשות איתו. ראתה בו תכשיט שהענקתי לה כתשורה.

כשהצבא האדום פלש למנצ'וריה באוגוסט 1945, בימים שלפני כניעת יפן, פגשו לראשונה רבים מן החיילים הסובייטיים את המודרניזציה כפי שלא דמיינוה מעולם. מכשירים שהיו מוכרים בכל בית נראו בעיניהם כאביזרים חסרי פשר. למראה מאווררי תקרה חשמליים נתקפו פחד נורא עד כדי כך שירו בהם ברוביהם. הם התהלכו ברברבנות ברחובות עם שעונים על שני פרקי היד, וכאשר השעונים עצרו לא ידעו בעליהם החדשים שצריך למתוח אותם מחדש ואלה הושלכו בכעס ארצה. מיד עטו עליהם ילדי המקום ומכרו את שללם בשוק השחור. השעון שלי נרכש במחיר זול מתוך חשיבה מקדימה שיום אחד ישדדו אותו. הוא לא היה שווה כמעט דבר. ומפני שלא היה חסין כנגד מים, לא היתה צריכה ג'נאהינה להמתין עד שהסוללה תפסיק לעבוד. בטבילה הבאה שלה בנהר קיצרה את חייו.

למרבה התימהון, רדיו טרנזיסטורים היו בכפר שלה. הם קלטו תחנת שידור סמוכה שהשמיעה שירים בינלאומיים וברזילאיים עם נטייה לשברון לבבות. אבל אם מישהו חושב לתומו שאינדיאניות עושות מה שהן עושות לצלילי המוסיקה, אזי יתאכזב לשמוע כי הן מובילות את אהוביהן למקומות שקטים ביער. חרף מיניותן המוחצנת מעדיפות האינדיאניות לא ליזום דבר מלבד הבעת רצונן. כשתחלטנה כי הם מבודדים דיים הן תיעצרנה ותצענה את עצמן. מנגד, כל זוג עושה את זה עם עצמו גם בפרהסיה בתוך בקתת המגורים המשותפת – כמו בחניון הדרייב-אין בת"א, אך מבלי שיוקרן סרט סקס. המצאת הקולנוע טרם נראתה אצלם.

לא יכולתי לוודא האם ג'נאהינה סחטה ממני את כוחותיי לבל אבלה עם אחרות, או שעינגה את שנינו ככל שיכלה כדי שאהיה מרוצה ממנה. אין מצפים מאינדיאנית שחיה בטבעיות להתכלכל בהעמדת פנים מלאכותית שמאפיינת את התל-אביביות, אך בת חוה החמודה הזו היתה מניפולטיבית כמותן. הקלקול הזה נברא, כפי הנראה, בשחר עידן הפרימטיות. ואולי פעלה כך מתכלית של הנאה עצמית? הפעילות המינית נדמתה כחוויה המרנינה ביותר על האינדיאנים. הם התעסקו בה גם כשלא עסקו בה. כמו מתבגרים לעגו בחן זה לזה, הפליאו בדיווחים מוגזמים כדי שמאזיניהם ייהנו מן ההפרזה. עם זאת, לא פגשתי שם הרבה ילדים וראיתי אך מעט נשים מבוגרות. בהיעדר שירותי רפואה מתקדמים הנחתי כי תמותת התינוקות והיולדות היא גבוהה. היכן קברו את מתיהם לא ידעתי. שיערתי כי איפה שהוא בתוך היער. מלכתחילה חשבתי מה יקרה כשג'נאהינה תתעבר ממני. האם ימיתו את העולל בגלל שכבר לא אהיה שם? היתה נוהגת לסמן בידה בתנועת חצי סהר כלפי מישהי שטוחת-בטן שהיתה חשודה כי היא בהיריון. גם כלפי גברים נהגה באותה צורה, עד שהנחתי כי היא מתכוונת שהם מצפים לילד משלהם. כשנהגה כך כלפיי לאות שלילה לא ירדתי לעומק כוונתה. האם חששה שאהיה אב לצאצא לא-שלה או שהיתה חרדה כי תהרה ממני. מכל מקום, לא הרפתה ממני אפילו ליממה אחת. להט דבריי מתוך שכנוע עצמי עמוק קסם בעיניה, ולכן שידלה אותי כל הזמן להסביר לה מה רציתי לומר, אף שכבר תפשה וידעה. בהיעדר טלוויזיה שימשתי לה דמות אהובה שצופים בה שוב ושוב בשידורים חוזרים.

מאיזו סיבה אינני יודע, נשות האינדיאנים לא לגמו מן הטיפה המרה. ייחסתי הימנעות זאת להריונותיהן התכופים. בניגוד למקובל לחשוב, לא ראיתי אותן מיניקות פעוטות. תזונה עשירה יותר מחלב לא היתה חסרה, ובשל תוחלת חיים קצרה מוטב שהתינוקות ייגמלו מהר. לעומתן, הגברים נהגו לשתות לשוכרה בחברותא. למעשה, לא ידעו איך לא לסבוא מאלכוהול. הוא היה בגדר חידוש עבורם. כמאמר הקלישאה, באמת כל אחד זכר היכן היה כשטעם ממנו בהתנסות הראשונה. נכנס לחייהם דרך הקדמה, וטרם למדו לשלוט בו. אז שתו ממנו בכמויות. אף פעם לא הבחנתי בתחושת בדידות אצל אינדיאנים, ומה היו הרגלי השתייה שלהם בהיותם שרויים לבדם לא ביקשתי לברר. בין השתויים בעולמנו ישנם שמתנהגים כמו השטותניק המצוי; ויש מהם שרגשי נחיתותם מתעצמים, והם מייחסים כל דבר במגעם עם הזולת בזמן הזה להתנהגות טיפוסית של עליונות, זו שמבקשת לכווץ אותם עוד יותר. האינדיאנים נמנים על אלה, ולפיכך, אסור לעולם לנעוץ בהם עיניים חרף ההשתאות ממעשיהם. לזכותה של ג'נאהינה יש לזקוף ששימשה לי מגן וחצצה ביני לבין המעוצבנים עד שסיגלתי לעצמי אדישות כלפיהם. וזה לא היה פשוט בכלל. הם חיו שם כמו בקיבוץ, בהרמוניה משלהם שבה אף אחד לא מתעלם מן השני. את חפצי לא להתעמת עימם ייחסו בשיפוטם המוטעה לניכור הולך וגובר שלי מהם. אם בהתחלה התפארו בני משפחתה של ג'נאהינה בקרבתם אליי, מאוחר יותר החלו להתרחק. היא עדיין עניינה אותי מאד, אך משהבנתי כי לא ירשו לי לעזוב אותה ברחתי משם. אינני מתחרט שהשארתיה במצב הזה. תגדנה מה שתגדנה הפמיניסטיות, אני לא חשתי שנפשה נקשרה בנפשי. הרגשתי שהשתעבדה אליי, כאילו רצון חבוי שפועם בתוכה כפה זאת עליה.

דומה כי אותות המודרניזציה שהרשימו אותי במיוחד היו הסירות הממונעות. מכוניות לא היו שם. מסתכלים אנו בפליאה על אינדיאנים שעד לא מכבר חיו בתקופת האבן, אך גם יתר האנושות עשתה כברת דרך מרחיקת לכת במאה השנים האחרונות. אומנם, במאה ה-19 כבר זיקקו נפט לתוצריו השונים, ובעיקר כדי לספק חומר בערה לעששיות עבור מאור, אך הכול ראו אז בבנזין חומר פסולת ונהגו להשליכו כחפץ חסר שימוש. איש לא שיער בימים ההם כי כשיומצא מנוע הבערה הפנימית יהיה הבנזין לחומר הדלק שמניע את הציביליזציה המודרנית. האינדיאנים היו יוצאים בסירות הללו לדוג, וחלק מן הדגה היו מחליפים תמורת דלק למנועים. יש לציין כי לא הרשו לי להצטרף אליהם. הבינותי שעשוי אני להביא עימי את המזל הרע. שעונים לא היו בכפר האינדיאני, אבל מצבי הרוח היו משתנים בעקבות הזמן. היה ביסוס לאמונה התפלה שרוח רעה חודרת לנשמה בעקבות דגדוגים לפני רדת החשכה. ג'נאהינה היתה מתרה בי שאסור, וקוצפת מיד כשהייתי ממשיך. בשאר הזמן התחננה לדגדוגים כמו היתה ילדה קטנה.

על מנת לממן את מסעי הראשון לאמזונאס עבדתי כמאבטח בגן לילדי מיוחסים. בחופשת החג הוא לא פעל, ונשלחתי להפעיל חניון אחר הצהרים באופן זמני. אני זוכר אותו לטובה, יש להודות. היה בבודקה מכשיר טלפון להתקשר ממנו לקווים פנימיים בלבד, אך נחשו מה? הצלחתי לקודד אותו כך שאטלפן גם לשיחות חוץ. בעניינים כאלה אפשר היה לסמוך עליי. ומאחר שזהו מקום עבודה ארעי, הרשיתי לעצמי לטלפן לכל מי שבא לי. אלה היו השנים ששיחות הטלפון היקרות נמדדו לפי פעימה – דקה בשעות העומס, חמש דקות בשעות דלילות. כך ביליתי שעות אחר שעות בשיחות עם ידידיי וידידותיי. עד שיגיע חשבון הטלפון כבר לא אהיה שם. אפילו הבאתי ידידה אחת. מצער ביותר לספר שהיתה בחורה מיוחסת בפני עצמה. לא בבודקה, לא בתוך מכוניתה, לא במיטת חדרה – רק על יצועי בית מלון מפואר רצתה. אולי היא זוכרת את שמה, כי לי כבר אין מושג איך קוראים לה. אלה היו אז חיי: לעיתים, הייתי מתרועע עם כמה בנות. לעיתים, לא התרצתה אף אחת שרציתי בה.

לאשה אחת שהזמינה אותי לפגוש אותה בבית קפה, היה אחר כך בן זוג צעיר אפילו ממני. לפני שהסתיימה אותה היכרות אומללה הורתה לי: אני כבר אומרת לך מעכשיו – שלא תעז לנשק אותי עוד מעט. אני לא מעוניינת. כעבור מספר שבועות לא התאפקתי. היא היתה מושכת מאד מכדי שאקפיד על כבודי. להפתעתי, הודיעה שהיא מקיימת משתה בביתה והיא מצפה לראותי. לשמע הצעתה נפלתי מן הרגליים. הדמיונות סחפו אותי אל האוקיינוסים אשר על הלבנה. קניתי כרטיס ברכה עם תמונה של זוג אוהבים תחת ירח גדול ורשמתי: בתקווה להתעורר עימך בבוקר למחרת! משהגיעה המעטפה ליעדה טלפנה אליי ובישרה לי את האמת המרה. כששמעתי על אודותיו שאלתי בזהירות מה היא מוצאת בו. היא משכילה מאד והוא עסק בעבודה שחורה. הכירה אותו כשרחץ את שמשת מכוניתה בתחנת דלק. אתה עוד לא מכיר אותו, יידעה אותי. ואכן, צדקה. נסענו שלושתנו לטייל בצפון הארץ יום אחד. עדיין התעניינתי בה. ומה אספר? אדם נעים הליכות כמותו אי אפשר למצוא בימינו, אך ברור היה כי העדיפה אותו על פניי רק מפני שהיה יותר נאה ממני. בסופו של דבר, אני לא תפשתי מה הוא מוצא במישהי כמותה.

הציפייה מן האוטומציה היא שבתחומים מסוימים לא יצטרכו יותר עובדים, ובשל כך יוזלו מחירי השירותים. רוחצי מכוניות כבר אי אפשר למצוא בימינו בערים הגדולות. אך האם נמוכה יותר כיום העלות במכון לשטיפת כלי-רכב אוטומטית? הנכם מכירים את התירוצים: מחיר המים עלה. מחיר הסבון עלה. מחיר השכירות עלה. מחיר הארנונה עלה. מחיר המכשור עלה. על אף שלא אמרה לי בתחילה, בן זוגה סיפר לי שהוא סטודנט להנדסה. אפשר היה לנהל עימו שיחה מחכימה בסוגיה. הוא קבע שהאוטומציה תהיה יעילה יותר. למשל, אם מכונית ראשונה הוא שוטף במיטב כישרונו, במכונית השנייה יפחית את מאמציו. ואילו מנגנון אוטומטי מתוכנת לשטוף באותה יעילות מירבית מכונית אחר מכונית. כמותו כולם סבורים כך. הכול יגידו כי אוטומציה היא יעילה יותר. אך שאלתם עצמכם מה מתרחש בחניון אוטומטי ללא עובדים?

רק היושב במרומים מנה כמה פרשיות אהבה צמחו כשגבר הכיר אשה כשחנו מכוניותיהם זו בצד זו באותו הזמן בחניון. הרהרתי בדבר כשהייתי עסוק בגירוש גור חתולים משם. מן המכונית הסמוכה יצאה בחורה עם קב הליכה. ביארתי בפניה מה מתרחש. היא הסבירה שאני נמצא בחניה היחידה לנכים שנותרה פנויה. התנצלתי ושאלתי מדוע במקום לדבר אליי עזבה את מכוניתה. סיפרה שראתה איש שרוע על הארץ ורצתה לברר מה קורה לו. שנינו צחקנו דקה ארוכה. משם התגלגלה המחשבה אל מעגן הסירות הקטן שתוצאתה לפניכם. איך זה קרה? ממש לא יודע. אני לא שולט לגמרי במחשבותיי. לרגע אחד הרהרתי איזה סיפור אהבים יכול היה להתפתח אם הייתי בגילה, וכמה רגעים אחרי כן נזכרתי באינדיאנים ששרפו את המעגן כדי לפנות מקום לסירותיהן. מה חלף בלא-מודע שלי? אולי לגרש הלאה כמה מכוניות חונות למענה…

הבה נניח שבחניון ציבורי ישנם 500 מקומות חניה. כל מכונית שנכנסת וכל מכונית שיוצאת נמנות דרך הנפקת פתקית שימוש בכניסה והתשלום עבורו ביציאה. כך מכונת המחשוב של החניון מחליטה האם לפתוח את המחסום האלקטרוני עבור המכונית שממתינה בכניסה אליו. במידה שהחניון מלא עד אפס מקום היא לא תאפשר זאת. השאלה היא: האם החניון באמת מלא?

כל חניון ציבורי מחויב להקצות שיעור מסוים של מקומות שמורים לנכים. לדוגמא, חמישה אחוזים, ובמילים: 25 מתוך 500. מובן הדבר שנכים מורשים לחנות גם במקומות אחרים בחניון, אך נהגים אחרים אינם מורשים לחנות במקומות המוקצים לנכים. כמו כן, מכונת המחשוב אינה מסוגלת לדעת האם נכה נכנס עם מכוניתו או נהג אחר. מבחינתה, החניה מלאה כאשר 475 מכוניות נכנסו פנימה, כשתיאורטית, עשויים להיות עוד 25 מקומות חניה פנויים. הרי אין לצפות ש-25 מקומות החניה השמורים לנכים תמיד יהיו תפוסים. זאת אומרת, באזורים עמוסים בעיר מפסיד בעל החניון מבחינה כלכלית בגין היעדר המידע הזה. אם היה מעסיק שם עובד היתה הכנסתו גדולה יותר. אפשר שהיה גם מרוויח יותר.

האם ישנו גם פתרון טכני שאינו תלוי-אדם? ודאי שיש. מכונת מחשוב משוכללת יותר, ויקרה יותר, תוכל לאגור נתונים של נהגים נכים שייכנסו לחניון עם כרטיס ייחודי המונפק להם על ידי המדינה. כך תדע היא לעצור במחסום נהגים לא-נכים אם 475 מקומות החניה המיועדים להם כבר בשימוש. אולם, מעת שלחניון ישנה אפשרות לדעת באופן פרטני מי נכנס אליו, מחויב בעליו לאכוף את חוקי החניה. מצלמות הממוקמות לפני חניות הנכים בחניון תזהינה את המספר בלוחית המכונית החונה באחת מהן, תשווה אותו למידע שמצוי במאגר הנתונים ביחס למכוניות נכים שנכנסו לחניון עם הכרטיס הייחודי להם, ואם חנתה שם מכונית באופן בלתי מורשה, יישלח באופן אוטומטי קנס לנהג שלה. הקנס משולם לרשות ולא לבעל החניון. ברם, אכיפה מעין זאת מצריכה רכישת מערכת זיהוי של לוחיות ממוספרות. עלותה היא יקרה עוד יותר, ומה יעשה בעל חניון שיוכרח לרכוש אותה ולתחזקה? מחיר השימוש לנהגים בחניון יעלה כדי לכסות את הוצאות רכישת המערכת ואחזקתה.

מכאן יוצא שבחניון אוטומטי עלול בעל החניון לזכות בהכנסה נמוכה יותר מאשר בחניון עם עובד, ואולי אף להפסיד. על מנת שירוויח, משלמים כלל הנהגים עבור הכניסה לחניון אוטומטי יותר מאשר היו משלמים לחניון מאויש. ודאי שלנכים אין כל קשר ישיר לעלויות שמשיתים עלינו בגללם. למעשה, הם הניזוקים הראשונים. במקום שבעל החניון יעסיק אנשים שמגבלותיהם הגופניות מספיקות כדי להפעילו ויוכלו להתפרנס בכבוד, הם נזרקים הביתה כדי להתחנן לסיוע ממשלתי לצורכי התקיימותם.

עמוס טברסקי ודניאל כהנמן הראו שקבלת ההחלטות של בני אדם אינה מתיישבת עם התנהגות כלכלית-רציונלית. אם נפקיע את קבלת ההחלטות מן האדם, נקבל ממכונות החישוב החלטות מיטביות. עתיד התחבורה הוא תחבורה ציבורית בלבד המורכבת רק מכלי רכב אוטונומיים. הם יצטרכו לחנות מתישהו, ולפני שייסעו לשם, תהיה להם היכולת לדעת מה קורה בכל חניון, והחלטתם לאן להגיע תהיה כלכלית-רציונלית: לא לחנות רק היכן שזול יותר, אלא לחנות בחניון שמנהלו עשה הכול כדי שיהיה זול יותר. זהו הבדל מהותי, בסיכומו של דבר. המחירים המוזלים בחניון אחד עשויים להיות תלויים במבצעים מזדמנים, דהיינו, היום הוא זול מחר יהיה יקר. חניון אחר ישאף לאופטימיזציה, ואותה יש לעודד. ככל שחניונים יהיו פחות בזבזנים ויותר יעילים, כך ירוויחו מכך ציבור החונים ובעלי החניונים. או אז ישובו להעסיק עובדים אנושיים בחניונים, כי העסקתם היא המשתלמת ביותר הן לבעל החניון והן לחברה האנושית.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.