מקבילות בסיפורת העולמית למשפט שלמה

16/12/2019 ב- 04:12 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, מעולם המקרא, על מדף הספרים | סגור לתגובות על מקבילות בסיפורת העולמית למשפט שלמה
תגים:

שבת אחת במקום לצאת הביתה שלח אותנו הצבא לפטרל במזרח ירושלים. האינתיפאדה הראשונה היתה גדושה בהפרות סדר ולא היה משעמם בכלל. סיירנו בזוגות ובאחת הסמטאות הבחנתי בערבי הממהר מאד לאן שהוא. התחלנו לרדוף אחריו והוא נעצר, נשבע בחייו ובבני משפחתו שלא עשה דבר. החייל שהיה איתי הציע לברר ברשת הקשר האם התרחש אירוע של יידוי אבנים בקרבת מקום לפני שנשחרר אותו. אולם, אני האמנתי לו ושילחתי אותו לדרכו.

שנים אחרי כן התיישבתי במכוניתה של ע' לאחר גמר העבודה ושוחחנו. לא נזקקתי להרשימה בהתפלספויות. כבר היתה מאוהבת בי (בגלל חזותי, כדבריה היום). דיברנו על ערך השבועה. אינני סבור בכלל כי אם אשבע לשווא על דבר כלשהו אפגע מכך. אולם, אינני ממעיט אף פעם בחשיבות השבועה בקרב הזולת. עבורם זהו המבחן האמיתי לגבי אמת. מי שמוכן לפגוע בעצמו או בכל דבר היקר לו כדי שתצא האמת לאור, הוא זה שמאמין בה. היא לא האמינה לי. טענה שלא יתכן כי בחור נבון כמותי מסוגל להיות כה תמים ולהאמין לאיזושהי שבועה.

בכוחה של יצירה אמנותית להשפיע מאד על חיי אנוש. בשנות ה-80 שלח אותנו בית הספר לצפות במחזה 'מעגל הקיר הקווקזי' שהועלה בתיאטרון הבימה. יוסי בנאי ויונה אליאן היו כוכבי הבידור של התקופה שנראית כה רחוקה מימינו. ההצגה הצליחה להמחיש בעיניי באופן המיטבי את משפט שלמה שעד אותה עת לא ייחסתי לו כל משמעות. השופט צייר מעגל, העמיד את ילד המריבה במרכזו והכריז כי מי מהשתיים שתמשוך אותו מחוצה לו תזכה בו. שתי האוחזות בילד הקשיבו לקול השופט ונדרשו להפעיל את כל כוחן. פתאום הרפתה המשרתת. היא לא רצתה שהילד ייפגע. הוא היה יקר לליבה. היא שגידלה אותו מאז היה תינוק, ואילו האם הנוטשת גררה אותו מחוץ למעגל והיתה בטוחה שזכתה בו. אך השופט פסק כשלמה המלך והעדיף למסור את הילד למי שטובתו היתה גדולה בעיניה. ההתרגשות בקהל היתה רבה ואני נדבקתי בה.

בקובץ 'מעשי הרומים' (Gesta Romanorum) מסופר באגדה XLV ובנוסחים דומים על מלכה נאפנית שילדה ארבעה בנים, ורק אחד מהם מזרע המלך. נחושה היתה לא לגלות מיהו צאצאו היחיד עד יום מותה. לאחר שמת המלך גם כן ונטמן בקבר אבותיו תבע כל אחד מבניה לרשת את כס המלכות. כששאלו לעצת יועץ הארמון כיצד מי מהם יוכיח את היותו היורש החוקי, הוא יעץ להוציא את גוויית המלך מן האדמה, לקשור אותה לגזע עץ, וכל אחד מן הבנים יירה חץ מקשתו לעבר הגופה. מי שחצו יגיע הכי קרוב ללב המלך הוא בנו האמיתי. חצו של הבן הראשון נשלח אל השמיים הרחק מן האילן. חצו של הבן שוגר אל עלוות העץ וננעץ בקרקע. חצו של הבן השלישי פגע בגזע ונפל ארצה. הגיע תורו של הבן הרביעי וליבו לא נתן לו לירות חץ לעבר גופת המלך. שכנעו אותו לעשות כן והוא לא רצה. אמר להם שהוא מסכים לוותר על המלכות ובלבד שלא לחלל את קדושת אביו. על כן, הכירו כולם כי זהו הבן האמיתי של המלך והושיבו אותו על כיסאו.

עלי אבן חזם, מגדולי המלומדים בספרד המוסלמית, מדווח בספרו 'ענק היונה' (בתרגומה של אלה אלמגור) על אודות מעשה שהיה בעיר ברברית מצפון אפריקה: אנדלוסי אחד שירד מנכסיו מכר שפחה שאהב אהבה עזה לאחר מאנשי עירו. המוכר לא שיער שעד כדי כך תהיה נפשו כרוכה אחריה. כשעברה לרשותו של הקונה, כמעט נפח האנדלוסי את נשמתו. הלך אל זה שקנה אותה ממנו והציע לו בתמורתה את כל רכושו ואף את עצמו, אך זה סירב. שלח אליו את אנשי העיר שידברו על ליבו, אך איש מאלה לא יכול לעזור לו, וכמעט נטרפה דעתו עליו.

החליט האיש לפנות אל המלך, הלך אצלו והרים קול זעקה. המלך, שהיה יושב בדיוטה העליונה, המשקיפה על פני סביבות הארמון, שמע אותו וציווה להכניסו. הובא האיש אל המלך, עמד לפניו, סיפר לו את סיפורו, ביקש רחמים והתחנן על נפשו. המלך ליבו נכמר עליו, והוא ציווה להביא אליו את הקונה ואמר לו: איש נוכרי הוא זה, ואתה רואה מה מצבו. אהיה לו אני מליץ יושר לפניך. סירב הקונה ואמר: אהבתי לה עזה מאהבתו, וחושש אני שאם אמסרנה לידו, אבוא מחר לבקש את עזרתך, ומצבי יהיה עוד גרוע משלו.

הציעו לו המלך ופמלייתו מרכושם, אך הוא עמד בסירובו ותירץ אותו באהבתו לה. כיוון שנתארכה ישיבתם, והמלך והסובבים אותו נוכחו לדעת שאין האיש נוטה להיענות להם כלל ועיקר, אמר המלך לאנדלוסי: שמע בחור, לא אוכל לעשות למענך יותר מזה. כבר השתדלתי בעבורך ככל שהיה לאל ידי, והוא, עיניך הרואות, מתרץ את סירובו בכך שהוא אוהב אותה יותר ממך, וחושש לנפשו, שמא יהיה מצבו גרוע ממצבך שלך היום. שא אפוא בהבלגה את אשר גזר האל עליך. אמר האנדלוסי: האין לך עוד דרך להושיעני? השיב המלך: מה עוד אפשר לעשות מלבד להתחנן לפניו ולהציע לו מכל טוב? יותר מזה לא אוכל לעשות למענך.

משנואש האנדלוסי ממנה, אחז את רגליו והפיל את עצמו מראש הקומה העליונה ארצה. נבהל המלך וצעק, והעבדים שהיו למטה מיהרו אל האנדלוסי. רצה האל והאיש לא ניזוק נזק רב מאותה נפילה. העלוהו אל המלך וזה שאלו: מה ביקשת להשיג בכך? אמר לו: אדוני המלך, איני יכול לחיות בלעדיה. עמד האיש להפיל את עצמו שנית, ועצרו בעדו. אמר המלך: השבח לאל! הנה נגלה לי פסק הדין בשאלה זו. פנה המלך אל הקונה ואמר לו: שמע בחור, הלא אמרת כי אתה אוהב אותה יותר ממנו, ואתה חושש שמא תגיע למצב דומה לשלו? אמר: אכן. אמר לו המלך: חברך זה הביא ראיה לאהבתו כשהשליך את עצמו בבקשו את נפשו למות, אלא שהאל יתנשא ויתרומם סוכך עליו. קום אפוא אתה, הוכח את אהבתך והשלך את עצמך ממרומי הגזוזטרה הזאת כשם שעשה חברך. אם תמות, משמע שהגיעה שעתך, ואם תחיה, תהיה ראוי ממנו לשפחה, שהרי בידך היא, וחברך יניח לך; אך אם תמאן, אקח ממך את השפחה בכוח ואתננה לו.

האיש היסס תחילה, ואחר כך אמר: הנני ואשליך את עצמי. אך משקרב אל הדלת והביט אל החלל הפעור תחתיו, נסוג לחור. אמר לו המלך: באלוהים, כאשר אמרתי כן יהיה. עמד לקפוץ שנית, ושוב נסוג. כיוון שלא קפץ, אמר לו המלך: אל תשטה בנו! עבדים, החזיקו בידיו והשליכוהו ארצה! משראה האיש כי כלה ונחרצה היא, אמר: הוי, המלך, מסכים אני לוותר על השפחה. אמר לו: יגמול לך האל רוב טובה. קנה המלך את השפחה מידו ומסרה למוכרה, והלכו השניים לדרכם.

להבנתי, מקור הגרסה המקראית הוא במיתולוגיה המסופוטמית. כשפניתי למומחים בתחום הם דחו את טענתי כבלתי אפשרית, והרי כך משונה. שני הסיפורים דומים אחד לשני וברי כי אחד מתבסס על השני ולא נוצרו זה בלי תלות זה. שמש (Shamash), שהיה קרוי לפנים אוטו (Utu), שימש במזרח הקדום כאל השמש, הצדק, המוסר והאמת. כלי הנשק שברשותו היה מסור ובאמצעותו היה משליט את כוחו על בני האדם. בארכיון מארי, עיר קדומה בסוריה של זמננו, נמצאה תעודה שנרשמה בכתב יתדות בשפה האכדית, ומסופר בה כי מסורו של שמש היה קובע מיהו בעליו של החלק הנקצר בשדה התבואה, איזה ערך כספי יש לבית אחרי ששולם עבורו, וכשנמצאו פרות תועות – האם הן שייכות למי שתובע אותן בחזרה או לזה שמצאן. החשש מהכרעת המסור היה גורם לשני המתעמתים לבחור איזו אפשרות מועדפת עליהם: לדבוק ברצונם או להתנער. בלוחות החרס של מארי, שעתיקה היא מימות התנ"ך, נמצאו סיפורים מקבילים לכתוב במקרא, ואני תוהה האם החרב של המלך שלמה אינו אלא גלגול המסור של אל השמש. ויתרה מכך, כאשר מתגלית האמת לאל השמש באמצעות מסורו ומכוחו של כלי חכם זה יוצאות הפסיקות, האם אין היפוך תפקידים בסיפור על שלמה המלך שמתואר כחכם מכל אדם? קרי, בגרסה מוקדמת העניק לו חרבו את תבונתו, ומאוחר יותר כבר מסופר שהוא חכם בכוחות עצמו, אך אותו החרב לא יכלו לשמוט מידיו בסיפור מעשיותיו. שניהם נעשו כרוכים זה בזה, ולאחר זמן אבדה המשמעות הזאת מהבנתנו.

ראו גם:

משפט שלמה בראי תורת המשחקים

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.