עצה נושנה להחלשת הגזענות

12/12/2019 ב- 06:37 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על עצה נושנה להחלשת הגזענות

מיס יקום איננה היפה ביותר בעולם לשנה כלשהי. היא הכי יפה לדעת שופטי התחרות מבין המשתתפות בה. השבוע נבחרה בחורה דרום אפריקנית. היא השנייה ממדינה זו שנושאת בתואר בשלוש השנים האחרונות. הראשונה היתה לבנה, הנוכחית היא שחורה. אם הסדר היה הפוך, איש לא היה טוען למעשה של תקינות פוליטית. עצם הדיון בסוגיה יכול להעיד כי שיקולים זרים מחלחלים אל תחרויות יופי בינלאומיות – מעוותים את ההווה כדי לתקן את העבר. אפשרות נוספת כי זוהי מקריות שממנה לא ניתן להסיק דבר.

זו איננה הפעם הראשונה שבחורה כהת עור זוכה בתואר הזה. בעבר לא נשמעו כל טענות. בחירתן התקבלה כעובדה: היא הכי יפה. מכיוון שהתקינות הפוליטית משפיעה בכל מקום יוצא שאין יותר שחור או לבן לגבי דבר כלשהו. בכל דבר מנסים למצוא כוונות נסתרות. העולם הברור של אתמול הפך להיות אפור.

מספרים שהגזענות כלפי שחורי העור נובעת מאותו הדבר הברור, מן הרצון שיתקיים. פנים שאינן גלויות, אפילו פנים של אדם לבן בחשכה, נראות בעינינו מאיימות. את תווי הפנים הנסתרים אנו מפרשים כסכנה מוחשית מתוך אינסטינקט של הישרדות. אם הכול ברור, אולי אין ממה לחשוש. לסכנה המדומיינת מתווסף עוד מימד: לא ניתן לזהות בנקל האם אותו אדם בריא או שהינו מציג סימני מחלה שממנה צריכים להתרחק. דעתי היא שניתן לבאר את העוינות בדרך אחרת: הלבנים אינם רוצים לוותר על הפריבילגיות שלהם לטובת אלה שאינם לבנים. אם השחורים היו במעמד הלבנים, אף הם היו מפלים את אלה לרעה.

יותר משזו שנאה לזר זוהי אהבה עצמית. זוכרני יום אחד שחלפתי על פני קבוצת סיור מקצועית בשיפולי נווה שאנן והרמזור הורה לעמוד. התבוננתי היטב באשכנזיה אחת מפני שפרצופה היה משונה. בכל אמצעי של הבעה ניסתה היא לשוות לעצמה חזות של "אני לא מכאן". תחת שתחשוב מתוקף תפקידה איך תוכל לסייע לתושבי הסביבה, היא דאגה רק מה יחשבו עליה הללו שעוברים שם. לבסוף הסתכלה אליי ונזכרה בי. לפני שנים הייתי חבר של אחיה. בפעם הראשונה שהגעתי אל ביתם המתנתי ברחוב עד שירד מטה. המתחזה לצפונבונית (כמו כל החבורה שאינה עשירה דיה כדי להתגנדר בתואר המפוקפק) הביטה בי בחדות כאילו שאני מתכנן מזימות. זיהתה שאני לא שייך לשכונה. אמנם התגוררתי אז באזור הכי יוקרתי בעיר, אבל אינני נשוא פנים כדרך המתחזים. היא פנתה אליי לשאול משהו והאח-חבר כבר הגיע. שלחתי לעברה חיוך של ניצחון והיא הגיבה במבע של תיעוב. לעולם לא אשכח זאת. הרי תפשה ברגע ההוא שאני יודע כי היא יפואית במקורה, ובעבורה אין דבר משפיל יותר. ועתה, ליד נווה שאנן, לא יכולתי לוותר על הזדמנות הפז: פ', עד אנה הידרדרת! חיה בין פושעים! ספרי איך קרה כל זאת!

אפילו בחורים מזרח-אירופים במוצאם, כמותי, נתקלים בעיניים של קנאות אך משום שאיננו נראים בדיוק לפי הסטנדרט של הפולניות. השואה וישראל – אותו חוסר רצון להתפשרות. אז מה יאמרו האתיופים? למזלם, הם לא רק שחורים. הם באו גם מאפריקה, מן היבשת הנחשלת. היטיבה לספר זאת עולה ותיקה בימים ההם, ממבצע משה: לא למדתי אנגלית באתיופיה. נמצא הצידוק – מי ששחור הוא בהכרח אינו יודע דבר. היא לא זעמה. עדיין היתה מחויכת. הכרנו אותה כשדיאנה ואני הגענו למוזיאון הפיסול של העדה בחצרות יסף. התגוררנו בקיבוץ צפונה משם ורציתי לבקר ביישוב המדובר בין עכו לנהריה. היו שם נשים מבוגרות ממבצע שלמה שיצרו פסלי חתולים מחמר. מכיוון שהדנית היתה מתנדבת ללא כסף שאלה זו על דרך אחרת שנוכל לתרום. כאן כבר התגלגלה מצחוק: שניכם כל כך גבוהים. תוכלו ללמד כדורסל במתנ"ס. ואכן, בשנה אחרי כן הייתי מאמן הנערות בהתנדבות. טווח הגילאים של הבנות היה רחב מדי לטעמי, ורציתי לאמן את הנערים, אך להם היתה מאמנת, ועבור הנערות נזקקו לגבר שירחיק פולשים מן המגרש בזמן שהן מתאמנות. קראתי לקבוצה שלנו 'תהילה' על שם סדרת הטלוויזיה. היו בה עולות מברית המועצות ומאתיופיה, כולן חברות טובות, ופעם אחת כשהלכנו לעשות יום גיבוש על שפת הים בקצה היישוב, כולן התאספו כדי לדחוף אותי למים. זו ההרמוניה ששררה לפני שתמה המאה הקודמת.

היתה אידיליה ואיננה עוד. אתמול נודע כי מנכ"ל משרד החינוך הורה לגני הילדים לא לרכוש עוד בובות עם עיניים כחולות ושיער צהוב. הוא דרש לקנות בובות כהות מפני שלדעתו התרגלותן של הילדות לצבע אחר תפחית את הגזענות שלהן בהתבגרותן. המגמה הזו מואצת בעולם כולו. גיבורי סרטים מצוירים כבר לא נראים כולם כסקנדינבים. הגזע הארי נזנח לטובת דמויות של אינדיאנים ואפריקנים שחורים. האם יש בזאת להועיל? והאם לא עדיף לקיים עירוב מעשי יותר בגני ילדים בין יצורים של בשר ודם? מדוע לא להכריח בגני חובה שילוב של ילדים מכל הגוונים? על פניו, דרך הפעולה הזאת אמורה להצליח יותר מאשר משחק בבובות. תנו לילדים הכהים ולילדים הבהירים לשחק זה עם זה.

התיאוריה כשלה במבחן המעשי. כאשר שילבו באותן כיתות בנות צפוניות עם בנות דרומיות, דווקא גברה ההתעלמות של הראשונות מהן. התלמידות הצפוניות הקימו לעצמן קבוצות סגורות, ובמעקב אחריהן נתברר כי בבגרותן שנאו דרומיות יותר מן הממוצע של הצפוניות באוכלוסיה. דהיינו, צפונית שלמדה בכיתה רק עם צפוניות האירה פנים יותר לדרומית במפגש ביניהן.

בובות לא תעזורנה כאן. בשנות השמונים הנחיתו בבית ספרנו קבוצה ראשונה מגרמניה במסגרת חילופי משלחות בין העמים. התלמידים נבחרו לארח מי מהגרמנים. מכיוון שהיינו בגיל העשרה, סברו המארגנים כי השיטה היעילה להפשיר את הקרח תהא שבנים יארחו בנות ובנות תארחנה בנים. ואכן, להט הנעורים עשה את שלו בזריזות. עד היום אינני מוחל לגרמנים כאומה, אך אין בליבי דבר נגד גרמנים כפרטים.

אני מציע לחדול מן האינטגרציה הכוחנית בבתי הספר בין תלמידים מרקע שונה, ולהשליך החוצה את כל הבובות מגני הילדים. תנו להם צעצועים של חיות ואולי ילמדו לאהוב בעלי חיים תחת שיכחידו אותם. על מנת להחליש את הגזענות יש ליצור חילופי משלחות בין נוער מצבע אחד עם נוער מצבע שני, בין נוער צפוני לנוער דרומי. פעם אלה יצטרפו לטיול של אלה, ופעם אלה ילכו לסדנת ציור עם אלה. מפגשים קצובים בזמן, ללא מחויבות רגשית, יסייעו להיכרות מרבית. תנו להם לכייף יחדיו. צרו למענם הזדמנות לחוויות משותפות שנעים להיזכר בהן.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: