סוף העולם בנחלת יצחק

08/12/2019 ב- 03:05 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על סוף העולם בנחלת יצחק

בחופשת הקיץ הגדולה שלאחר כיתה א' ציירתי מפה. אפשר שזו היתה המפה הראשונה שציירתי מימיי. נסיבות יצירתה אינן זכורות לי. יתכן שזו היתה מטלה לימודית בימות הקייטנה. המפה אבודה, אך זוכרני שהיתה מפורטת למדי. היו משורטטים בה רחובות, בניינים על מספר קומותיהם, עצים ירוקי-עד בחורף ואילנות שעומדים בשלכת, וכמו כן, סמל של עצם לסמן חצרות בתים עם כלבים. דומה שעד ימינו אני הוא הראשון שהגה דבר שכזה. אינני יודע מה היתה סיבת הדבר. אינני נרתע כלל מכלבים. אפשר שאביתי כי זו תהא מפה ייחודית מאד. מגיל צעיר ביותר לא יכולתי לסבול את הרעיון הפשטני שאני כמו כולם.

למרות שגרתי מדרום לנחלת יצחק סומן הרחוב בצד הדרומי ביותר של המפה, ולא בצד הצפוני, כמקובל. אולי לא הייתי בקי בקרטוגרפיה ואפשר שהיה זה פריו של השכל הישר. נחל איילון זורם צפונה, ומים נעים מטה, כידוע. על פי ההיגיון הזה, הצפון ישב בדרום.

רחוב נחלת יצחק היה סוף העולם של ילדותי. לא ידעתי לתאר מה היה מעבר לו. לא מחמת תשישות נמנעתי להרחיק עוד קצת. לדידי, השטח שמעבר לגבול הזה היה כה מסוכן. אפילו לא הסתקרנתי לדעת מה יש שם ולא שאלתי שאלות. הייתי מגיע עם ילדי השכונה דרך הוואדי אל נחלת יצחק ושם היינו נעצרים, מביטים מעט סביבנו ביראה, ואז שבים על עקבותינו במהירות.

עבר זיכרונותיי הרחוקים היטשטש כמעט לגמרי. כל אשר זוכר אני במעומעם שביקרנו בצריף בשכונת מונטיפיורי וזקן אחד הוביל אותנו אל גבול העולם. באיזה גיל הייתי לא אדע יותר. והוא סיפר על אוטובוס שנפל מגשר עץ ולא היה אפשר כמעט לחלץ מישהו בחיים. רוב הנוסעים נספו. לאוזניי נשמע הסיפור כזוועה. גרתי במקום שלא חלפו בו הרבה מכוניות, וכבישים ראשיים היו רחוקים. ואדי איילון היה החצר האחורית שבה היינו משחקים. לא ידעתי הרבה על תאונות ועל נפגעים. וכששמעתי בפעם הראשונה על אסון תעבורה במימדים שכאלה ודאי שהזדעזעתי. גבול נחלת יצחק נדמה בעיניי כמקום מקולל שלא רוצים להיות שם, שחפצים להתרחק ממנו מהר ככל האפשר. כשאני חולף על פניו מתהווה בליבי גם היום התרגשות קלה. חוויות מן הילדות עשויות להשפיע על אדם עד תום ימיו.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: