המרקיזה שהיתה מתנשקת בפה עם אביה

04/12/2019 ב- 04:15 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על המרקיזה שהיתה מתנשקת בפה עם אביה

לאדם וחוה לא היתה מודעות למעשיהם לפני שטעמו מפרי עץ הדעת. על כן, לא מחוור חרון אפו של האל כאשר איבדו שליטה על עצמם ועשו בבלי דעת מעשה אסור. אנשים חסרי דעת אינם יכולים להבין משמעותו של איסור. מן הטקסט המקראי השתמע לאוזני רבים שלא מצא חן בעיני ה' שהשניים שנעשו מודעים לעצמם גילו פתאום את המיניות, אך דומה שלא יצא קצפו בגין אידיאה בזויה של תאוות בשרים. להשקפה הנוצרית המדומיינת היו השלכות שווא. אלוהים שחרר זעם אדיר כי ידע שלמודעות העצמית דרכים אפלות משלה. אנשים יושבים ומתכננים מזימות. פשעים נגרמים. על עבירות שמבצעים משוגעים אנו מוחלים. הם חסרי דעת – אנחנו אומרים. אך לא אלוהים. הוא כעס ובצדק רב כעס. מה שעוללו אדם וחוה היה בלתי הפיך עבור האנושות כולה.

כל מה שרצה האל מאיתנו היה שלא נתכנן עולם חדש משלנו על פני התכנית הסדורה שהכין למעננו. ששה ימים נברא העולם, אך מי ידע כמה זמן נהגתה הבריאה במוח האלוהי. הוא חפץ להשאיר אותנו בגנו לעד, כחפצים חסרי בינה, ושם לא היה עבר ולא יהיה עתיד. ההווה הוא מושלם ואין הכרח לשנותו בכלל, ומה שהיה אתמול יהיה אותו הדבר גם מחר. וכשהאדם מודע לעצמו, אי-נינוחות תוקפת אותו. גן העדן כבר משעמם אותו. הוא שועט אל עבר הדבר המושלם הבא. וכששום דבר אינו מושלם בעיניו כדבר הקודם הוא לעולם לא ידע עוד מנוחה.

מותר אפוא לחלק את האנושות לבני אדם שחרדים לאבד את המודעות העצמית שלהם, ולבני אדם ששמחים על מעט איבוד של שליטה. המודע לעצמו רואה לפניו צרות ורוצה להישאר במצבו המפוכח כדי להתמודד מולן. השתיין מעדיף לשכוח את הצרות לזמן מה. יין ישמח לבב אנוש, הוא יספר. ויגלה לנו בין השיטין כי האושר הערטילאי שאנו תרים אחריו מצוי רק בזמנים שאנו חסרי בינה מלחפש אחריו. בזמנים שאיננו יודעים שהוא דרוש בכלל – שם הוא נמצא. כך יוצא שלעולם לא נתפוש אותו. כשאנו ערים הוא אינו מתקיים, ובחלומות הבלתי זכורים הוא ודאי מופיע פעם אחר פעם. בני אדם לא "קמים ברגל שמאל" מן המיטה. הזעף שמלווה אותם במשך היום טמון בחלומות שהסבל בהם טפטף כמין רעל לתוך הלא-מודע שלהם.

כשתלמידים מגחכים ברמיזות סקסיסטיות בינם לבין עצמם כלפי המורה שנראית צוהלת מדי בבוקר, עליהם לתת את הדעת ביחס לאפשרות שבלילה הקודם ישנה בגפה וחוותה חלום מאושר. בהתכתבות עם מעבדת חלומות תמה פלוני, עם שם זהה לשלי, מדוע אין בודקים את החולמים בזוגות כפי שהם רגילים לישון בלילות. השיטה החסרה היום מחמיצה את העיקר.

ולמרות זאת, חלום רע הוא רק חלום, ואפילו האכזריים שבחלומות עתידים להישכח ולא להשפיע על מצב רוחו של אדם מצאת יומיים. מצבים טראומטיים נוצרים רק בזמן ערות, כשהבריה שרויה במודעות כלפי ההתרחשויות. הריפוי מטראומה כך מדווחים יהיה בהשכחה מכוונת שלה מן הזיכרון. יום אחד זוכר חייל את כל פרטי הקרב הנורא, יום אחר הוא מפזר עלי זית על יונים צחורות שמזהמות את אדן חלונו.

אנשים מעדיפים לא לזכור חוויות טראומטיות אחרי התרחשותן, אך אין זאת אומרת שאינם רוצים לדעת מה קרה להם. דווקא הדבר הזה הוא אשר מסב את הטראומה. אנו נוהגים לחטט בפצעינו הנפשיים, להכיר אותם על בוריים, עד שהם מכאיבים לנו עוד יותר משהיו צריכים. השליטה ההולכת וגוברת על הפצעים הופכת לבסוף לאובססיה עד שהאדם הפגוע כבר נתקל בחומה החוצצת בין שפיותו להפרעה נפשית. שליטה עצמית מוגברת מדי מביאה לאיבוד הדעת, בדיוק כמו הרבה דברים: אם תשתו בלי הגבלה כשאתם צמאים, בטנכם תתפקע וגופכם יאבד את כל נוזליו.

מזו הסיבה חווית האונס הקשה ביותר מבחינה פסיכולוגית הינה כאשר האשה שרויה בגילופין או תחת השפעת סם שכחה, והיא אינה מודעת למה שהתחולל בגופה גם כששבה לשליטה עצמית. דווקא אז ובהיגיון רב, אך לא הגיוני בעליל, היא חוקרת את נבכי זיכרונה הריק ביתר שאת להבין מה קרה לה שם. העובדה שהיתה חסרת אונים מגבירה עוד יותר את החיטוט בפצע. מחד, אם אין זיכרון טראומטי אז אין טראומה; כך אומרים ושוכחים שישנו ידע שהוא טראומטי. הטראומה הרי חזקה גם כן כאשר היא מבוססת על חוסר הידע, על אי הדעת. אדם מטבעו מנסה לפענח דברים בלתי ידועים לו. מה שידוע לו כבר אינו מעניין אותו, זוהי קללת גן העדן המפורסמת. הוא מבקש לדעת הכול.

חדשות לבקרים שומעים אנו על נשים שטוענות כי השימוש בסם השכחה כדי להשתלט על גופן הוא האונס הכי בזוי מפני שהאשה אפילו אינה מסוגלת להתגונן, שניטל ממנה הנשק היחידי שלה, להביט נכוחה אל התוקפן בעיניה שיראה בעצמו את המשטמה שניבטת מהן. אם לא יראה אותה כך, עלול הוא עוד ליהנות.

גם התליינים המנוסים ביותר מכסים את עיני המוצאים להורג. אף אחד, אלא אם הוא פועל מתוך נקמה, אינו חפץ שהדבר האחרון שיראה אדם הוא שאתה ממית אותו, שעליך יחשוב את המחשבה האחרונה שלו, שאותך יקלל ברגע שבו עומד הוא לפגוש פנים אל פנים את האל.

והנה בבוקר הבא אנו מתבשרים מן העיתונים שקרבנות האונס מסכימות בנפש בלתי חפצה לעסקת טיעון אשר מקלה עם האנס גם כשהראיות הנסיבתיות הן לזכותן וסיכוייו להיות מורשע גבוהים מכדי להתפשר. מדוע זה כך?

כל שנותר להעלות על הדעת מתוך השערה פרועה בהחלט כי אשה שלא חוותה אונס תוך מודעות היא פחות כועסת ופחות פגועה ורגשותיה לעשיית צדק חלושים יותר, כיוון שאיננה מסוגלת לזעוק עד השמיים על משהו שהיא לא הרגישה בכלל, וכל תחושותיה נובעות רק ממה שגילתה על עצמה מאוחר יותר – מן הכעס ולא מן האימה שחוותה.

ברי לכול שהקטע המכאיב ביותר בניתוח שמבוצע בהרדמה מלאה הוא בחיתוך הבשר בידי הכירורג, ואילו הכאב שמייסר אותנו כששבה המודעות הוא תולדה של אותה פעולת חתך, והוא נסבל בהחלט לעומת הרגעים שהיינו שותתים דם בעיצומה של הנתיחה. אדם שמודע לעצמו היה מרחיק בכל הכוח את הכירורג ממנו ונמלט בסערה משולחן הניתוחים.

הדבר שהכי משמח את המנותח שמתאושש מגמר הניתוח הוא המפגש עם האיש שניתח אותו כדי שיספר לו מה התבצע בנתיחה. בשומעו את הדברים הוא מתחיל לחוות כמו מחדש את מה שלא חווה באמת. כבר ידוע כי מטופלים שתובעים בתי חולים בגין רשלנות רפואית כמעט תמיד טוענים שהמנתח לא הסביר להם פנים.

אם לא התברר האנס כמפלצת מרושעת לנאנסת תחת השפעת סם, היא מוחלת לו באיזושהי דרך. ואנס שכזה נוהג לתאר את כל הפרשה אחרת ממנה כאילו היו זוג אוהבים, ובאמת, מבחינה פיסית לא הזיק לה. היא לא התעוררה חבולה בכל גופה. רק גילתה שחוותה מגע מיני עם מישהו אשר לא זכרה שנתנה לו את הרשאתה.

עתה, צאו וחשבו מה היתה עושה אשה אם היתה נאנסת על ידי רופא בזמן שהיתה מורדמת. זה מוכרח להיות האונס המבחיל ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זה אשר היתה בטוחה כי הוא המגן והמושיע מתברר אחר כך כזה שניצל אותה. מאותו אחד שלא מצפים כי יפגע בנו – ממנו אנו הכי נפגעים.

היינריך פון קלייסט, מחשובי הסופרים הגרמניים, מדווח על אונס מסוג זה בסיפורו 'המרקיזה פון או', אך מכיוון שהקרבן אינה מודעת למעשה שקרה, אלא באיחור רב מאד, הוא אינו מספר דבר על האונס עצמו ביצירה כולה. אנו מתוודעים להתקיימותו של המעשה המחפיר ונחשפים בו-זמנית גם לזהותו של האנס יחד עם גילוייה של המרקיזה הנאנסת לקראת סוף הסיפור.

בתיאור מפורט דווקא השתמש הסופר כדי להביע בלא-מילים את הזוועה ברגעי התרחשותה: בחסות החשכה לכדו אותה בפראות קבוצה של חיילי אויב וניסו בנפרד לבצע בה כל אחד את זממו, בשעה שכולם עודם אוחזים באיבריה בכוח, ובעת שהם נאבקים נגד אי-רצונה, הם נלחמים גם זה בזה על השלל, מי מהם יזכה לכפות עצמו עליה חרף התנגדותה הרבה, עד שהיא כבר עמדה להתעלף מרוב טלטלה עזה. או אז מופיע קצין ג'נטלמן מצבאם שמונע בעד התוקפים להמשיך ולהתעלל בה. הם נסים מפניו לפני שהספיקו לתת דרור לייצרם. והמרקיזה רואה בו את המלאך המושיע שלה, וכשהיא נאחזת בין ידיו הבטוחות, מרשה לעצמה לקרוס מחמת הזעזוע שעבר עליה ומאבדת את הכרתה. מיד אחרי כן מסופר כי הוזעק רופא אליה. מה שאירע בעת שהיתה שרועה מעולפת ועד שהתעוררה מעלפונה הוא מעשה האונס, ועל עצם התרחשותו אין מסופר כלל, כאילו לא היה, ומבלי שהמותקפת יודעת עליו דבר בלילה הזה. רק יכולה היתה במילים חנוקות להודות לרופא שטיפל בה.

בחלוף השבועות התברר לה שהיא הרה, והיא אינה יודעת הכיצד. לפי ידיעתה, המרקיזה שהיתה אלמנה לא הרשתה לאף גבר לקרב אליה מאז מות בעלה. אך כדבר הזה, גם היא יודעת, אינו אפשרי לפי חוקי הטבע. על כן, היא מחליטה לעשות מעשה: להרשות למי שעיבר אותה בחשאי להיחשף בפניה תוך הבטחה שתינשא לו. כאן מבלבל היוצר את הקורא בפרשת גילוי-עריות תמוהה למדי, וצץ החשד כי אביה הזקן הוא גם סבו של העובר. אלא שאז מתברר לה וגם לקוראים שאבי העובר הוא הקצין הג'נטלמן שאינו אלא מפלצת בתחפושת. היא מתחתנת איתו בלית ברירה, אך מסרבת לגור עימו תחת אותה קורת גג. אך המעשה הנורא שעשה כלפיה כאילו נשכח ממנה במרוצת הזמן, שהרי את האונס לא יכלה לזכור, את רשעותו הארעית כלפיה לא הכירה באמת, ודומה שאפילו לא היתה צריכה למחול לו כדי שתרצה שיחיו יחדיו, כי באנס שלה לבסוף התאהבה.

אין עסקינן בגרסה ספרותית לפנטזיה החולנית שמוצאת לה ביטוי בסרטוני פורנו כאשר הנאנסת לא רק משתפת פעולה בעל כורחה אלא לקראת סוף המעשה אפילו מתחילה ליהנות. אין דברים כאלה בחיים עצמם. וספק רב מאד אם איזושהי נאנסת במודע התאהבה אי-פעם באנס שלה. בשנת 2003 נשבתה בעיראק החיילת האמריקנית ג'סיקה לינץ' (Jessica Lynch). בשעת הקרב היא נפצעה. בעת שהיתה מחוסרת הכרה והובהלה לבית החולים היא נאנסה. עודנה זועמת על אשר נעשה בה בידי מצילי חייה. בשנה שעברה דווח על צעירה רוסיה בשם אריקה בייקובה (Erika Bykova) שנאנסה בחדר ההתאוששות לאחר גמר הניתוח על ידי הרופא המרדים. היא חשה במעשה, אך בגלל השפעת חומר ההרדמה עליה, לא היתה מסוגלת להביע התנגדות כלשהי. כשהתאוששה מן ההלם שפקד אותה פנתה למשטרה וסיפרה על החוויה המזעזעת. בסיפורו של היינריך פון קלייסט דנים אנו באונס שמתוודעת האשה אליו רק בדיעבד, ומי הגבר שידע נפש של אשה שמסובכת עוד יותר להבנה אחרי הלידה. יש רק לקוות שהדמיון עולה על המציאות.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.