האב, הבן ורוח הקודש המשוגעת

24/11/2019 ב- 06:53 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על האב, הבן ורוח הקודש המשוגעת

בימיה האחרונים של אולימפיאדת סידני התארחתי בדירתה של ד' וצפיתי בשידורים. התחושה שהתבררה כמדויקת היתה כי בשעה שאצא משם כבר לא אראה אותה יותר. בינתיים ישבנו רוב הזמן מול הטלוויזיה. ביום שבו עלה אריאל שרון להר הבית צפינו יחדיו בחדשות הערב. לא למדו מלקח איליה קפיטולינה, הפטרתי. מהי הכוונה, שאלה. זהו צלם בהיכל עבור המוסלמים. היא התבוננה בי כמי שלא יודעת אם להמשיך בשיחה או להתפלל שכבר איעלם. ואני התבוננתי בה בחזרה. ו… , לבסוף אמרה. יקרה מה שקרה עם בר כוכבא. יפרוץ מרד ערבי, כפי שהכול חוזים. והערבים יפסידו, ד' פסקה. חייכתי לעומתה. היה זה מסוג החיוכים שהיא לא אהבה. היה זה מסוג החיוכים שלאחריו תיפתח הרצאה, והרי את קולי כלל לא רצתה לשמוע.

אם הערבים ידעו להשתמש בשכלם היו כולם מצטרפים לצבא הישראלי כדי לרכוש ניסיון מלחמתי. הם חוזרים בדיוק היסטורי רב על מרד בר כוכבא, ועל כן, ייכשלו. היהודים סירבו להתגייס לחילות הרומיים, ולשם כך קטעו את אצבעותיהם. כשפרץ המרד נגד רומי היו לוחמי עמנו חסרי ניסיון צבאי ובעלי מום. כף הניצחון לא נטתה להם בבירור. הרוויזיוניסטים בראשות זאב ז'בוטינסקי וההיסטוריון בן ציון נתניהו גם לא למדו את הלקח ההיסטורי. הם סירבו להתגייס לצבא הבריטי. למזלנו הרב, הם היו המיעוט, וכך זכו לוחמי תש"ח להכשרה בצבא האימפריה. מכאן גם נובע ההבדל בין אישיותו המסתערת של שרון לבין בן ההיסטוריון החששן, שאת כה מעריצה.

ד' לא נותרה שותקת. שניהם אמיצים, הכריזה. אם כך, הוספתי, ביבי אינו הבן של בנצי. היא זעפה מעט. אף פעם לא יכלה לשאת שטויות היוצאות מפי, ואני מדבר בלי סוף, וככל שארבה במילים, הסבירות כי משהו מהן יתממש עולה לאין שיעור. בפעם האחרונה ראיתיה נכנסת למונית שירות בשדרות רוטשילד ואז שתקתי. מין דממת מוות כיסתה אותי. הכאב העצום שגרמה הפרידה עדיין לא התחיל לייסר אותי. מבט אחרון אל עיניה, ואחרי כן שבועות של רצון להיקבר ולהיוולד מחדש כשהכול יישכח. ובינתיים המשיכה הארץ לחיות: חזבאללה חטף גופות מגבול לבנון, מילואימניקים מן המחנה הצבאי שבו נקראתי לשרת נרצחו בלינץ', ישו לא קם לתחייה נוספת, באג 2000 אפילו לא נולד.

מתישהו התעוררתי. החורף הגיע והשמש החיוורת מיעטה להיראות. היו אלה דמדומי כהונתו של אהוד ברק. הבחירות לראשות הממשלה העסיקו אותו ואת אריאל שרון. יועצתו של יו"ר הליכוד, אודליה כרמון, סיפרה כי תחת שתתעסק בהבאת הניצחון, עסוק המנגנון כולו בכיבוי שריפות שמדליק בנימין נתניהו. כל יום היה מתעורר עם תלונה חדשה: למה אכלו לי ולמה שתו לי, ולמה האנשים של שרון נמצאים במוקדי הכוח היכן שהיו האנשים של ביבי שנתיים קודם לכן. מה הוא ציפה, תמהה.

היו אלה חודשים של שקט יחסי. פיגועי התאבדות בודדים לא צלחו, והאינתיפאדה המתפוצצת פעמיים ביום טרם נראתה באופק. מכיוון שלא היו צפויות בחירות לכנסת, ויתר נתניהו על הניסיון להחליף את שרון בראשות הליכוד. קרוב לוודאי כי גם יכול היה להנחיל מפלה לברק, אלא שבמקום לחתור לניצחון תנועתו, הוא חתר תחת שרון כדי שלא ינצח. אזרחים שואלים כיום איך המדינה אינה חשובה לו כאשר הוא יוצא להבעיר אותה. זה הזמן להזכיר לליכודניקים שמסוככים עליו כי גם הליכוד אינו חשוב לו, אלא רק טובתו.

הייתי מאוכזב מאד מברק. הייתי מאוכזב מאד מהפלשתינים. הייתי מאוכזב מאד מתגובת האירופים למעשיהם. שרון לא עניין אותי כל כך. הייתי ילד כשיצאה ישראל למבצע שלום הגליל, וכשהתבגרתי וקראתי רבות על ימיו בצנחנים ובמלחמת יום הכיפורים, דווקא נשא חן בעיניי אופיו המתמרד. נהגתי לחשוב עליו כיריב פוליטי כשאר חברי הליכוד. בעת ההיא זו היתה מפלגה לגיטימית בעיני כולם ואנשיה מכובדים. איש לא כינה את המצביעים שלה בשמות גנאי של בעלי חיים. רק האיש שהיה שותף להסתה נגד רבין נחשב סדין אדום. אני לא יכולתי לסבול את מראהו בגלל זאת.

ראש הממשלה שרון התפלג מן הליכוד והקים את קדימה. אחר כך מת או שהיה חי, ואהוד אולמרט אשר ירש את כיסאו פתח במלחמה מאוחרת, שאותה היה צריך ברק לעשות בזמן חטיפת החיילים הקודמת. ואז אירע אחד הדברים המשונים ביותר: הזדהיתי עם דברי נתניהו שקרא לו ללכת הביתה ולטפל משם בענייניו המשפטיים. לא הייתי לבדי. מחנה השמאל כולו קרא לו לעשות כן, וגם כל מחנה הימין. שלא כמו היום, היו אז אידיאולוגים בליכוד והם הסבירו באנגלית משובחת לכלי התקשורת מחו"ל כי מערכת אכיפת החוק בישראל אינה רודפת איש, שזהו אינו טבעה, והיו מצביעים שלהם שחזרו על דבריהם והוסיפו ביאורים משכנעים בצרפתית על טיבם הנהדר של השוטרים והפרקליטים. אכן, היו ימים בציון.

בוקר קפוא אחד חיממתי כפות ידיי מעל לשונות של אש שעלו מפח זבל ברחוב יפו. נעצרה לידי ירושלמית אחת שדמתה לקלפטע שהיתה לי, ובאופן זה הכרתי את הבייביסיטרית במיל' של יאיר נתניהו. הראתה לי תמונה שבה הם מצולמים לפני קיר לבן. לבוש היה הילד בחולצה משובצת מכוערת. למי הוא דומה יותר, שאלה אותי. לא היה לי מושג. יש לה פרצוף של חזירת יערות מצויה, סיפרה כמי שמעידה מקרוב על פני שרה נתניהו. ניסיתי אפוא את כוחי בניחוש מושכל: הוא דומה יותר לביבי! כאן פצחה בצווחה קלה. הבינותי שטעיתי. אז אילו אפשרויות היו בידיי?

התבוננתי בתצלום היטב, וכשפקעה סבלנותה אמרה: האם אתה לא רואה שהוא דומה לאולמרט? השתוממתי ושאלתי כדי להיות בטוח ששמיעתי לא אבדה: אהוד? היא צווחה שוב באוזניי: כן! התחרשתי לזמן-מה והתמסרתי אליה מרוב סיפוק על גילוי הסוד. בדרך מופלאה זו התוודעתי לשמועה שהתרוצצה במעונות רשמיים של מדינת ישראל: ביבי איננו האבא של יאיר.

בימים ההם היה האינטרנט בחיתוליו. תחלופנה ארבע שנים עד שתיפתח התיבה הלבנה. אולמרט עדיין עמד בראשות עיריית ירושלים. נתניהו הלך לעשות כסף גדול באמריקה. בנו הקטן לא עניין איש. לא היה נהיר לי כלל מהו המניע להפצת הידיעה הכוזבת.

חלפו השנים ויאיר גדל והיה לפושטק. אפשר שזהו צירוף מקרים בלבד ואין דברים בגו, אך ניתן להיווכח כי בעוד פח האשפה הזה תוקף את יריביו של נתניהו ונמנע מלתקוף את בני ביתם, הרי שאת אולמרט הוא נמנע מלתקוף אך את משפחתו הוא תוקף במילים גועליות. ומותר לשאול מאיזו סיבה הרס יאיר במו ידיו את הקריירה הפוליטית של בנימין. מי שיקרא את עדותו של שאול אלוביץ' במשטרה ישתכנע כמוני כי לא שרה המטורללת הרסה אותה, אלא הבן המרושע השתמש בשיגעונה של אמו כדי להחריב את בעלה. אפשרות אחת ובלתי סבירה היא ששרה בגדה בו. אפשרות שנייה וסבירה הרבה יותר היא שיאיר נוקם באביו משום שהלז בגד באמו. ניתן לשער בהכירנו את ביבי כי אולי בעצמו היה אבי השמועה הזדונית בשעתה כדי להתגונן מזעם "רעייתו האהובה", וייחס לה פרי ניאופים קטן ומגעיל.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: