בני אדם שיצאו למלחמה נגד הרוח

14/11/2019 ב- 16:33 | פורסם בדברים מעניינים יש בעולם | סגור לתגובות על בני אדם שיצאו למלחמה נגד הרוח

דון קיחוטה, גיבור סיפרו של מיגל דה סרוונטס, בשם אבירותו המדומיינת ומתוך שיגעונו הוזה שטחנות רוח הן ענקים, והוא יוצא להילחם בהן. הסיפור הזה קנה לו אחיזה בספרי הביטויים והניבים על מי שיוצא למאבק בכוחות שהוא אינו יכול להם, אם מפני שהם לא קיימים באמת או מפני שהם עצומים מכדי שניתן אפילו לדגדג אותם. רבים מן הקוראים בימינו סבורים כי האפיזודה המשעשעת היא פרי דמיונו המובהק של הסופר הספרדי, ומבלי לתת את הדעת שמעשים דומים היו נחלת האנושות מימים ימימה. מאז התלכדו בני אדם לשבטים אם ממשפחת המוצא ועד אחרון הנינים, ואם כפרטים שחיו במרחב גיאוגרפי מצומצם ובחרו באפשרות הזאת, הם הרגישו כי עוצמתם כקבוצה רבה יותר מאשר לו היו נותרים מבודדים זה מזה. אחת ההשלכות להתאגדות הזו היתה אמונתם בכל מאודם שבכוחם להסתער על הרים ועל איתני טבע מרשימים יותר ולגבור עליהם. אנתרופולוגים חברתיים זיהו את התכונה גם בקרב שבטים ששמרו על מסורת אבותיהם במשך אלפי שנים.

בעת סערה יצאו מבתיהם בני באטה שבסומטרה חמושים בחניתות וחרבות. הראג'ה צעד בראשם ובצרחות ובצעקות הם נאבקו והכו באויב הבלתי נראה. אשה זקנה נצפתה כשהיא פעילה במיוחד בהצליפה באוויר בעזרת חרב ארוכה. בני גויאקור היו מתגוננים מפני סערה כשהגברים יוצאים חמושים והנשים והילדים צורחים בכל כוחם על מנת להפחיד את השד של הסערה. כאשר הרוח מעיפה את הצריפים שלהם, בני פאיוג שבאמריקה הדרומית לוקחים אודים בוערים ורצים כנגד הרוח ומאיימים עליה באש, ואילו אחרים מצליפים באגרופיהם באוויר על מנת להפחיד את הסערה.

לאור דוגמאות אלה, אם מישהו תהה לעצמו שהמושג "רוח רעה נכנסה לתוכו" נובע מביטוי לירי כדי לציין הפכפכות הנפש פנימה, או מרוחות רפאים של מתים שמשתלטים על הגוף, מוטב שיחשוב שוב. בני השבטים של צפון אפריקה היו נוהגים לתקוף בחרבות ובפגיונות את החפץ אשר לדעתם נכנסה בו הרוח הרעה כדי לסלקה. לשדים יש קיום משל עצמם שלאו דווקא קשור בנו, לפי תפישת הקדמונים, ויש לנו היכולת לגרשם למחוזות אחרים. ומשלים את הסיפור על נוהל הקרב המשונה הרודוטוס מן המאה ה-5 לפנה"ס. בעבודתו 'היסטוריה' (ספר IV 173) הוא רשם:

"בנסמונים גובלים הפסילים אשר נשמדו באופן זה: הרוח הדרומית ייבשה את בורות המים, כי כל ארצם מהמירטה ולפנים היא ארץ שממה. הם התייעצו ביניהם ובדעה אחת יצאו למלחמה ברוח הדרומית. מספר אני רק אשר מספרים הלובים, וכאשר היו בין החולות נשבה בהם רוח דרומית וכיסתה אותם. אחרי שאבדו נאחזו הנסמונים בארץ".

את הסיפור שמע הרודוטוס בשעה שביקר בלוב. זה שדיווח לו רצה להסביר קורותיהם של מתיישבי המקום וכיצד הגיעו אליו. הם החליפו את התושבים המקוריים כאשר הללו נעלמו מתחת לחולות. רוחות הסהרה קברו אותם עד האחרון שבהם. הם לא היו מוגנים מפניהן כיוון שלא ישבו ביישוביהם המבוצרים, אלא יצאו לגרש אותן מן המדבר. ככל הנראה, עשו כן עם חניתות ותופי מלחמה. לא היתה להם ברירה. בעקבות התייבשות מאגרי המים הם לא יכלו לעקור למקום אחר. הארץ לא היתה שוממה. במקום לתקוף את שכניהם שאינם אשמים ולכבוש את שטחם, הם יצאו למלחמה נגד האחראים לאסון שפקד אותם. זו התפישה של רוח האדם בימי קדם ואפילו עד כמעט ימינו בשבטים מבודדים.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.