מתי תעדיף אם להפקיר את עוללה למוות?

14/11/2019 ב- 04:02 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על מתי תעדיף אם להפקיר את עוללה למוות?

ז'אק וטוינון חיו בעוני רב וסבלו מרעב ולא יכלו עוד להאכיל את ילדיהם – ז'אן וג'נט. בצער שאין לשערו החליטו לנוטשם ביער. טוניון לקחה את ילדיה והשאירה אותם שם. הילדים ניסו למצוא את אימם וכשלא עלה הדבר ביקשו להם דרך החוצה. ז'אן טיפס על עץ ביער וצפה למרחקים. במזרח ראה בית לבן ובמערב בית אדום. הם הלכו אל הבית האדום אשר נראה לו קרוב יותר. אשה פתחה את הדלת וביקשה מהם להיות בדממה כשהכניסה אותם, אחרת בעלה יתעורר ויאכל אותם. הוא השטן, הסבירה. אמנם הסתירה את הילדים היטב, אך בעלה מסוגל היה להריחם כי הם היו מאמיני אלוהים. הוא הדף את אשתו כשסוככה עליהם, תפס את ז'אן ושם אותו באסם כדי לפטמו לפני שיאכל אותו, ואת ג'נט הכריח להביא לאחיה אוכל. חלפו הימים ומפני שהשטן היה שמן מכדי להיכנס לאסם, הורה לג'נט להביא לו את קצה אצבעו של ז'אן כדי לבדוק עד כמה השמין. ג'נט הביאה לו זנב דקיק של עכברוש להפגין שעודו רזה. כך נהגה בפעם הבאה, אך השטן הבחין בתרמית ואילץ את ז'אן לצאת מן האסם שאם לא כן יאכל את אחותו לנגד עיניו.

השטן העמיד במטבח שולחן לניסור כדי להניח עליו את ז'אן ויצא לחפש עשבי תיבול ביער. מיד ניצלו ז'אן וג'נט את היעדרותו והעמידו פנים שאינם מבינים איך יונח הקרבן על השולחן. אשת השטן ביקשה להראות להם, וז'אן קשר אותה אליו. הם לקחו משם את הזהב שצבר השטן ונמלטו במרכבתו. כשחזר הביתה וראה כי הילדים נמלטו, הוא חתך את גרונה של אשתו ויצא לרדוף אחריהם. בדרך פגש אנשים שונים – איכר, רועה צאן, שמש כנסייה, כמה כובסות – ושאל אם ראו את הילדים. כל אחד מהם לא הבין את מה שאמר, מלבד הכובסות שסיפרו לו כי הם חצו את הנהר .השטן לא ידע לשחות, וכובסת אחת הציעה שתגזוזנה את שיערן כדי שיכין לו חבל והן תמשוכנה אותו. אולם, כשהיה באמצע הנהר שמטו הכובסות את החבל והשטן טבע. כשהילדים מצאו דרכם הביתה הם נתנו להוריהם את שלל הזהב למרות מה שעוללו להם.

מעשיה צרפתית זו שלוקטה במאה ה-18 בידי Antoinette Bon קרויה 'הילדים האבודים', וייתכן כי מקורה בשלהי המאה ה-17, בשיאו של המשבר הדמוגרפי החמור שפקד את צפון צרפת (Grande famine de 1693-1694) כשהבעיה העיקרית היתה ההישרדות. חורף קשה ביותר פקד את האזור בשנת 1692, ובשנה שלאחריה האביב והקיץ היו גשומים מאד, והיבול בשדות היה מצומצם כתוצאה מפגעי מזג האוויר. מחירי התבואה הרקיעו לשחקים והלחם התייקר כל כך עד כי תושבים דלי אמצעים כבר לא יכלו לרוכשו. יכולתה של המדינה להתערב היתה מוגבלת והיא הסתפקה באיסור על יצוא הדגנים. תת-תזונה חמורה הקלה על התפשטות הטיפוס כשפרץ בשנת 1694. הרעב והמגפה עשו שמות באוכלוסיה: עניים אכלו פסולת בשר שהושלכה לרחוב בידי בורסקאים; בכל מקום נמצאו גוויות ועשב בפיהן; אמהות הפסיקו להאכיל את העוללים עד שמתו, או שנפטרו מהם בשיטות שונות ואחת מהן היתה נטישתם ביער. מ-20 מיליון אנשים שהתגוררו אז בצרפת, ידועים 1.3 מיליון מקרי מוות. המעשייה אפוא לא התהוותה בחלל ריק. הקושי להסביר לבן ימינו כיצד הורים מסוגלים להפקיר את ילדיהם למוות הוא מפני שאינו מסוגל לחוות על בשרו התמודדות מזוויעה כמו אי-היכולת להעניק להם מזון יותר.

כמו כן, אלמנה צעירה מטופלת בתינוק תתקשה למצוא בעל חדש שיפרנס אותה וגם את בנה. כדאי לה להיפטר מהעולל כי כך יגדלו סיכוייה להינשא מחדש. אולי אף תוכל להביא לבגרות יותר צאצאים מאשר אחד. כך משתלם לה מבחינה אבולוציונית. כמובן, מוטב שיאבד לו העולל ביער. אם יחלה וימות תחת השגחתה, יירתע אב פוטנציאלי לעבר את אמו שמא הגוף שלה מייצר צאצאים פגומים. כאשר הוא נעלם לו מבלי להותיר עקבות אין מקום לחשד שקרה הדבר בגלל בריאותו של העולל או מצבה הפיסי של יולדתו.

גם בטבע מתקיימות התרחשויות דומות. אחת הסיבות למותם של גורי אריות היא הזנחה אימהית. אם אין ללביאה מספיק מזון בנקודת זמן מסוימת עשויה היא לנטוש את כל גוריה. תמיד תמהים מדוע אינה נוטלת אחד מהם ודואגת רק לו כמו היתה זו 'בחירתה של סופי'. יש שיסבירו כי איננה בעלת הכרה מנטלית כזו. הרי מדובר בלביאה ולא בבן אנוש. אלא שהאמת היא אחרת. גם כאשר נותר לה גור אחד, היא עשויה לנטוש אותו מפני שדרושה אנרגיה רבה מדי באופן יחסי כדי לגדל צאצא יחיד. הלביאה צדה חיות גדולות. לא משתלם לה לגדל רק גור אחד. אם תיפטר ממנו, היא תתייחם וייוולדו לה כמה גורים. בעתיד משופר יותר, ישנו סיכוי טוב שיישרדו. אם תישאר עימו היא לא תתייחם ולא תהרה.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.