כיצד נוכל להפיג את אומללות חיינו?

05/11/2019 ב- 06:26 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על כיצד נוכל להפיג את אומללות חיינו?

החיים אינם מדיפים ניחוחות כשושנים הפורחים באדמומיותם, כי אם נועצים בנו קוציהם עד זוב דם. גם אינם ערבים כדבש הניגר על הלשון, אלא צורבים את חכנו כעוקצה של דבורה. החיים כפי שהונחו על שכמנו כבדים מכדי שנוכל לשאתם. הם מביאים עלינו יותר מדי ייסורים, מפחי נפש, תהיות שאין להן פשר. כדי לא לכרוע ארצה תחת הנטל מוכרחים אנו אמצעים שישככו את המכאובים. הסופר הגרמני תיאודור פונטנה הצביע על שלושה מהם, ולא הוסיף: הסחת דעת ממושכת המביאה אותנו להמעיט בערך אומללותנו, סיפוקים חלופיים בזה אחר זה המפחיתים אותה, וסמים משכרים המקהים את הרגישות למצוקה. ובאמת הוא צדק. אין בפנינו מוצא מלבד שימוש באחד מן הסוגים הללו. נפרש אפוא מה אמר ונרחיב.

הסחת דעת נאותה בהחלט תהא לטפח גן ירק בחצר הבית. נצא החוצה עם הנץ החמה להתבונן בציפורים המשכימות קום, מרהיבות בצבעוניותן ומזמרות צלילים שמאפילים על הכינורות העולזים ביותר. פה נגזום גבעול שמשך עצמו יותר מדי הצידה, שם נתלוש משורשיהם עשבים שתלטניים עד מאד. נחפור באת ונשתול שיח פורח, ניטול את המזמרה ונקטוף פרי כתמתם, והריחות מלמעלה ומטה משכרים את אפנו, מחלחלים עמוק לתוך ההרהורים עד שאין שם יותר חלל לצרותינו. הליל יורד ואנו מחייכים אל הלבנה בכוחות אחרונים ונרדמים בשלווה.

סיפוקים חלופיים שאינם אוזלים אף פעם מציעה לנו הספרות. הקריאה היא מלאכה אחת, והשנייה נתונה לשרעפים. רעיונות ניצתים חרש ומתפתחים לעולם ומלואו אחר הנקודה במשפטים האחרונים, לקראת המשכם במילים הבאות. אשליות קסומות נוכח המציאות כובשות את האישונים מבלי שנקלוט למה ומדוע, ומבלי שהדבר יגרע בהשפעתו על הרוח האנושית הטרודה כל כך לפרקים, הודות לשליחות שנושא הדמיון בחיי הנפש. צחוק זעיר כאן, דמעה שצצה על הלחי. כמה שהאושר הוא גדול וזמני, וכמה שזהו נפלא.

הסמים המשכרים אם יש בהם חפץ, די בקמצוץ מועט ולא בשפעה, משפיעים על גופנו הדואב לטובה. משתחלים להם בזריזות פנימה, משנים ללא עיכובים את התמהיל בדם, ומפליאים לעשות בהרגיעם את עצבינו המתוחים עד אימה. אט-אט מתרופפים המיתרים המהודקים, אט-אט מתרחקות האכזבות. השכנה מן המרפסת מועדת, צווחת במעופה, להרף עין נסתרת השמש, ולנו לא אכפת. חבטה עזה נשמעת, ואנו נסחפים על פני כרי צמר גפן רכים הלאה לחבלי ארץ שאיש לא ביקר בשביליהם אף פעם. וכשהסם מתפוגג לאיטו, נעניק לדמנו שוב זריקת מחץ ועוד אחת. והלב כבר רפוי, והמחשבות נתקעות כשעון שנמסים מחוגיו. הנה נעלמת אומללות חיינו – כשאנו הורגים אותם.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.