תחבורה ציבורית עירונית ביום שבת: החיוב והשלילה

01/11/2019 ב- 11:11 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על תחבורה ציבורית עירונית ביום שבת: החיוב והשלילה

היו ימים ולילות שנהניתי להתפלמס עם יהודי ארץ-ישראל הדתיים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, לא גילו בקיאות אפילו במקצת בנוגע להלכה המושרשת בגולה. היה זה עידן שמי יודע אם יחזור בימות חיי, כאשר עדיין ניתן היה להתדיין עם חובשי כיפה למדנים מבלי שיתנשאו בשחץ מעל חילונים מובהקים כמוני ויבארו לאוזניי מה שכבר מוחי יודע והם דוחים בתוקף. עתה בלתי אפשרי הדבר. האידיאולוגיה שהקצינה אצלם הפרידה בינינו. וכל אשר נזקקתי לו היה למצוא מקרים חריגים ביותר שתושבי הארץ לא יכלו להתוודע אליהם. היה זה המוטו שהמצאתי לעצמי דאז: "לדעת הרבה דברים זו לא חוכמה. החוכמה היא לדעת את כל הדברים שנזדקק להם". דוגמה שראוי לדון בה עכשיו היא שיט על גונדולה בשבת. מה יעשו אנשי ונציה היהודים? אי-שם במאה ה-13, רבי ישעיה די טראני מצא עצמו מחליף דברים בנידון עם רבי אליעזר בן שמואל ומשם נודע לנו עליה. בהיותו בעיר נע רבי ישעיה בתעלותיה בכל ימות השבוע. וכי איזו ברירה היתה לו? זו האפשרות היחידה, אלא אם מציעים לו להסתגר בביתו. לכאורה, ישאל עצמו חסר הדעת: וכי אין מפליגים על פני הים במשך שבועות? ברם, נסיעה בסירה מרחוב לרחוב קצרה היא ולא נמשכת יותר מיום אחד. מתחכמים ממנו יעלו את הקושיה הבאה: ואם עסקינן בנהג גוי של שבת? ובכן, אסור לפי ההלכה. ובכל זאת מצא רבי ישעיה צידוקים. איך הצליח? מי שמכיר את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה כמותו יודע עד כמה מרובים בהן הניגודים והסתירות בכל הכרוך במצוות. דהיינו, זה שיטרח יגלה כי מותר לנסוע בשבת לפי הדת היהודית. אכן כך.

אין פירוש הדבר, כמובן, שלא נכבד תפישת עולמו של הזולת. כיבוד הזולת הוא אחד מערכי הליברליות, כידוע. נהיה הגונים ונגביל נסיעותינו לימים אחרים בסבך בתיה של קהילה יהודית דתית. זוהי אמונת בניה ובנותיה מדורי דורות, ואם בלב שכונתם נשואת הפנים נשתכחה משפחה חילונית כחוח בין השושנים, מצווים אורחיה בסוף השבוע לעשות דרכם ברגל. אל לנו לכפות על אחרים מה שאינו חביב על ליבם. למרבה הדאבה, הדתיים נוהגים במהופך ומושפעים מכוחם ההולך וגובר כדי לכפות עלינו את אורחות חייהם: איסור הכנסת חמץ לבתי חולים בחג הפסח, הפרדה טוטלית בין גברים ונשים בכל מקום ובכל זמן, וכהנה וכהנה. זהו ניסיון גלוי שלא יצלח להשחית את החילוניות. מנגד, בתל-אביב ובשכנותיה מתגוררים אנשים שהשבת נחשבת יום חופשי עבורם ותו לא. מרביתם לא יזכרו היכן בית הכנסת הקרוב אפילו יעונו במשחת דם תנינים הנמרחת על עורם. בדרכיהן של הערים הללו מחללים את השבת מתחילתה ועד צאתה. וחרף זאת, עדיין מתעקשים אנשי ציבור דתיים שאין להנהיג תחבורה ציבורית באף אחת מהן. נסיעה פרטית במונית – מותר. ובאוטובוס – ישמור אותנו השם ממחשבה על כך בלבד.

על כן, בדיון זה לא אתחשב בדעת המיעוט, אף על פי שבחברה דמוקרטית ראוי לעשות כן. אולם, לא מצאתי בין כל יהודי העולם החיים כיום אחד שבקי בהלכה יותר מכפי שהכירה רבי ישעיה די טראני. מה שמותר לו, ודאי מותר לי. ומאידך, יש להודות כי עד היום הבעתי התנגדות להתיר נסיעת אוטובוסים במרחב העירוני בימי שבת מנימוקים שונים.

ראשית, בסקנדינביה, שאנו שואפים להידמות לה, קורה הפוך: בימי העבודה מדוושים באופניים אל תחנת הרכבת ומשם הלאה עד בית העסק. ואילו בסופי השבוע מתניעים את הוולבו ויוצאים לטייל.

שנית, סבורני כי היום החופשי בשבוע מוכרח להיות מאוחד כדי שנוקיר אותו ברצינות. על רובנו ככולנו לייחדו לאותו היום. אם לא נקבע אותו כך, הרגשתנו תשתנה בהכרח. היא תנוד מיום ליום ותפרח. ואין להקל ראש בשיתופיות הזאת. היא אחד המרכיבים המדביקים אותנו זה אל זה כדי ליצור חברה חזקה.

שלישית, אם ייאלץ נהג אוטובוס לצאת לעבודה בבוקר השבת הרי שחטאתי למשנתי. מה גם שהאוטובוסים הללו מטרתם להוביל נוסעים אל יעדיהם, ושם שוב יוכרחו אזרחים (במרכזי קניות למשל) לשרתם בשבת. שוו בנפשכם מה יקרה אז? מי שימאן לעבוד בשבתות, לא יתלבט המעסיק וייפטר ממנו לאלתר. אנשים חרוצים יגורשו ממקור פרנסתם שלא לצורך חיוני. והרי אין מדובר בעובדי בית חולים הנחוצים כל ימות השבוע. בין כה וכה, מה שלא נקנה היום, נקנה מחר.

רביעית, רעש האוטובוסים הוא איום ומחריד: המנועים שמחרישים אוזניים, הכריזה הקולנית שמבשרת על הגעה ליעד, וחבורות הנערים שיורדים בתחנה ומיד צווחים עד השמיים, כי מה אכפת להם מי ישמע אותם ומה יחשבו עליהם.

חמישית, זכורה לי לטובה שהותי הארוכה באמזונאס. הלחות היחסית ביער רבה יותר מאשר במעלית גדושה נוסעים שנתקעה בצהרי קיץ תל-אביבי בגלל הפסקת חשמל. ולמרבה הפליאה, הזיעה האמזונית איננה דביקה. טיפותיה ניגרות כמים. חלקיקי הפיח, שבין היתר פולטים האוטובוסים, הם המקור לדבקות הבלתי נסבלת הזו. חשבתי לתומי כי אם אפשר לחיות באוויר צח יותר יום אחד בשבוע, אז למה לוותר עליו?

והנה, שיניתי דעתי באשר לתחבורה ציבורית בעיר. אני תומך במימושה גם בשבת, וקודם שאנמק מניעיי, מתחייב אני כי מעבר להם אין שום רצון להתנגד דווקא בדרך זו להשתלטות הדת במרחב הציבורי והפרטי – ממיסיונריות בכיתות בית הספר ועד הצבת רמקולים בחוצות העיר לבשר על כניסת השבת. הרי לא נאבקים בכדור ברזל המושלך אליכם בזריקת כדור ברזל אחר שיתנגש בו באוויר. יש דרכים מועילות יותר למנוע מן הכדורים הללו לפגוע בכם.

ראשית, ערי ישראל כבר מלאו מכוניות שמזהמות אותן ברעש ובחלקיקים מסוכנים. טרטור מנוע האוטובוס מעצבן יותר, אך הוא לא מצפצף בצופרו עד קץ הימים או אובדן השמע. ואף אוטובוס אינו מקיף שוב ושוב אותו המקום, בקפדנות משונה, מתוך תקווה קלושה למצוא מקום חניה. ירבו האוטובוסים ופתאום נמצא עצמנו בודדים ומפוחדים בתוך חניונים ריקים למחצה. ומי שאינו נעמד ממש מאחורי האוטובוס בנחיריים שלופים, סיכוייו לשאוף עשן מסוכן הם רבים יותר בכבישים עמוסים בכלי רכב. ככל שתתמעטנה המכוניות בדרכים ייטב לאוויר שאנו נושמים. על מנת שכך יהיה, עלינו לאפשר תחבורה ציבורית אמינה שפועלת כמעט בלי הפסק, אם בלילות ואם בשבתות. כשתהיה כזאת, הציבור יחליט לוותר על רכישת מכוניות נוספות.

שנית, מי שאינו מתנייע ליעדו בעיר במכונית פרטית או במונית, עושה כן בקורקינט או באופניים חשמליים. אלה מהווים סכנה ברורה ומיידית למשתמשים בהם ולחפים מפשע המתהלכים בדרכים. יש להעניק לבטלנים שמסרבים ללכת ברגל אלטרנטיבה ממונעת וזולה כאוטובוסים.

שלישית, יוקר המחיה בישראל מרקיע שחקים בעוד ששכר העבודה אינו מאמיר בכלל. הדרך המרכזית להעשיר את המשכורת מבלי לגרום נזק לשעות הפנאי היא לעבוד בשבתות, כיוון שאז זוכים לגמול כספי רב יותר. דבר זה נובע מפני שהשבת איננה היום החופשי בשבוע בלבד, אלא מוכרזת גם כיום מנוחה. מי שעמל בשבת יש לפצותו על כך. מן הסיבה הזאת, רבים רוצים לעבוד בשבתות, ואם תחבורה ציבורית תגדיל את היקף המשרות ביום זה בשבוע, הרי ששכבה נזקקת באוכלוסיה תצא נשכרת מן הדבר.

לבסוף, ראוי לתת הדעת שאין משתמע מדבריי היתר כוללני להשטת גונדולות בתעלת בלאומילך בכל יום שהוא. כולנו יודעים מה אז יקרה: נוסעים ישליכו חפצים למים מכל הבא לידיהם, הרחובות ייסתמו, ונצטרך להסתייע בסירות זבל מהירות ומרעישות כדי לנקותם. ובאמת, למה לנו הדבר הזה? ואכן, הצרה האמיתית והקבועה בערי ישראל היא לאו דווקא הסתייעות זמנית בתחבורה ציבורית גם בשבת, כי אם היעדר ניקיון בכל ימות השנה. הזוהמה מצויה כמעט בכל מקום. תוכלו להתרוצץ שעות על גבי שעות באוסלו ובברגן ולא לראות אפילו פעם אחת איזשהו לכלוך, אלא אם חלף שם דובר עברית. רשמו או זכרו, לפני היציאה לדרך ביום חול או באוטובוס, קודם כל דרך-ארץ.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: