אהוד ברק עדיין ממתין לזריחת הסופרנובה

09/01/2019 ב- 11:28 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על אהוד ברק עדיין ממתין לזריחת הסופרנובה

מוות של כוכב הוא ודאי אירוע קוסמי מרהיב-עין. פרץ הקרינה האדיר שנפלט ממנו בזמן מותו מופץ בהתמדה בחלל עד שלילה אחד מגיע לכדור הארץ בצורת התבהרות שאין מקסימה ממנה בשמי הלילה. תחושת סיפוק מתרגשת עלינו מן המחשבה על האור הנודד לו במשך מיליוני שנים, וממש בדיוק ברגע שהוא נכנס אל טווח הראייה צופה מישהו לפיסת השמיים הנכונה וקולט אותו. ראוי בהחלט שלמאורע בסדר גודל כזה יהיו עדים. אם הכוכב הוא בנימין נתניהו, מי שעודו ממתין לרגע המדויק הוא אהוד ברק.

כששופכים אור חזק לכיוון כלשהו נעלמים הפרטים הקטנים בצל אשר נוצר סביב. למרות זאת, מפתיע כי תמיד-תמיד ברק אינו שם לב להתרחשות כולה. הלה מרוכז רק בקצה קצותיה. והרי היה זה האיש בעת ימיי בצה"ל שהבהיר לי בשיחה כנה מול קהל שאני סובל משתי בעיות: האחת, לא התברכתי בידע הנחוץ להרכיב פאזל מהרבה חלקים. הבעיה השנייה נוגעת לבחירת הפאזלים. אני בוחר אותם אלה שחסרים להם חלקים. לפי קו דבריו, שאינו מתיישר עם אישיותו, כל התעסקות בפאזל תביאני לכישלון. בקוצר סבלנותו פטר אותי מהעול לדון בקושיות נוספות הנוגעות אליו. גיחכתי מול פניו. כל תובנותיו אודותיי נופלות עליו. זהו אהוד ברק בכללותו. סמנו לו מטרה והוא יתאפק עד שתופיע. ואם יעמוד מול פאזל לפני הרכבתו לא יכלה זמנו. ירים מפני השולחן חתיכה אחת, לא ירפה ממנה יותר, ויכריז: זהו החלק האחרון שישלים אותו. בעשותו כן מוכרח שיהיה צודק.

מכיוון שמהתפוצצות מחשבותיי נפלטים יותר יסודות, נהגתי בבחרותי לדמות את הרגע שברק עורג לו כאותה שניה שבה מחליטה חית טרף לזנק אל טרפה כשהיא משקללת במוחה את כושר קפיצתה ואת המרחק שבו מצוי הטרף מלפניה. אם בטוחה שהינה מסוגלת לנתר תשעה מטרים וטרפה מגיע עד שם היא תזנק לעברו. שלא כדרכו של ברק, ועל מנת לסבך את הדברים, הוספתי גם שלולית רותחין באורך שמונה מטרים שמפרידה בין הצייד לקרבנו. אני נוהג להתייחס לסיכונים שבדרך. כזריחת סופרנובה כך נדיר למצוא את האלמנט הזה בחשיבתו של ברק. הוא ממתין לרגע המכריע בלבד – לפריחת הדובדבן – ולא שואל עצמו אף פעם אם מה שתכריע אותו תהא הדרך אל המטרה ולאו דווקא היא עצמה.

אם יאיימו לסקול אותי באבנים מחודדות, אודה בלית ברירה כי למעט נגינה בפסנתר מצטיין אני על פני ברק בכל היבט. בתחום הפריצה – מספרים עליי שאני מיומן ממנו בפריצת מנעולים מכאניים של דלתות, מנעולים אלקטרוניים של כספות ומנעולים דיגיטליים של תוכנות. ובעוד ברק מפרק שעונים מקולקלים להנאתו ויודע להרכיבם מחדש, אני לא נושא עימי שעון נייד. כששואלים אותי ביום מהי השעה אני נוטל מוט ישר, נועץ אותו בין שתי בלטות במדרכה וקובע בדייקנות את הזמן לפי תקתוק השמש עד מניית השניות. אם זהו אמצע הלילה אשיב כי זוהי השעה שבה אדוארד גוסטב מילנר קפץ אל מותו מחלון בטירת שניצלר אחרי שקרא את הידיעה המסעירה ביותר בחייו. ואז שואל השעה, במקום שיתעניין בזמן הממשיך ללכת, עוצר במקום ומפנה תשומת ליבו לסקרנות אחרת שמתגברת אצלו: מה קרא? באיזו ידיעה מדובר? וכאין וכאפס אנוכי בהשוואה לנתניהו שעיקר כוחו הוא בהסחת דעת.

ומותר להניח כי אילו ברק היה נער פלשתיני שנעשה למחבל, לא יכול היה לדעת שאני מכונת הריגה משוכללת ממנו. בעוד ברק רואה רק מטרות, אני יודע להסוות עצמי ביעילות מופלאה כך ששום מטרה לא תיראה מול עיניו. אולם, את הדרך אל ההסוואה המושלמת קשה לפעמים להסוות. אם ברק המחבל היה ניחן באורך רוח כדי להתבונן גם בדרך אל המטרה, סיכוייו נגדי היו משתפרים. קור רוח מופרז כפי שמתאפיין אצלו בהמתנותיו הארוכות לרגע שאולי לא יגיע הוא מכשלה. בלעדי תכונה זו נוח היה לו להרהר על פעולת הסחה. חמום מוח במסווה, עד שמצליחים להבין מה הוא רוצה, מכיש את הקרבן. אדם עם שיקול דעת אינו נהנה מערמומיותו של הנחש. ובזה מומחה נתניהו: חוסר שליטה עצמית. פוליטיקאים חוששים להלחיץ אותו פן יילחץ ויגיב באופן שיזיק להם עוד יותר מאשר נחש סובל מהכשה עצמית. או אז כיצד נעשה אהוד ברק לחייל המעוטר ביותר בצה"ל? מזל.

כאסטרולוג חובב לרגע קבעתי בשעה שרץ לראשות הממשלה: כל הכוכבים הסתדרו בשבילו! ואז זנחתי את העיסוק בו. אני לא זוכר היום מדוע לא כתבתי הרבה על אהוד ברק במהלך כהונתו בראשות הממשלה. אפשר כי משום שהיתה קצרה למדי או מפני שהייתי עסוק ברישום מחשבותיי על ד', אהובת ליבי דאז. הודעתי לה מן ההתחלה שאפילו תאריך שנים עד 123 לא תהיה לה גישה אל מוח דומה לשלי. ד' פקפקה בדבר, וגם דבר זה לא עניין אותה. לשכנעה כי אמת דיברתי על מוחי היא משימה שניתן לעמוד בה. מציאת דרך שאינה נחסמת לגרום אצלה להתעניינות במוחי היתה מלאכה שהגיתי בה יומם ולילה ונכשלתי פעם אחר פעם. אין נכונים הדברים שמספרים אודותיי. ישנם מנעולים שהוגעתי בהם שעות ארוכות ולא הצלחתי לפתוח. כך יוצא שעל ההתרחשויות המעניינות בימי ברק לא כתבתי אלא מעט, ולרוב בעקיפין תוך תיאור מחשבות אנלוגיות בתחומים משיקים. ההתפנות מרצועת הביטחון בלבנון, הרג מפגינים אזרחי ישראל ופרוץ האינתיפאדה השנייה לא משכו אותי להקדיש את מיטב עיתותיי בכתיבה עליהם.

ודאי שליבי עלץ באותו שחר של יום חדש, על אף שהייתי מרוחק מאד מכיכר רבין, וגם מד'. מאוחר יותר רשמתי כי המשגה של מסיתי יגאל עמיר היה לרצוח את יצחק רבין. כך נמנעה לתמיד קבורת ההסכם שעשה עם הפלשתינים. אילו היו שולחים אותו להתנקש בבנימין נתניהו תוך התחזות לשמאלני, יכלו האידיאולוגים של הימין להאשים ברצח את מחנה השלום בהנהגת רבין ולטמון את תהליך הנסיגה משטחי המולדת עמוק באדמה. הייתי סמוך ובטוח שהבחירה המוחצת באהוד ברק תחייה מחדש את הסכמי אוסלו הגוועים. לא חזיתי את בוא האינתיפאדה המדממת חרף המגע הבלתי אמצעי שהיה לי עם הנהגת חמאס בשנים שלפני כן. ד', חריפת השכל מכל הנשים שהכרתי, היא ימנית ומעריצה של נתניהו. שמחתי לאידה באותו יום בנובמבר כשכתבתי את אלה הדברים. והיא שנאה בשקט את הביקורת. השיחות בינינו התנהלו דרך קריאת מחשבות לעיתים. אינני טוב בעיסוק זה. אני לא מצליח אפילו לקרוא מחשבות פשוטות של ילד בן ארבע. בכל פעם שאני משוכנע שיש לי מושג כלשהו מה מתנהל בראשו של פלוני אני מופתע עד כמה טעיתי. אך מי יאמר שאסור להשתעשע בניחושים? כמו שעון שנעצרו מחוגיו גם אני צודק ברגע הנכון. ד' לא אפשרה ליהנות מרגעים רבים, ובצדק מבחינתה. יום אחד כשצפיתי בשידורי האולימפיאדה הבחנתי שהיא מחייכת בעצבנות. זה היה הרגע. ידעתי שנגמר. פתאום חשתי הקלה שיותר לא תצטרך לסבול בגללי. ברגע ההוא מת בקרבי כוכבה. ההתפרצות הולידה תוצרי ספרות עלובים: פואמות חסרות קצב, אינספור סיפורים שהמשיכו להיכתב ורומנים שלא יכולתי לסיימם כל עוד חיי התנהלו בלעדיה. כל אהבותיי עד האחרונה הסתיימו בהשתפכות ניכרת על טקסט.

ואולי לא כתבתי רבות על אהוד ברק מפני שראשי ממשלה הצועדים בדרך השמאלית אינם מוציאים אותי מכליי. את מחשבותיי על יצחק שמיר תיעדתי לעיתים מזומנות. בנעוריי התעניינתי בדיווחי קרבות וקראתי כל שאפשר היה על מלחמת יום הכיפורים. את סרבנותו המתמדת של שמיר להושיט בחזרה יד לשלום לערבים השוויתי להתנהגות של גולדה מאיר כלפי הצעתו הנדיבה דאז של אנואר סאדאת. ובמלחמת המפרץ רשמתי דברים נבואיים על אבדן ההרתעה בעטיים של התחושה המוזרה להאזין לבומים החזקים והזעם הכללי על ראש הממשלה שאינו עושה מאומה להפסיקם. חזיתי כי הפגיעה בעורף תגרום לאזרחים להתחשב יתר על המידה בחיי הלוחמים וכל הרג בקרבם ייחשב למיני אסון. עד הזמנים ההם ציפו האזרחים שחיילים יגנו על הגבולות אף במחיר חייהם, כאשר לאזרח לא היתה נגיעה רגשית למתרחש בגבולות. עתה חשוב לו מאד שהחיילים יסירו את האיום מעל העורף גם כן. לשם כך מוכרחים הם לחיות כדי להילחם. את הדברים הללו ציינתי באופן מעומעם. יתכן כי מחשבתי בסוגיה זו לא היתה בהירה דיה, אך כבר נזרעו זרעיה.

אני לא יודע לספר מי מהם, שמיר או ברק, היה ראש ממשלה הגרוע ביותר בתולדות ישראל. על המאזניים עומדות לברק שתי כפות זכות: הוא כיהן תקופה קצרה ולא נהנה משהות מספקת לתיקונים, והמזל הרע התרגש עליו בכמות נדיבה. אכן, גם למזל יש מאזניים שמתאזנים. מי שנהנה משפע של מזל טוב בשירותו הצבאי חטף זבנג מן הכיוון ההפוך כשנבחר לראשות הממשלה. הצרות המדיניות שהוריש נתניהו לברק התפוצצו לו בפרצוף. נהיר לחלוטין כי אם נתניהו היה מקפיד לשמור על הגחלת של הסכמי אוסלו לא היתה פורצת האינתיפאדה השנייה. היא לא היתה גזירת גורל. הסרבנות של נתניהו, אשר ירש משמיר, היתה השמן שנשפך על הקורות. חסר היה הניצוץ להדלקת התבערה. את ממשלות השמאל של רבין וברק לא צריך להאשים בקטל טרוריסטי של אלף יהודים. ברי כי האשמים הישירים הם הרוצחים ושולחיהם, אך האחריות היא בחלקה של נתניהו. זהו ראש הממשלה שצריך לתת דין וחשבון למספר הרב ביותר של ישראלים הרוגים שלא לצורך – הוא ולא גולדה. זהו האיש שיש לשקול קבורתו מחוץ לגדר.

אם כך, מדוע מצביעים עבור נתניהו גם המאוכזבים ממנו? לאהוד ברק אין מוח סבוך כפי שנהוג לתאר. הוא אינו מוכשר דיו לפשט את מחשבותיו המסובכות. ואילו הכישרון המוכח של נתניהו הוא פישוט הדברים המסובכים לכדי תמציתיות מזוקקת. וכמו בשנת 1999 ההיסטוריה חוזרת על עצמה. נתניהו בשלטון ואהוד ברק רוצה להפיל ראש ממשלה מכהן. הוא יושב על הגדר ומצפה לפריחת אורה של הסופרנובה. מתי הצורך הזה חזק יותר אצל בן אנוש: האם אצל מי שלא התנסה בהנהגה ורוצה לנסות בשל אמונתו הטהורה כי בכוחו לשנות? האם אצל מי שנקטעה הקדנציה באיבה והוא לא הספיק לעשות אשר רצה? האם אצל מי שהתייסר מחוסר ניסיון ועתה מבקש להוכיח את הבשלות שהצטברה בעשייתו? האם אצל מי שנכווה בשלולית רותחין בגלל מזל רע של רוח נגדית אשר הפילה אותו לתוכה? אלה הן שאלות מרתקות הרבה יותר מאשר התשובה להן.

ברק ישוב כל הלילה מאחורי הטלסקופ וממתין לנצנוץ האור. זהו אהוד ברק. בעוד אחרים תוהים על מיליוני שנות אור אפלות שעשתה הקרן בדרכה, הלה מצפה לנקודת הסיום בלבד. לא פעם, זה שמחמיץ את הדרך כולה מראשיתה לא ייהנה מן המטרה אפילו זיהה אותה ראשונה. מתמיד ידעו לומר כי הדבר הכי מתסכל עבור ברק הוא חוסר יכולתו לשנות דברים לטובתו תוך כדי תנועה. קוצר ראייתו את הדרך המשתבשת גורם לו לברוח. הנה הדובדבן פורח ושוב ברק נעדר. הפוליטיקה תמשיך להיות מיותמת מן הנוכחות הכי מיותרת בהווייתה.