שברון לב מאנשים מתים

17/12/2018 ב- 19:09 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על שברון לב מאנשים מתים

אצל מרבית האנשים חג המוות סביבם כמו הסהר בלילה כשהם ישנים. בני אדם מבצעים פעולות מסוכנות שמביאות אותם לכדי סף מוות, או מבלי שרצו כמעט ראו את המוות לנגד העיניים. ויקיריהם מתים מדרך הטבע או בדרכים אחרות, והם קוברים אותם וממשיכים בחייהם. המוות אינו נוגע להם יותר. כחייל בן 19 תיארו אותי מפקדיי כבלתי ניתן לשליטה, ואם אפשר היה לצפות ממני למשהו אזי הרע מכול היה הצפוי. לאחר שחבר שלי נהרג זעמתי כל כך, ורבתי עם המפקדים ורבתי עם המשפחה שלו עד שבאה פסיכולוגית מן הצבא לראותי. היא התיישבה מולי ואני קמתי ממקומי, לקחתי את הקלסר מידיה ופיזרתי באוויר את כל הדפים. רק אחרי ההתפרצות הזאת התחלתי להתעצב. היגון לא היה דבר מובן מאליו, ובחרתי בו רק אחרי שמיציתי את כל האפשרויות השונות.

אני רוצה להגיד לכל האנשים שעומדים למות באמצע החיים שאתעצב על מותם. עד השנה שחלפה הייתי מתעלם תמיד מידיעות על אנשים כמותם. מה לי ולמוות שלהם? לא ביקשתי לדעת כלום. לא רציתי להיות חלק מהדבר הזה. לא התעצבתי בגללם ולא עניין אותי מותם. ועתה, חש אני שברון לב אמיתי והכאב מעתיק את נשימתי עד שהדמעות נחנקות בעיניי.

אני רוצה להגיד לכם שאני יודע מה אתם מרגישים. אפשר להימצא בחיים הכי קרוב לעולם הבא, להיות בתוך אוטובוס מתפוצץ ולהישאר היחיד שניצל, ועדיין שום תחושה כזו אינה קרובה אפילו לבשורת המוות שנושא בפיו הרופא. אין שום צער אדיר בחייו של אדם מאשר הידיעה המוסמכת שהוא עומד למות.

אני יודע מה אתם מרגישים. הייתי במצב הסופני הזה, מתייסר בתופת באולם המיון וממתין שעה אחר שעה לדיאגנוזה, ומבחין שהרופאים מתעכבים בכוונה, שאצל כולם הם מבקרים ועליי הם פוסחים, כמו רוצים שיהיה לי זמן לשאול עצמי שאלות מהי הסיבה ואבין לבד, שאכין עצמי לקראתם. והשעות נוקפות, ואני פונה לרופא ושואל אותו מתי יסור אליי, ובפעם המי יודע כמה הוא מבטיח שעוד רגע קט ולא בא. ואחרי שכבר עשיתי לעצמי את כל החשבונות, מתקבצים סביבי כמה רופאים יחדיו, מפני שאין להם תעוזה להגיע לבד, ובקול הכי מיובש שאפשר, כשהמבט שלו מחפש כל דבר בסביבה מלבד עיניי, מסביר אחד מהם לא בקצרה וגם לא באריכות, ובלי אמפתיה, שאם הדיאגנוזה נכונה אז כך וכך… וכמה שהכנתי עצמי לבשורה הרעה, ההלם הוא בלתי נתפש. מה לי ולמוות!

אחרי כן נודע הדבר לאחיות, וכולן מתלחששות, מדברות ביניהן בשפה רפואית מבלי שתדענה כי ביולוגיה היא השכלתי ואני מבין הכול. הן מתבוננות בי ברחמים, וזהו החיזיון הכי מצמרר שראיתי בכל חיי עד עצם היום הזה – המבט המיואש והעקבי שלהן שנפרד ממני לבלי שוב.

אני דורש להגיע בכוחות עצמי למחלקת האשפוז ולא מרשים לי, ושם שוב מגיעים הרבה רופאים, אף הם עם אותו יחס מחמיר שמובן לי היטב, ואינני כועס על איש מהם. ואני מנסה להסביר להם איך הגעתי בנסיבות טבעיות למצבי הגופני ולשום מחלה אין קשר לזה, ומתישהו נמאס להם כי אני לא מרפה ויש עוד מאושפזים. הם מבינים שאני מנסה בכוח להיאחז בחיים, והרופא אומר לי בנוקשות שאין סיכוי, שמן הדבר הזה מתים. נשארתי עם האחות הרחמנייה. הודעתי לה שנותרו לי עוד כמה שבועות לחיות, והיא שתקה מתוך ידיעה.

בניגוד לחולים שיש להם סיכוי להינצל, מצבי היה טוב בהרבה מכיוון שלא הייתי צריך להיאבק על חיי. המוות הוא ודאי וקרוב, ואולי זהו ההסבר איך עיכלתי בחופזה את הבשורה ונערכתי לקראת העתיד הדחוק שנותר לי, לפגוש בני משפחה שלא ראיתי עשרות שנים מאז הייתי ילד ולהתפייס עם נשים שהקשר הרומנטי איתן התפוצץ. רציתי למות עם שלווה בלב. למזלי, יש לי חברים טובים מאד והם עזרו לי מעל ומעבר למצופה. וזה לא היה פשוט להם ולא לי. אם מקומי יהיה בגיהינום עדיין לא הוברר לי, אך כבר אני מסוגל לתאר אותו. עברתי באמת גיהינום שלא יתואר! אל תאמרו לעולם שכאב שיניים או כאב אוזניים הוא הכי חזק. ישנם כאבים שאם לא חווים אותם אי אפשר להשוותם לשום דבר מוכר. על שינה מסודרת כמעט אי אפשר לדבר. כבר אינני זוכר את הלילה האחרון שישנתי בו טוב.

שני הדברים שהשתנו בי בעיקר, מלבד המגבלות הגופניות הקלות והפנים שהזדקנו בבת אחת, הן תחושת הדחיפות שפיתחתי לעצמי והרגישות העצומה למוות. כל ידיעה על בני ארבעים ומשהו שמתו לתומם בשל מחלה, הולך אני לקרוא שוב ושוב, להתבודד דקות ארוכות עם התמונות, ולהתחיל לחפש פרטי מידע נוספים עליהם, לשחזר מחדש את חייהם במחשבותיי. אני צופה בתמונות שלהם כשהיו ילדים, ואחר כך כשהיו הורים עם ילדים, וזועק בלחש לעצמי כמה עצב יש בעולם, עצב שאינני מסוגל לשאתו בכלל, אך מוכרח.

החיים שלי נמשכים, לא עוד על זמן שאול, אך הם יכולים להיעצר בכל רגע. יש אנשים שיוצאים מכלל סכנה, ויש אנשים שהסכנה חשה חיבה אליהם ואינה רוצה לצאת מהם, כמו אורחת בלתי רצויה שמתעלקת ואי אפשר לגרש. המוות אינו מטריד אותי. החיים מטרידים אותי, החשש שלא אספיק הכול.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: