מדוע אנו רוצים לשנות במקום להשתנות?

13/12/2018 ב- 07:36 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על מדוע אנו רוצים לשנות במקום להשתנות?

בין שקיעת אהבה לזריחה חדשה, הכרתי את חן בחנות נעליים. אני הייתי הלקוח שמרהיב לדבר שטויות והיא היתה המוכרת המנומסת שנאלצה להקשיב להן. מכיוון שהייתי משוכנע כי אמצא זוג שיישא חן ברגליי העמסתי על מוחה הרבה סבל מן הרגיל, אך אבוי לי; לא מצאתי כאלה. מה אעשה ואיך אפצה אותה? אמרה אין דבר, נשבעה ששעשעתי אותה ואני לא ויתרתי עד שנעתרה כי אזמין אותה לארוחת ערב במסעדה. הדברים התגלגלו אחרת והוסכם שתבוא אליי ואבשל למענה, ולבסוף מצאתי עצמי סמוך אל שולחנה, ממלא בטני במטעמים שהכינה למעננו. עם קומי מן הכיסא סולקתי אחר כבוד אל ביתי מפני שעוד לא גיבשה דעתה בקשר אליי. כבר למחרת טלפנה והודיעה כי עתה הגיע תורה להתארח אצלי. זה היה הרגע שנחרט הכי חזק בזיכרוני. שמחתי כל כך. תחושה של שלווה אפפה אותי. היא שלי ואני שלה, מדלגים יחדיו על כל המהמורות שבדרך לשם. איזו אופוריה!

שלווה הורגת אותי אט-אט. אין בה שום ריגוש. היא חסרת מטרה. חן ראתה בי אוטוריטה לכל דבר ואני גמרתי אומר לנצל זאת למעני, למענה, למען שנינו. ניסיתי להחדיר בה רצון להשתנות. לא שטפן מוח הייתי אלא נודניק שאי אפשר לכבות. נמאס לה. אבתה שאקבל אותה בחברתי כפי שהינה מבלי לשנות בה דבר. ומפני שהייתי תקיף מתוך הנחה שהיא תתפשר החליטה יום אחד שדי לה. התיישבנו בבית קפה, וכשבישרה לי חשך עליי עולמי. איך זה יתכן, חקרתיה. היא התגוננה. אמרה שכך הינה מרגישה. אפילו את המינימום לא עשית בשבילי, תקפה אותי כשהסברתי כי היא טועה לגבי תחושותיה. וכמה צדקה! תחנת האוטובוס שהיתה הולכת אליה נמצאה בטווח עשר דקות של הליכה מדירתי. מטעמי נימוס ליוויתי את כל אורחותיי עד שם. רק לא אותה, כמו רציתי להענישה שאינה משתנית.

סירבתי לפרידה מנימוק אידיוטי. לא עשינו דבר מעבר להתנשקויות בלילות. אם לא היה בינינו כלום איך ניפרד? אין זה הגיוני. פרידה מצריכה קשר רציני, ביקשתי לשכנעה. ומה עושים הלאה? היא הצהירה שנעליה לא תדרוכנה יותר בביתי. אז הלכנו אליה. וכשישבנו במיטתה שרתי לה: "אם הייתי שר לך את השיר מהתחלה, לא הייתי משנה בך אף מילה". הישנה הבעת חרטה נאה מזו? והיא נותרה בשלה: אני ממש מצטערת עבורך. פספסת את ההזדמנות החד-פעמית להיות הבחור הראשון שלי.

לא נפרדנו לגמרי. היא רצתה להיפגש לפעמים ולהתנשק. אני התפכחתי מהיעדר פנאי. את עיתותיי ביליתי עם אחרות. כך נהייתה ידידה סתמית ברקע שחדלתי להתעניין בה. בינתיים חלו בחן כל מיני שינויים. האריכה את שיערה לשמחת רואיה, פתאום רצתה ללמוד והתעתדה לשוב במהרה אל בית הוריה, במקום לחסוך כסף קנתה לי מתנות קטנות ולעצמה בגדים על פי העדפתי. השתהינו זמן רב יותר יחדיו. היתה מתחבקת עימי ממושכות כשהיינו נפגשים, קרסה מרוב הנאה כשליטפתי את פניה וגם התלבשה בנוכחותי מבלי שאפריע. ובכלל, נעשתה חולת נשיקות. היא צחקקה שזו אכן בעיה, ותוך כדי שהיא משתחררת מאחיזתי רמזה שהתחייבה לא להגיע רק למקום שבו אני מתגורר. עשיתי עצמי כלא מבין ולא שומע ונתתי לה ללכת.

יום אחד נודע לי מאימה המודאגת שהיא מתראה עם גבר נשוי, אב לילד. חן סיפרה לי שהוא מאוהב בה ונעים לה ביחד עימו. אפילו אם חברתי היתה מדווחת לי אותם הדברים לא הייתי חש כזאת בגידה מצידה. הייתי מזועזע אבל לא יכולתי לדחות אותה מעל פניי. להיפך, נזקקתי לקרבתה עוד יותר. היא הבהירה שמדובר בקשר מיני למחצה ושאינני צריך לכעוס. אני כעסתי. ודאי שכעסתי ולחצתי עליה לנתק עימו את הקשר – כל סוג של קשר. היא נראתה זועפת במשך ימים אחדים ולבסוף נשמעה לי. אחרי כן סיבכה את המחשבות עם חששותיה מהיריון. המנוול לא השתמש באמצעי מניעה. אני מבטיחה להיות צייתנית בפעם הבאה, ניסתה לעודד אותי מבלי שאתרשם. ביום ההולדת שלה שוב היו ביחד. התמכרה אליו עד שנבהל ואיים עליה ואני נאלצתי להתערב ולהזהירו בשיחת טלפון להתרחק ממנה לאלתר. חן היתה כה מאוכזבת ממנו ונדבקה אליי כדי להתנחם. היינו צמודים זה לזו וקירבה בלי הפסק את פיה אל פניי על מנת להשכיח אותו ממוחה. הייתי מסובב את שפתיי הלאה ממנה והיא מסובבת בחזרה אליה את ראשי. שום דבר לא עזר. היא לא הפסיקה להרהר עליו ואני התייגעתי. נתתי לה את רשותי להיפגש איתו וגם הוא חשק בה מחדש.

חן המשיכה לפרוח. בעצתי התחילה להשתמש בגלולות נגד היריון שעיגלו אותה ושיוו לה מראה יותר נשי. סיפרה אז שהיא רוצה להמשיך מן המקום שהפסיקו בו. הם טרם ידעו אהבים ממש. אחר התפתחותה לא עקבתי באדיקות. שבועות עברו להם מבלי שאחזה בה. מן הטעם הזה הרגשנו ריחוק בולט לעין בכל עת שנפגשנו בחוץ. אפילו שילוב אצבעותינו נראה לנו מיותר. זרות לא חצצה בינינו. חייכנו מפה לאוזן כשנתקלנו ברחוב בדרך למפגש מתואם בביתה, וכשנשקתי על לחייה היא התמוגגה מזיכרון עתיק ששב לחיים. כשנכנסנו לחדרה התנפלנו אחד על השנייה, מבקשים להתאחד בכוח תוך מחיצת המיטה. כעבור רגע התרוממנו וסידרנו את בגדינו. שנינו הופעתנו מן הלהט ההדדי שעודו קיים וידענו לעצור אותו בעצמנו לפני שיהא מאוחר מדי. ברור היה לנו כי בעוד שניה היתה מגיבה בהתנגדות גוברת. בפעמים הבאות אצלה לא נגענו זה בזו. לא חשנו צורך. התשוקה ששררה בינינו ולא הרשינו לה לפרוץ עמדה להתפוגג. היא התחלפה באינטימיות. חן סיפרה לי כל דבר שקורה לה והיא ריגשה אותי. משהו מחדש התעורר אצלי. היא הרגישה בזאת והזמינה אותי לנשק אותה. סירבתי והיא קפצה עליי בניתור שכמעט הפיל אותי. את הבהלה שפקדה אותי ואת הרטט שעבר בגופה אני זוכר עד היום. ובעיקר את ההחמצה. זו היתה הפעם היחידה בכל התקופה יחדיו שהיתה מוכנה לקראתי, ואני תפשתי זאת רק בדיעבד. היא התאוששה מן הדחייה בקלות. אמרה שאנו מאחרים לאן שהוא.

בחלוף חודשים, משלא התראתה עם אף אחד אחר, חיזרתי אחריה. הקדשתי לה תשומת לב מרובה, ולבקשתה דחקתי החוצה את אחותה של שותפתי שבאין לה מקום לישון כשהגיעה אלינו לבקרה חלקה עימי את מיטתי. הפרימדונה נותרה המומה משכך העזתי ותבעה לגרש אותי מהדירה. חן היתה מרוצה וחידשה את ביקוריה במעוני. אחר זמן גם החלה ללון אצלי בקביעות מדי לילה, אך ליותר מכך לא נענתה. כשדרשתי ממנה להיפטר מבגדיה לפני שאירדם משעמום אמרה שאני חוצפן ושתשקול ברצינות אם לבוא הנה שוב. את זאת כבר לא יכולתי לסבול. כשוטה גמור סילקתיה מחיי, וכשהתדפקה ערב אחד על דלת ביתי וצעקה שתיאות לכל דבר סירבתי לפותחה. אחרי שהלכה מצאתי פתק שהשאירה: אתה טוב בהתחלות, בינוני באמצע ורע בסיום. שותפתי לדירה שהיתה מבוהלת מכל ההמולה נטלה אותו מידיי וקראה בקול תוך שינוי המילים: אתה רע בהתחלה, רע באמצע ואוי לך אם תהיה רע אליי בסוף. חבר שלה יצא אז נסער מחדר הרחצה והיה בטוח כי היא זו שלא פתחתי למענה את הדלת: הגידי, מתי הספקת לצאת מהבית? כשהלכתי להתקלח היית ישנה! שנינו נפלנו ארצה מרוב צחוק. היתה זו סיומת קומית ליום נורא באמת. דמעתי ברגעים ההם ולא יכולתי לדעת מאיזו סיבה.

חן חיפשה ידיד עדין נפש. משהו שאין בי אפילו בתחפושת. גם ברגעי המנוחה השקטים שלי אני סוער כגלי צונאמי. מתישהו אחר כך כתבתי לה מכתב מבלי שענתה והתוודיתי בו שסחטתי ממנה עוד ועוד ויתורים בשם הידידות בינינו. אף פעם לא הסכימה שאגע בה מעבר למה שהרשתה בהתחלה. כשהתקשיתי לזכור הורתה לי קצרות מבלי שתצטרך להדוף אותי. וכאשר לא הותרתי לה ברירה אלא להיענות לי, נגעלתי מן המשחק המלוכלך ששיתפתי אותה בו בעל כורחה. מבלי שמץ של רומנטיקה מה ערך כל הדבר הזה. היה הוא מכתב קצרצר. בקושי שורות ספורות. בושתי במעשיי ולא ידעתי מה אהיה מסוגל עוד לכתוב. סיימתיו במילים: "אם הייתי שר לך את השיר מהתחלה, הייתי משנה בי כל מילה".

שנה לפני כן שוטטנו בחורשה עבותה, תרים אחר פינה לעריכת פיקניק כשמוחי רוחש מזימות. היא ביכרה אזור מואר, אני השתוקקתי לשטח מוסתר. החנינו את רגלינו במקום מוצל, ריק מעשביה, והיא תהתה: ראה כמה פנוי ממעל. העץ יכול היה לשלוח ענפיו הצידה ולתת לצמחיה חופש לגדול תחתיו. זו היתה גישתה הכללית. האילן הוא שצריך להשתנות למען הקיום בסביבתו במקום לשנותה לתועלתו בלבד. בניגוד למשל על העץ שלא ידע להתגמש ונעקר בזמן שקני הסוף הגמישים שרדו בסופה, היא ציפתה שהחזק יתרכך; שיגמיש עצמו לטובת החלושים. כל מזימותיי למצוא דרך שתתיר לי לתלוש את כפתורי חולצתה נעקרו מיד מראשי.

חן אינה שוהה בזיכרונותיי דרך קבע. באין תמונה שכחתי כמעט לגמרי כיצד נראתה. ולפתע נזכרתי בה אחרי שהתבשרנו כי יגאל בשן הלך לעולמו, הודות לשיר שלו שפיזמתי באוזניה. אותו רגע היה קסום. פעם אחת התענגה עליו והגידה שאילו הייתי יודע לשיר ודאי היתה נמסה מן המילים ונותנת לי את כולה. חשפה שהתאפקה לא לצחוק מגודל הזיוף. משום מה, נעלבתי.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.