על כנות וצביעות של טוב ורע

05/11/2018 ב- 03:52 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על על כנות וצביעות של טוב ורע

רוב רובם של בני האדם, ואולי אפילו כולם, הם טובים כלפי חלק אחד מהזולת ורעים כלפי חלק אחר מהזולת. כפי הנראה, לא קיימים רק אנשים טובים ולא קיימים רק אנשים רעים. כולם אפוא טובים ורעים בגוף אחד. ד"ר ג'קיל כלפי אחד ומיסטר הייד כלפי השני. זהו טבע האדם. יש אנשים שרק את מעשיהם הטובים חושפים – אלה הם הצבועים. אותם אנו מכנים אנשים טובים. יש אנשים שאת מעשיהם הטובים מצניעים – אלה הם הענווים. יש אנשים שאת מעשיהם הרעים מסתירים – אלה הם הנמושות. יש אנשים שאת מעשיהם הרעים מגלים – אלה הם הכנים. אותם אנו מכנים אנשים רעים.

לאחרונה התחלתי לספר לרעיי כי אבד לי זכרם של כמה מעשים טובים אשר עשיתי. ואחרי כן התחלתי לשאול עצמי איך אני יכול לדעת כך בבטחה. בחוג מסוים שנרשמתי אליו שיתפתי פעולה עם אשה אחת בכל המפגשים. אינני זוכר ולו שיתוף פעולה קונקרטי אחד יחד איתה, אבל אני זוכר בכלליות שנמצאתי בחוג הזה וגם היא היתה בו, והודות לשיתוף הפעולה שקיימנו בינינו בחוג, נפגשנו מספר פעמים בשעות שלאחר תום הפעילות. אני זוכר אפילו שהולכתי אותה לסרט גרוע, והיא הודיעה: בפעם הבאה אני בוחרת. אני זוכר אפוא את המעטפת שמתוכה מוכרחים להסיק שהתקיימו בעבר זיכרונות שעתה כבר אינם. אותו הדבר ניתן לומר על חברה לשעבר שאין זוכרים שום אקט מיני שהיה איתה, אבל בטוחים לגמרי בקיומו. בנוגע למעשים הטובים שאבדו מזיכרוני לא קיימת המעטפת הזו, ומבחינה הגיונית מוכרחים לומר אחד משני דברים:

א. אני עדיין זוכר דבר-מה שאינני מצליח לברר מהו, והוא קשור לזיכרונות של המעשים הטובים. לשם הדוגמה, נניח שהיה לי זיכרון לפיו קניתי פופקורן למישהי אקראית בבית הקולנוע, ואחר כך היה לי זיכרון שמישהו הזמין אותי לשתות איתו מים מהברז, והזיכרון השני זוכר את הזיכרון הראשון שכבר נעלם. ומפני שזיכרונות של מישהו המזמין אותי ללגום מי ברז הם כה מרובים אני לא מצליח לדוג מתודעתי רק את הזיכרון הספציפי של מי הברז הנוגע לזיכרון של הפופקורן.

ב. התפתח אצלי זיכרון מדומה שאין לו עבר אמיתי ולפיו ביצעתי חסד כלשהו שאינו זכור לי יותר היום, אך שלמעשה מעולם לא התקיים. ואני נתלה בזיכרון המדומה הזה ומחפש עקבות אחורה בזמן שאפילו אינן מצויות בדמיון. גם ממנו הן נעדרות.

ואז בן אדם מוכרח לשאול את עצמו: איך אפשר לדעת כמה אמיתי הוא זיכרון שצף מן המעמקים ואינו קשור במעטפת כלשהי? נניח שאני יושב בכורסת ארצ'י בנקר שלי ומנשנש חטיף פכסמים מטוגנים, ופתאום מהרהר על אותה פעם יחידה שקניתי למישהי אקראית חפיסת פופקורן בבית הקולנוע. מאין זה בא? ממתי אני קונה מיני מזונות לאנשים אלמוניים? האם בכלל קניתי אי-פעם פופקורן לפני הקרנת סרט? ואולי קניתי לעצמי והתחרטתי, ואז מסרתי את הפופקורן לזו שעמדה אחריי בתור, ולכן אין דין המעשה שעשיתי כדין של מעשה טוב, וההקשר היחידי לזכירתו הוא בחילתי מחטיף הפכסמים באותו הרגע ורצוני להיפטר ממנו על ידי מסירתו לאשה שיושבת בכורסת אדית בנקר שלה. ואז זהו מעשה רע, כי גם היא עלולה לחטוף בחילה.

הטוב והרע כה מעורבבים זה עם זה עד אשר טענה אחת מפי אינני יכול לשכוח: "זוהי תמיסה בת שני ליטרים שהרכבתי משיקוי לגילוי שקר ומשיקוי לגילוי אמת, ומה שמיוחד בה הוא כך – אם תהיו צמאים אחרי שתשתו את כולה בדקות הקרובות סימן הדבר שדיברתם אמת היום, ואם שיקרתם כל חייכם לא תחושו יותר בצמא".

אף אחד לא לגם מן התמיסה הזאת. זו היתה הדגמה להוכיח למתפלסף אחד, שנתן לי לשתות מי ברז טעימים בביתו, שאני מסוגל לברוא דוגמה שבה איחשף כשקרן בלי שניתן יהיה להטיל ספק. ומדוע שקרן? כי מי ששותה ממשקה שמבחינה מעשית מסוגל להרוות את צימאונו לא יוכל להיות צמא, ומשמע הדבר על פי הדוגמה שהוא נוהג לשקר כבר מילדותו, ומפני שכך לא יתכן אפוא שאני משקר בנוגע לתכונות התמיסה. אם לא מטילים ספק באשר אליה, בלתי אפשרי להטיל ספק באשר אליי. הנה כי כן: דבר גורר דבר, זיכרון גורר זיכרון. אולם, מה יש לעשות כאשר פתאום נעלם הנגרר?

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.