אם זה עובד, לא לגעת?

01/11/2018 ב- 07:12 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על אם זה עובד, לא לגעת?

בוודאות המשתווה לזריחה היומיומית אוכל לקבוע כי האם הצעירה לא היתה יוזמת בשיחה אלמלא הייתי עסוק במלאכה העדינה של לכידת כחלילי הבלקן מעל פרחי הצלף. פריחתו הקיצית, בעונה שצמחים אחרים דועכים אל קיצם, מושכת אליו המון חרקים, ועל מנת שיעסיקו עצמם רק בהאבקה, כיסה את ענפיו הדקים בקוצים. ועתה, לכו ונסו לא לפצוע את הרשת הקטנה בכל משיכה זריזה. אין זה פשוט בכלל.

ועדיין לא החלה לדבר עימי, ואני לא הצצתי בה. נתתי לניחוח המבושם שלה לגבור על ריחות הטבע ושמעתיה קוראת בקולה הנאה לילדיה לבוא. תחילה הגיעה ילדתה הגדולה בת השמונה ושאלה מה אני עושה. ובאמצע שאלתה בא במרוצה אחיה בן החמש ושאלני מה אני עושה. עכשיו תורך, פניתי אל האם. והיא צחקה: אז ספר לנו מה אתה עושה.

הפניתי את ראשי אליה והכרחתי את מוחי לנתח בשניות הנותרות מה אני רואה לנגד עיניי. זו היתה אמא כבת 30, לבושה בשמלת מקסי עם מחשוף לא עמוק. שיער חום בהיר ושופע לכל עבר הסתיר במעט עור מנוקד בשיפולי הבד הכחול. חיוכיה עם שיניים צחורות לא משו ממקומם כמו פרסומת למשחה שנתקעה בשידור. לא היה פנאי להמשיך ולסקור אותה לעת עתה. היו ברשותי שניה או שתיים להשיב לשאלת הילדים. אף הם היו יפים ונראו סקרנים במידה שהזכירה אותי בגילם. לא התעכבתי על בגדיהם. אולי נעלו סנדלים, אולי לא. הפניתי חיש מבט לעבר כפות רגליה של אימם שהתכופפה מעליי לראות מקרוב יותר במה אני עוסק. לא היתה לה סבלנות להמתין לתשובתי. סנדליה לבנים, וגופה משכר.

קולה התגלגל בתוך אוזניי: איש קטן, ראה אילו פרפרים קטנים הוא תופס. לא עוד גאון של אמא, לא שוב נסיך וגם לא צדיק, כמאמר האמהות הדתיות. איש קטן! ומה בשלב הבא, זקן צעיר של אמא? ולמה לא ילד. מדוע צריך את כל שמות התואר המזויפים. והאיש הקטן בא ונעמד לצידי. נשימתו עדיין לא התייצבה. ואחותו נדחפה מן הצד על אף שכל האוויר מן העבר האחר עמד לרשותה. כדי לא להיחנק מן הצמידות הזו התרוממתי. הודעתי להם שעליי להסתלק.

אמא כזאת אינה מוותרת. היא אינה מורגלת לסירובים. אנחנו מגדלים אוגרים אצלנו. גור אחד ברח הבוקר מן הידיים של הבת. אם הוא עוד במקום המחבוא שלו, אתה תוכל להוציא אותו משם ולהחזיר לכלוב? אני גרה קרוב לכאן. אתה רואה את הבניין ההוא? היא הצביעה אל טור של בניינים. מעת שנעמדתי לא התעופפו יותר הפרפרים אנה ואנה בכלוב הנייד שלי. כשאיננו נייח, הם נעשים נייחים, וכולם נתלו על חריריו הקטנים מבלי לזוז יותר. הם קפאו כפי שאני קפאתי לשמע הצעתה.

זה לא היה פשוט בכלל. הסלון של ביתה היה חדר המשחקים הזמני של הילדים. נשאתי את הכלוב בידי השמאלית ואחזתי בימנית את ידו של האיש הקטן. הוא חיבב אותי. אמא שלו עדיין היתה תקועה בפרסומת. ביקשתי ממנה לפנות שטח על השטיח. היא רכנה על ארבע גפיה לפניי וסנטה בי: עכשיו תוכל לראות לי הכול!

היא כבר לא קמה ממקומה, ואני הייתי כמעט מעולף מריחותיה. היא אמדה את המרחק אליי ונעצרה מספר סנטימטרים מגופי כששתי עיניה בולשות אחר ידי השמאלית. ידי הימנית נשענה על רקמת שמלתה. שלפתי את האוגר הקטנטן החוצה, והוא אפילו לא נלחם בי. הנפתי אותו בזהירות, חש כי שטח עורו מספיק כדי לכסות דב, ובתוך השמיכה הצמרירית הזו נדחק גופו הזעיר עוד יותר פנימה. הוא היה מפוחד לגמרי. גם צייץ קלושות לעזרה. הילדה ניגשה אליי ולקחה את האוגר אל ידיה בתובענות שירשה מאימה. הבעתי בקול בוגר כי מוטב שנשיב אותו אל אימו בשעה הזו. אבל היא המשיכה ללטף אותו ולא שעתה לעצתי. הוא נראה רגוע, סברה האם. הכול בסדר.

אמא אומרת תמיד, הסבירה לי בתה, "אם משהו עובד אז לא צריך לגעת", ולא הרשתה לי להתערב. גם האיש הקטן התעקש לגעת בו. הם מושכים את העור, והוא מצטנף, ושניהם חופנים אותו אנה ואנה עד ששוב נמלט והשאיר שערות בהירות למזכרת.

פתאום הופיעה האם במלוא הדרה עם כוס של משקה קר בידה. בשבילך, אמרה. הבטתי מיד הצידה שמא זוהי אשליה. מתי עזבה? היא צחקה. אני לא מתפרפרת כמו הפרפרים שלך. כבר ראית יותר מדי ליום אחד!

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.