האם אנחנו מי שהיינו?

06/10/2018 ב- 09:03 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם אנחנו מי שהיינו?

בדברנו על השתנות כוונתנו היא לשני דברים: מים שמחממים אותם נעשים חמים אך הם אותם מים נוזליים. אם נמשיך לחממם הם יהפכו לגז. הם כבר לא יהיו אותם המים. כל השתנות גורמת לשינוי, אך לא כל השתנות גורמת לשוני. ואני רוצה לדבר בעיקר על השתנות מן הסוג השני.

כשמספרים על בני אדם שהם משתנים מתכוונים לאישיותם. אדם נותר אותו אדם אף כשחזותו משתנה. האדם אינו משתנה אפילו כשהוא הופך להיא. התינוק שנולד לפני תשעים שנה ומת כישיש חולני אך אתמול הינו אותו אדם. הדבר שהשתנה במרוצת הזמן הוא האישיות שלו.

השתניתי, מבטיח בחור עם עיניים בלא שינה לעלמה שנפרדה ממנו שלשום בשל אישיותו הבוגדנית. האם באמת השתנה בן-יומיים או שכושר הביטוי שלו לקוי והוא התכוון בעצם לומר: אני מבטיח לך שיהיה שינוי, שאהיה שונה, ומה שקרה לי לא יקרה שוב; אשלוט בעצמי אם הסיטואציה תחזור שנית.

ניתן לטעון כי הזעזוע מן הפרידה הבלתי צפויה מאהובתו היקרה לו מכול הביא לשינוי באישיותו. אולי. אוכל לספר מניסיוני על הזעזוע הגדול ביותר בחיי אנוש – כשגורמי רפואה מוסמכים מדווחים לו כי מותו קרב: הרי לך תוצאות הבדיקות, את מצבך הגופני הירוד הנך רואה מול הראי ואתה מתייסר בכאבים עזים. יתכן שאנו טועים אך הסיכוי אינו רב.

האם השתנתה אישיותי? שאל אותי מישהו כעבור שנה. עניתי כי מאז שהתאוששתי אני פוגש לעיתים בלביאה בטפסי במדרגות אל ביתי, ומודע היטב כי מתישהו עלולה זו לטרוף אותי. ומה אוכל לעשות כנגד? אל הבית מוכרח אני להגיע. דבר שהשתנה בי ואני שם לב אליו הוא תחושת הדחיפות. אם בעבר סבלתי מחוסר סבלנות במידה רגילה, כיום אני קצר-סבלנות במידה רבה. אני מצוי בחרדה מציאותית שלא אספיק לבצע כל אשר תכננתי. על כן, אני נרתע מאד מבזבוז זמן.

מכריי וקרוביי סיפרו לי בשנה ההיא: השתנית! הרבה התרחקו ממני. יש אנשים שאינם מסוגלים לשמוע בלי הפסק תלונות על כאבים, ואלה שהיו מסוגלים ספגו מנות זעם ממני כאשר כאביי התגברו. כל עכבר נראה בעיניי כפיל. הפרופורציות השתנו לגמרי.

לכאבים חזקים ומתפרצים שסובלים מהם לאורך תקופה ממושכת אין הכנה בחיים המוקדמים. לא חור של שן, לא דלקת באוזן ולא פצע ירי משתווים אליהם. אינני יודע האם הכאבים או התרופות ששימשוני להפגתם הם האשמים באובדן חלק מזיכרונותיי או שמגיל מסוים הם נעלמים מן המודעות באופן טבעי. כושר הזיכרון עצמו לא נפגם. ברור שבלי הזיכרונות ההם מוכרח שהשתניתי. אולם, אינני יודע להצביע בדיוק היכן השתנתה אישיותי.

אחת ממכרותיי מספרת שאינני נחמד אליה כפי שהייתי כל השנים. כשהיינו צעירים חשקתי בה פתאום מאד. היא כבר אינה זוכרת האם הסתייגה ממני מפני שלא נמשכה אליי או משום שסברה כי מוטב שנישאר מיודדים כפי שהיינו. כאשר מצבי הרפואי הידרדר ביותר היא הציעה מתוך רחמים: יש לך רשות לגעת בי בכל מקום שתרצה. רק אז הבחנתי שהתעניינותי המינית בגופה התפוגגה כליל. כל עוד התקיימה הייתי אדיב כלפיה. הדבר שהפתיע אותי היה שעודני סבור כי היא נראית במלוא תפארתה. יום אחד פניתי אליה: חוששני שביקשתי להתיידד איתך רק מפני שאת מושא לתשוקתו של כל גבר. כשהתשוקה כבתה נדחק החוצה המניע להיות בקשר איתך. היא שאלה האם אני משוכנע בדבריי. השבתי בשלילה. כבר אינני זוכר מדוע הוקסמתי מחברתה. גם היא לא יודעת. מן ההתחלה כרכרת סביבי, נזכרה, אך ביקשת שינוי ביחסים בינינו כעבור זמן רב. אולי לא היית בטוח לפני כן שתוכל להשיג אותי. ההתקשרות בינינו נמשכת. כשם שהדחייה שלה לא השפיעה אז, כך הדחייה שלי איננה משפיעה עליה היום. אנו מרגישים מחויבים זה לזו בגלל צורך נפשי, אחרת לא היה הגיון לשוחח יותר.

מדוע נדמה שבני אדם משתנים במרוצת השנים ואף יתכן כי כך הדבר באמת? ברור שחלו שינויים באישיות שלנו במסגרת שיווי המשקל הכולל בין רצונותינו, דחפינו, הבנתנו וראיית המציאות שלנו, שהם משתנים כל העת. אם בנעורינו שאפנו לגור בארמון, בבגרותנו הסתפקנו בדירה עירונית והיינו מרוצים. האישיות התובענית שלנו התמתנה באשר לרצונות רבים. אולם, הכיוון הכללי של האישיות לא השתנה. עדיין דרשנו להשיג לעצמנו מקום מגורים. התובענות פחתה, אך עודה מתקיימת.

אנו יודעים מגיל צעיר מה נרצה להיות ומכוונים עצמנו אל היעד. מבלי התובענות הזאת איננו בני אדם. בגיל עשרים הייתי לבוש בחזות של אדם היודע הרבה דברים, ולא ידעתי עליהם בכלל, מפני ששאפתי להיות כזה ביום מן הימים. זו אינה נחשבת תרמית כלפי הזולת באשר למי שאני. זו היתה ונותרה האישיות שלי – לרצות ולדעת ככל שיותר. על מנת להשיג את הידע הזה נחוץ זמן. אולם, אני ידעתי כי אשיג אותו כיוון שהכרתי את האישיות שלי. התנהגתי בהתאם לה. הרבה דברים זנחתי. אני מודע היום כי ישנם מהם שלא אשיג עד סוף ימיי. נעשיתי מודע לזמן. הזמן מאפשר את השגת הידע וגם את הפיכחון מאשליות.

אחרי הרבה שנים של תשוקה לאשה מסוימת נתפש כי כמו ארמון היא אינה מושגת, וגם ההזדקנות נותנת אותותיה. אם בן עשרים התאווה להלהיט אותה באמצעות יכולותיו הפיסיות, בן ארבעים כבר לא יוכל או לא ירצה. הוא מוגבל מבחינה גופנית או שהתשוקה הולכת ודועכת. האנרגיה המושקעת בה נעשית לבזבזנית מדי מגיל מסוים. איננו יכולים להפרות את בנות גילנו בגלל אובדן פוריותן, ואנו גם זקוקים לכוחות הללו כדי להתמודד עם הירידה בתפקוד הכללי של הגוף.

ובכל זאת, בהיעדר זיכרונות שניתן להתבסס עליהם משתנה האישיות של האדם גם בכיוון הכללי. מועמד מבוגר למשרת שיפוט שאינו זוכר כי תקף בחורה אחת בצעירותו אינו שונה בסממן זה של אישיותו ממי שזוכר את כל חייו מילדותו ואין בהם זיכרון של תקיפה מינית מצידו. מן האישיות התוקפנית של המועמד לא נותר זכר. אי אפשר לטעון ברצינות שיש לו אישיות של תוקפן אם אין שום דברים כאלה בזיכרונותיו כדי שעליהם תוכל זו להיות מבוססת. שאלת העונש היא סוגיה אחרת ומעניינת. ברם, ישנו הבדל בין הרצון לא למנות אדם לשופט כדי להעניש אותו על מעשיו הקודמים ובין לא למנותו על סמך אישיותו התוקפנית.

סוגיית הרצף היא רבת עניין גם כן. ניתן לטעון כי לפני עשרים שנה, כאשר הפליג השופט מאקפולקו, הוא פגש אשה מעצבנת שהרסה את שיט התענוגות שלו, ובגלל אותה חוויה בלתי נעימה נזכר אז בתקיפה מינית שביצע כלפי אשה אחרת בביתה עשרים שנה קודם לכן, שגם עשתה לו צרות. הוא ייחל לה על הסיפון שיפגוש אותה אסון כדרך שהרבה נוהגים במקרים דומים. את האשה מן הספינה ואת מחשבותיו הרעות כלפיה עודנו זוכר. אז איך יתכן שאותה אישיות היום שזוכרת אירוע מלפני עשרים שנה, ובאותו מאורע נזכרה באירוע קודם שהתרחש עשרים שנה קודם לכן, איננה אותה אישיות מלפני ארבעים שנה?

חשבו על מין של לטאת מים שחיה בחופי שלושה איים באותו קו רוחב בים – א', ב' וג'. בין שני איים – א' וב' – החלו להופיע כרישים באופן קבוע. הלטאות באיים ב' וג' ממשיכות להתרבות ביניהן, אך הלטאות בא' וב' כבר אינן מסוגלות. הכרישים מונעים זאת מהן. אט-אט נוצרים הבדלים מורפולוגיים ביניהן בגלל שינוי סביבתי באי א'. אולם, אם נחבר אותו בגשר יבשתי אל אי ב', לא יפריעו ההבדלים הללו לזכר מא' ולנקבה מב' להתרבות.

בחלוף הזמן מופיעים כרישים גם בין אי ב' לאי ג'. הלטאות השוכנות בהם אינן יכולות להתרבות אלה עם אלה בגללם. באי ג' נוצר גם שינוי סביבתי שגורם להיווצרות הבדלים מורפולוגיים בין הלטאות משני האיים ב' וג'. חרף זאת, אם נחבר אותם בגשר יבשתי לא יפריעו ההבדלים הללו לזכר מב' ולנקבה מג' להתרבות. אולם, ההבדלים כבר יהיו גדולים דיים כדי להפריע להתרבותם של זכר מאי א' ונקבה מאי ג'. מין היצור לא השתנה על פי ההגדרה – כשם שאדם נותר אותו אדם בין אם הפך לאשה או נשאר גבר – אך ישנו נתק רבייתי מוחלט בין שתי אוכלוסיות של הלטאה. הן כבר לא תוכלנה להתרבות זו עם זו. באותה מידה, ישנו נתק מוחלט בין אישיות של ילד לבין אישיות של זקן באותו אדם. יש לו לפחות שתי אישיויות שאינן מחוברות זו לזו ברצף הזמן.

האישיות שלנו מתעצבת על פי הסביבה, אך יש לה גם מאפיינים מולדים. הן שופט שאינו זוכר את תוקפנותו בשחרותו והן שופט שלא תקף אשה אף פעם מסוגלים לתקוף מישהי בעוד שנה. תוקפנותו של הזכר האנושי היא אחת מתכונותיו של המין הזה. מכרתי הציעה לי למשש את גופה ברוב חסדה אליי, ואני הגבתי בבדיחות. התרחקתי ממנה ואז שלחתי את ידיי אל האוויר המפריד בינינו ואמרתי: אוי, הן לא מצליחות להגיע! היא צחקה ואמרה: אני אוהבת אותך רק בגלל השטויות האלה. אילו היתה מציעה את עצמה מפני שעתה יש לה רצון פנימי להתמסר אליי, יתכן שהייתי מגיב כלפיה באגרסיביות: עכשיו את מעוניינת?!

סבורני כי השליטה על יצר התוקפנות תלויה בנסיבות, ומשום כך כל שופט עלול למעוד בהתנהגותו כלפי זולתו, אף אם לא יימצא לעולם רבב בהחלטותיו השיפוטיות. הקהילה שבה הוא פועל צריכה להחליט מה היא מעדיפה: שופט מצוין עם אישיות תוקפנית או שופט גרוע עם אישיות לבבית. או אם תרצו, ראש ממשלה שהוא מדינאי נשגב ואדם מושחת או ראש ממשלה שהוא פוליטיקאי אפור שלא גנב פרוטה מימיו. זוהי בחירה קשה, כרוב הבחירות שאנו עושים בחיינו. הרי מי שחפץ כי חייו ימלאו דבש מוכרח לרדות אותו מכוורת הדבורים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.