האם לבוש האדם מסתיר גם את פגמיו הפנימיים?

04/10/2018 ב- 03:40 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על האם לבוש האדם מסתיר גם את פגמיו הפנימיים?
תגים:

בני אדם מתקשטים כדי למשוך תשומת לב. זהו כנראה צורך אבולוציוני הנטוע בנו וביצורים אחרים, מפרחים ססגוניים ועד המבנים המפוארים שמקימים בוני סוכות – ציפורים המצויות באוקיאניה. גם קופי אדם כאשר סיפקו להם ראי וחומרי קישוט ביקשו להתייפות. במערב של זמננו משתאים הגברים לנוכח אוסף הנעליים המצועצעות שכל אשה אוחזת בקפדנות במגירותיה, ובמערב הפרוע ששימש תפאורה לסרטים היו השחקנים נועצים בשערותיהם נוצות צבעוניות. במובן של משיכת תשומת לב יש להודות כי הלבוש עושה את האדם, ולא מבע פניו כפי שאולי היה לפני עוונה של חוה. כשם שהבגדים מסתירים את מערומינו, כך הקישוטים מסיחים את דעת הזולת מן הפגמים שלנו. עינינו מתמקדות בדבר אחד ומחשבתנו שוכחת לבחון דבר אחר. על כן, כאשר יעמידו לפנינו עורך דין גנדרן הלבוש בחליפה ומעונב עד עמקי צווארו אל מול טיפוס מזוהם שלא התרחץ שבועיים ומכוסה בסמרטוטים בלויים, ואז נתבקש לנחש מי מהם הוא אנס, הרי שנתקשה להאמין שאותו משפטן לבוש צחורים יכלכלך את בגדיו המעומלנים בשביל צורך כלשהו מלבד צבירת מזומנים. נראה לנו שהשקעתו הטרחנית בביגוד אמורה להניב לו יחסי מין בהרשאה מבלי צורך לקלקל את מלבושיו בחטאים אפלים. מיד נחשוד אפוא באיש הלבוש סחבות, ומבלי ראייה כלשהי, ואפילו מבלי לדבר אליו, עשויים אנו להרשיע אותו בהרהורינו.

מהו אונס? בצורתה הפשטנית נתפשת תקיפה מינית כניסיון לאונס או כנגיעה מבלי רשות באיברים אינטימיים של זולתנו, בעוד אונס מחייב פלישה של גוף זר לתוך גופו של אדם אחר. אולם נפש האדם היא מורכבת יותר מן ההגדרות הללו. אשה עשויה לתאר מגע חודרני עם ידיד שהתקיים ללא רשותה המפורשת, ואפילו תוך כדי התנגדותה, כתקיפה מינית. היא אינה מסוגלת מבחינה נפשית להרחיק לכת כל כך ולטעון כי בוצע בה אונס. הדבר תלוי בסיבות ובנסיבות. אולי אינה רוצה לסלק אותו מחייה או שמא היא אוהבת אותו. בנקודה כלשהי בקו המוביל מתקיפה לאונס היא עוצרת.

יש שטח אפור עצום מימדים בין תקיפה מינית לאונס, אלא שבימינו הצטמצם מאד וכמעט לא נראה. נותרנו עם הכחשה גורפת של גברים המומים שתוקעים יתד בצד הלבן, ועם לחץ חברתי שמפעילה האחווה הנשית על קרבנות עד שתצלחנה לשדלן כי אשר אירע להן נעוץ בלב האזור השחור. על כן, הבירור חייב להיות שקדני ומעמיק, אף אם אינו נוח לאף אחד מן הצדדים. אשה עשויה לטעון שנאנסה כי עדיין מרגישה היא שכך קרה, או זוכרת שכך הרגישה בעבר, ותפקיד המברר, אם זהו הגבר שהיה עימה או גורם בעל סמכות מן הרשויות, יהא קודם כל לשכנעה שאולי היא שוגה בפירוש. שטיפת מוח היא דבר ודאי כשם ששתילת זיכרון היא כזו. מוכרחים לנסות ולהוציא את כל הספקות, לקלף את השכבות שהצטברו במרוצת הזמן, ואז להתבונן בגלעין החשוף. די במבט אחד כדי להתוודע לאמת. מנגד, ומאותה סיבה, מותר לצד האחר לנסות ולחזק את רוחה של האשה כדי שתוכל להמשיך ולתת תוקף לגרסתה.

בסופו של דבר, זו משיכת חבל לשני הקצוות, וכשהחבל נמתח יותר מדי עלולה האשה להיקרע. זוהי אחת הסיבות שבגללן נשים רבות דוחות ככל האפשר את מתן העדות שלהן על החוויה הנוראה שעברה עליהן. וגם על כמה מן הגברים יש לרחם. בשל הדחייה הממושכת אין להתפלא שההפתעה אשר נוחתת עליהם היא ממשית. חלקם אינו זוכר כמעט בכלל את אלה שטוענות כי היו קרבנות. בהיותי חייל צעיר בשירות מילואים הכרתי קצינה אחת ומבוגרת ממני שאינני זוכר ממנה כלום. לא את שמה, לא את פניה, אפילו אינני יודע היום אם נמשכתי אליה. הדבר היחידי שלא שכחתי הוא בקשתה לקשור את פרקי ידיה בצעיף אל המיטה הצבאית. מה קרה אחרי כן, אינני זוכר. האם נטלתי את הצעיף שלה וקשרתי את ידיה, אינני יודע. למעשה, יתכן כי כלל לא ביקשה ובכל זאת קשרתי. אולי הביעה התנגדות בהתחלה, אולי התלהבה. מי יכול לדעת עתה? כה הרבה נשים הרי מציעות כן או שרומזות, עד שהמידע העתיק התערבב בין כולן כסבך חוטים מבלי מוצא. מה אני זוכר במיוחד? כל אשר למדתי בעזרת המאהבת הראשית של עלומיי התברר כחוויה בלתי נעימה עבור נערתי הבאה. הדברים שהראשונה חשקה בהם היו מאוסים על השנייה. במי אפוא נעוצה האשמה? האם בי או במי שלימדה אותי כי כך מתנהלים הדברים? היום אני מביט לאחור על אותה התנסות בשעשוע. לעיתים, אף צד מן השניים אינו אשם. לא הכול בעברנו הוא שחור או לבן.

מבחינת עוצמת החוויה, אין הבדל בין תקיפה מינית ללא חדירה לבין אונס. כל אשה שהותקפה מינית תזכור לעד באיזה חלק של היממה קרה הדבר והיכן נגעו בה, והיינו הך באשר לנאנסת. ההבדל הוא בהלם הנפשי. אונס נחשב כפלישה לגוף האשה בעוד תקיפה מינית נחשבת חמורה פחות. ההלם הוא מובן. הפלישה הזו עלולה לגרום לה להרות מזכר שהיא לא רצתה בו. זוהי אחת הסיבות מדוע נשים שנאנסות על ידי בני זוגן סלחניות לגביהם. הן חשות השפלה שמעשה כזה בוצע בהן על ידי אהוביהן, אך ההלם נעדר. יתרה מכך, גם להלם יש דרגות: אם אשה תיאנס בדרכים על ידי נווד מטונף היא עשויה להרגיש הלומה ביותר בהשוואה לאונס שבוצע בה על ידי כוכב קולנוע נחשק.

על כן, מרתק הוא הדיון הציבורי בסוגיית מינוי ברט קבאנו למשרת שיפוט בבית המשפט העליון של ארה"ב. המשפטן המחויט, עטוף בשעוני יוקרה ומהולל בפי מחנהו, מואשם מפי עדה אחת בתקיפה מינית בניסיון לאנוס אותה. מבחינת הנורמות הציבוריות ידוע כי אין מחילה על אונס ועל רצח, אך נראה כי מותר להיות סלחניים כלפי תקיפה מינית, בעיקר אם נעשתה בתקופה האפורה של לפני דור ויותר על ידי צעירים שטופי הורמונים, ובלבד שהתוקף נענש כחוק או הזיל דמעותיו בפומבי בגין מעשיו.

הדיון הזה מרתק, אך לא בגלל ההקשר הפנימי שלו, אלא בשל הציפיות המעוותות שלנו. אנו בוחרים בני אדם לשלוט בנו כשהם מודים ומתוודים שהתנהגו באופן פסול כלפי נשים, ואותם נבחרים עשויים לשלוח אותנו למלחמות שבהן ניהרג. זו תהיה אותה תוצאה אם שופט יגזור את דיננו למיתה. למרות זאת, מתעקשים אנו שבכס בית המשפט – אולם לא בהנהגת המדינה – ישב אדם חף מפשע. מדוע? האזרח הפשוט אינו מרגיש בחייו היומיומיים כי ההנהגה מתערבת ממש בתוך חייו, אבל שופט מסוגל בהחלט. אם מעניקים לאדם כלשהו יכולת התערבות כזאת, אנו מצפים ממנו שיהיה ישר כסרגל. הרי אחד הדברים השנואים ביותר על הבריות הוא שצדקתן לא תצא לאור. ישנם אנשים שמקדישים כמעט את כל חייהם בצורה בזבזנית ביותר כדי להוכיח אותה. על כן, אנו מצפים תמיד למשפט צדק, וסבורים משום מה כי רק אדם שכל חייו היה ועודנו ישר כסרגל מסוגל לכך.

האם אנו צודקים? נניח שקבאנו היה פורע חוק בצעירותו. מה תעדיפו, שופט שממשיך להתכחש לעברו או שופט שמכה על חטא מתוך חרטה כנה? יתכן כי שופט שפשע וביקש כפרה ייטיב להבין את מהות העבירה, את האדם שביצע אותה, ואת ההשלכות על הקרבן. אולי הוא אפילו ייטיב לשפוט מאשר שופט שלא חטא מעולם. הרי ממי הייתם מבקשים להיגמל מהשפעת סם: האם מנרקומן לשעבר שהצליח להיגמל או מאדם שמעולם לא נגע בסם? בינתיים מתבצר קבאנו בהכחשותיו.

באופן אישי, אני מאמין תמיד לכל אשה שטוענת כי הותקפה מינית. אין זאת אומרת שאני בטוח כי כך קרה. על מנת להיות משוכנע מוטל עליי לברר. אולם, אני מאמין מראש שאשה אשר טוענת כך אכן חשה זאת, ואין זה משנה לצורך העניין אם עברה שטיפת מוח או שהושתל אצלה זיכרון כזה. מה שחשוב קודם כל לדידי שכך היא חשה.

אני גם יוצא מנקודת ההנחה ששיעור התלונות הכוזבות הוא זניח ביותר. אשה לא תבקש להעליל על אדם חלש עלילת שווא כיוון ששום רווח לא תראה מזה. הוא לא ייפול בגללה. בין כה וכה הוא מצוי לא הרחק מן הקרשים. ואילו אם תצא נגד אדם חזק היא יודעת שתהא צפויה לתגובה, בין אם תגיע מוקדם או תתמהמה מאד. לכן, אנו מתוודעים לנשים אשר יוצאות נגד גברים שעומדים לעלות בדרגה או להתמנות למשרה בכירה. כל עוד היו חלשים לטעמן, לא היתה להן מוטיבציה לגולל את סיפורן ולהוציא לפועל את נקמתן.

אין משמע דבריי הקודמים כי אין מיעוט של נשים אשר מסלפות את האמת. עדותן מהווה בעיה כלפי המואשם מפני שאין דרך להוכיח שאין לנו אמא והרי לכולנו יש. אם אשה שבאנו במגע מיני עימה טוענת שהותקפה על ידינו, נהיה שרויים במצוקה מפני שאולי כך היא באמת מרגישה ולא מסלפת. רק לגבי אשה שלא היה שום מגע גופני עימה יודעים אנו את האמת המוחלטת. אפשר לשתול זיכרון של אונס על גבי מסד של יחסי מין בהסכמה, אבל בלתי אפשרי לטעת אותו בהיעדרם. המצוקה שלנו תהא אדירה בכל מקרה. מבחינה ציבורית יהא קשה ביותר להוכיח את האמת שלנו, ולכן הדרך היחידה שפתוחה בפנינו היא להעניש את המאשימה באופן פרטי. מפני שנשים יודעות כי הן צפויות לנקם מאת גברים חזקים הן נרתעות מלסלף.

האם יש פתרון למשבר האמון בין גברים ונשים בימינו? ודאי. נשים צריכות להתלונן תיכף ומיד ולתת לרשויות החוק הזדמנות מהירה לפרש מה קרה להן. אונס טרי כל רופא יכול לוודא, וגרסה ראשונית ורעננה כל קצין חקירות מסוגל לגבות משני הצדדים. אם הדרישה היא לשחור ולבן בלבד, מוכרחות הנשים לצעוד עד הסוף אל תחנת המשטרה. "גם אני" אסור שתהא בעתיד תחליף לחקירה משטרתית, תביעה משפטית והחלטה שיפוטית. אולם, בינתיים מבצעת התנועה המערבית מלאכה מבורכת. אסור לגברים לזעום ולומר: למה להן מותר ולנו אסור? אפליה מתקנת מתוקף מהותה אינה שוויונית, בדרכה לחולל שוויון. ככלל, התנהגו הגברים במשך אלפי שנים באופן חסר רגישות כלפי נשותיהם באמצעות הרתעתן ודרך קביעת תקנות נגדן. כל שיטה כמעט כדי לשנות זאת היא ראויה, ובכללן אף התאגדות של נשים. אצל הבונובו הצליח המאבק לאין שיעור. הנקבות הן אשר רודות בזכרים האומללים. יש לשאוף שכדבר הזה לא יקרה אצל בני האדם מפני שעדיין נחוץ שיתוף פעולה בין הזוויגים גם מעבר למפגשים מיניים.

לא מכבר שוחחתי עם סלובקית כברת מימדים שנאנסה במזרח התיכון על ידי מישהו צנום וחלוש ממנה, לטענתה שלה. אז מדוע לא הדפת אותו ממך, שאלתיה. הייתי משותקת מפחד, הסבירה. זה לא היה הפחד ממנו. בכל אשה מצוי פחד קמאי שדבר נורא כזה יקרה גם לה, והנה הפחד הזה מתממש, וכפי שפחדים אחרים מתבטאים בשיתוק, כך קרה גם לה, סיפרה. אני סבור כי מוכרחים לשוחח עם נשים על הסוגיה הזו כדי להבין אותן ולא לסבור שאנו יודעים הכול עליהן. נשים מגיבות אחרת מגברים בסיטואציות דומות. אסור לנו אף פעם להקל ראש בחוויות המוחשיות שלהן רק משום שאצלנו הן אינן מתבטאות.

כפי שעקרנו את העבדות, כך נוכל לעקור את תחושת הבעלות על האשה שעודה נוכחת בקרב גברים, והיא בעיקרה הסיבה לתוקפנותם כלפיה. לא חולשת גופה גורמת לנו לנצל אותה – היות שגם נשים חזקות מבחינה פיסית מותקפות – אלא החולשה הנפשית שלנו היא הגורם. גברים שהצליחו להתגבר על החולשה שלהם לא יתקפו אף אחת.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.