זו אינה אנטישמיות אלא חשדנות רוסית טיפוסית

28/09/2018 ב- 04:47 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על זו אינה אנטישמיות אלא חשדנות רוסית טיפוסית

אני מחשיב עצמי מעריץ כביר של התרבות הרוסית. הספרות והמוסיקה שמשתייכות לה ומלכדות אותה בפיתולים אינספור מלוות את חיי ובלעדיהן היתה בהם שממה המשתרעת ממקומות שלא רואים את קצותיהם. דמו עצמכם מאזינים למנגינה שאין בה צלילים או מעיינים בספר עם דפים ריקים. כך הייתי מרגיש מבלי גוגול וצ'ייקובסקי. אולם, מן החינוך הרוסי שמשתקף ביצירות שנחשפתי אליהן אני מסתייג.

אינני מכיר את הרוסים על בוריים אלא רק את מראיתם. פה ושם הייתי נערץ בקרב עולות חדשות שהיו סקרניות ביותר לגביי, ואותי הרשימו ברוחב אופקיהן שהבדילן בבהירות מן הישראלית הממוצעת. אפשר היה לשוחח עימן על מגוון נושאים כה עשיר, עד שהייתי מסוגל ללמוד מהן דברים חדשים שהיו בעלי ערך רב עבורי. בניגוד אליהן נראו העולים הזכרים מנוכרים והיה ברור שהם מתקשים להסתגל למנטליות הדביקה כל כך שלנו. באותן שנים לא האמנתי כי אי פעם אצליח להתיידד עם דובר רוסית הגון, אך כך קרה לבסוף. החספוס הצברי סדק את עורו והוסיפו עליו מנה גדושה של ביקורת עצמית היתולית המאפיינת את הרוסים, והנה לכם מתכון נפלא של ישירות: רוסים שצוחקים על עצמם בעברית.

הוא מניח את האצבע בדיוק על נקודת התורפה שלהם כדי לטעון – לא להסביר – מדוע הרוסים של ימינו, בזהות למולידיהם, אינם אהודים בארצות המערב: הם זוכים לחינוך נוקשה של חשדנות. עזבו את העיתונים, לכו אל הרומנים שנתחברו במאה ה-20 והיווכחו שהוא צודק. לו אין חשק לקרוא הכול. הוא עסוק בדברים אחרים.

בדרך כלל, מסייר אני בטבע לבדי או בחברת אדם שאני חפץ להותירו המום מזריזות אצבעותיי המחטטות בנקבי קרקע ושולפות לטאה או מידענותי המפרקת רגבי אדמה בכוחן של מילים. אולם בבוטניקה אינני בקי ועימו אני מתהלך בשדות כדי להתרשם – מן הצמחים, כמובן. לא ממנו. החזות שלו כה מצומצמת עד שהיא בקושי מותירה צל. תחת שמש קופחת בקיץ הזה הוא סיפר לי על מקרה טיפוסי שהותיר אותי בוהה מרוב הפתעה. הרי יכול היה לדעת שידיעה חוזרת תפער את פי מחמת פיהוק, וכשאנעל אותו חיפושית בעלת טעם רע תעשה בתוכו שמות.

הוא חבר בפורום לזיהוי צמחים של דוברי רוסית, ושם נתקל בהערות שלא תיאמנה אף אם יספרו עליהן הרבה פעמים. אין עסקינן בספקנות בריאה של הדיוטות, אלא בחשדנות טהורה אשר כל מה שמציגים לברייה הוא בהכרח אינו נכון. דברים של מה בכך נראים בעיני רוסים כמו בלון ניסוי שפלוני מפריח כדי שישמשו ארנבונים בקרקס ציבורי. ראבאק, פלטתי פעם אחת, במקום אלוהים אדירים. ועוד איך ראבאק, הסכים עימי במבטא אמו. מדוע לא לגגל שם מדעי של יצור ולוודא שהוא אכן כזה? המענה שנקבל הוא כי באינטרנט יש הרבה דברים שגויים. האם להתעלם מן הדברים כולם? הוא ואני תוהים. מה שחיפושיות עושות בקלות כשהן רוצות, בכך נכשלים אנשים. כותבים כמותי בברית המועצות לשעבר עדיין לא מצליחים לחדור את מסך הברזל של הקורא הרוסי. ההתכחשויות למידע הן אמיתיות בכל כיוון ומימד אפשרי. המסך עוד לא נפל.

אולי ישנה אמת אחת בלבד באשר להפלת המטוס הרוסי בשמי הים התיכון באמצעות טיל מתוצרת רוסיה. ביממה ההיא, דמו לעצמכם, חצו שני מטוסי קרב את הגבול האווירי והתרחקו מן הגליל המערבי אל תוך לבנון ומשם לסוריה למטרת צילום. מאוחר יותר שוטט מטוס ביון של צה"ל בין קפריסין לטורקיה, כשהוא עוקב אחר מבצע עלום של כוחות הביטחון הישראליים בשטח מדינת אויב. הכוחות עזבו רק לאחר אותה הפצצה לילית המיוחסת לחיל האוויר מפי דובר צה"ל. יש קשר בין פעילות הכוחות בקרקע להפצצה מן האוויר. מה שמסתירים שני הצדדים – על פי דמיונכם, כאמור – הוא שמטוס המודיעין הרוסי הוזנק מעל העננים במשימת מעקב אחר מטוס הביון הישראלי. המטוס הזה לא הסתתר מאחורי המטוס הרוסי. המטוס הרוסי הוא זה שהתעניין בו. הפגיעה הטראגית בו גרמה למותם של חמישה-עשר אנשים, ומאז השתבשה כליל דעתם של הרוסים. הם מאשימים אותנו במלוא הרצינות באחריות מלאה לאסון. הם אינם מחפים על גורמים סוררים בקרבם או על גורמים פזיזים בצבא סוריה, כפי שטוענים עיתונאים יודעי דבר. וזהו איננו ביטוי של אנטישמיות. הרוסים היו נוהגים כך גם כלפי שכניהם הנורבגים. זוהי חשדנות טהורה בלבד. הם אינם מאמינים לנו. הם אינם נותנים אמון באיש, אף לא באיש משלהם. לדידם, לישראל לא אכפת אם מטוס רוסי שניסה לדלות סודות מאיתנו התפוצץ באוויר. ואם לא אכפת, אז אולי יש לנו יד בדבר. מי יודע? אולי הצלחנו להסיט את טיל הנ"מ מכיוונו אל יעד אחר… כך הם חושדים.

ודאי שלחיי אדם אין שום משמעות בעיניהם. ב-12 באוגוסט 2000 טבעה הצוללת קורסק צפונית לנורבגיה. ד' היתה חברתי. דיברו רבות על מבצע הצלה שהציעו הנורבגים לממשלת רוסיה. באותה עת עדיין לא נרגעו סבלותיי מן הנורבגיות השתויות בקיבוץ ולגלגתי באוזני אהובתי כי אם יגיעו הנורבגים אל הצוללת אזי נחרץ גורלם המר של אנשיה. אחרי הפרידה ממנה התוודעתי יותר אל הנורבגים ומפיהם התברר שהרוסים עשו ככל יכולתם להשהות את חילוץ אנשיהם מן הצוללת. מישהו בדרגים העליונים, כך הם מספרים, החליט לגזור שתיקה נצחית במעמקים.

איך אפשר לטהר את החשדנות הזאת? אי אפשר לעת עתה. היא עוברת מדור לדור באותה שיטת חינוך בכל בית רוסי, יחד עם צ'ייקובסקי וגוגול. מוכרח אני להדגיש כי אין פסול בחשדנות עצמה, אלא בפתולוגיה שלה אשר לה אין מרפא. נראה כי גם לאחר שמוכיחים כי אחד ועוד אחד הם שניים, עדיין יהיו רוסים שיתהו אם קיימת תשובה אחרת. ממה נובעת החשדנות? לא נולדים איתה, כמובן. האדם הוא תמים מטבעו. תינוקות משתוקקים לשחק עם אש עד שהם נכווים. כשגוזלים מהם את החירות האישית בבגרותם ומפעילים משטרה חשאית לעקוב אחריהם, הם מחויבים להיות חשדנים כדי לשרוד, או לטשטש את העקבות שמובילות אליהם. באופן אישי, אני מעדיף את האפשרות השנייה, בלי להותיר שום ראייה. אין כמו שתיקה נצחית. אולם, אני חי בדמוקרטיה ובה דווקא רצוי לדבר, גם כשלא צריך.

רוסיה אינה מעוניינת שישראל תהיה האויב שלה, ולא רק מפני שמערכות נשק אמריקניות תכרענה את כל כלי הנשק שיש ברשותה. ישראל נחשפה למידע רב מדי על פעילות הכוחות הרוסיים, והיא תחשוף אותו היכן שתחליט אם תגיע העת להשתמש בו. הנה כי כן, הדרך הבטוחה להרתיע חשדנים אובססיביים מלעשות שטויות היא להרתיע אותם מבעוד מועד שהחשדות שלהם הינם אותנטיים. כך פעלנו עד היום ביחס לערבים. הענקנו להם בכל השנים את התחושה שהם צודקים: אסור לעורר את המפלצת הישראלית. היא תזיק להם באמת. ובכלל, החפץ בשלום מוטב שיתחפש לתגרן.