כיצד השתלט קולי על ערב שירה בציבור?

27/09/2018 ב- 16:57 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על כיצד השתלט קולי על ערב שירה בציבור?

אין זה אומר שאינני יודע לשיר, הסברתי לבני שיחי. אני יודע לשיר היטב פזמונים חדשים שמתהווים בקצה לשוני או ורסיות מרעננות לשירים ידועים. רק את הגרסאות המקוריות אינני מסוגל לשיר. כפי שהייתי פטור משטיפת כלים בשל ליקויים בתפקודי כבד בשלל קורסים צבאיים, כך הזהירו אותי מפקדיי שאסור לי באיסור גמור ליטול חלק בצעידות הקבוצתיות אפילו שאביתי להשתתף בהן מפעם לפעם. אף על פי שניחנתי בחוש תזמון אלוהי, עם הכישרון החשוב להופיע בדיוק בזמן ובמקום הנכונים כדי להשיג את המיטב, הרי שחוש הקצב שלי הוא אולי הגרוע ביותר מאז הבריאה. באחת הפעמים, כשהעפלתי במדרגות החצובות על אחד מהרי האנדים, התבוננו בי הילידים האינדיאנים בפליאה מאין כמותה. אני לא משוכנע שהבעיה נעוצה רק במוטוריקה – כי הרי הקואורדינציה שלי מעוותת מלידה; גם יצאתי לעולם עם רגלי איקס, למרות שהתיישרו בתהליך מפרך, שאף מנע התפתחות מלאה של הכפות והקרסוליים. אפשר שהפגם האנטומי הזה משפיע עליי בעת טיפוס.

הקול שלי הוא נעים לאוזן ושליטתי בגווניו מועילה לי מאד לכל מטרה שאתאווה לה. אך לשיר בציבור אינני מעז אלא בטקסי אזכרה כשאז מוכרח אני להשמיע מפי את ההמנון. ולפעמים אין ברירה אלא לשיר בגאון מתוך עיקרון. כך אירע לפני שנים בעת שירות המילואים כאשר פניתי לישון לילה אחד בחדר הארחה של קיבוץ שכן, ולמזלם הרע של החברים היקרים התמזל שמרוב שעמום השתחלתי למופע הגנרי של שירה בציבור.

כמעט הכול מכירים את השיר האלמותי Let it be של להקת הביטלס. הגרסה המעוברתת שלו קרויה 'לו יהי', והיא לא מצאה חן בעיניי מעולם. אנו משתמשים בשפה השגורה במילה "לו" כקיצור של אילו עבור ייחול בלשון עבר. בלשון הווה אנו מעדיפים את השימוש במילה "הלוואי". אך כאשר אנחנו פונים לזמן עתיד זונחים אנו את הייחולים ומשתמשים במילת התנאי "אם". הסקפטיות שלנו היא מוצדקת. אנו מסוגלים לדמיין שינויים עתידיים שמתחוללים בעבר שלנו, כמו 'לו הייתי רוטשילד', כך וכך היה קורה. אך מן העתיד שיתרחש אנו נרתעים. הוא צופן בחובו את כל הדברים שאנו חוששים מהתגשמותם. לילה אחד אנו מבלים עם גברת מגונדרת בת עשרים, ותשעה חודשים אחרי כן, כאשר אפילו שמה כבר פרח מן השפתיים, היא מטלפנת ואומרת: התקשרתי כדי להתייעץ איתך איך נקרא לבת שלנו. לפיכך, כשאנו מוכרחים לייחל לעצמנו דבר לעתיד לבוא, נשתמש במילים "כן יהי" כמו במשפט 'אמן כן יהי רצון'. "כן" ולא "לו", ובל נכחיד את הידוע: "לו" גם מצתלל עם "לא" (מצתלל – להידמות לצליל אחר, בהשוואה למצטלל – להיעשות צלול יותר). לא יהי? כן יהי!

ובלילה ההוא רצה הגורל השליו שאשב בקהל, דומם יותר מאי פעם, כשפתע פתאום הבחנתי שכולם שרים את 'לו יהי'. האם אצליח לגבור על עשרות גרונות? חייב הייתי לנסות. בעוד הכול שרים מהמיית ליבם "לו יהי" אני השמעתי בקול רם יותר דווקא את "כן יהי": כן יהי, כן יהי, אנא כן יהי, כל שנבקש כן יהי. זוכרים את פניהם המשתוממות של האינדיאנים? עשו נא העתק-הדבק לפרצופים של הקיבוצניקים בליל המזוויע ההוא. לא רק התעקשותי בכוח רצוני לשנות את מילות השיר היא אשר זעזעה אותם, אלא היה זה במיוחד חוש הקצב האיום שלי שהטריד מאד. החרבתי את השיר מכל בחינה שהיא, ורבים בקהל החלו להתעניין מאין הגעתי ומתי אחליט כי די לי בחברתם.

קצב בלתי שגרתי הוא תמצית חיי. יש הרבה שמייצרים תעלולים קונדסיים בודדים. אני מבצע אותם בתדירות הולכת ומתגברת בכל מקום שנופלות עליו רגליי. מדוע? מתוך יצר השתעשעות על חשבון אוזלת ידו של הזולת, כפי הנראה לעין. ואולי לא בהכרח.

אחד מבני שיחי העיר: זה לא רק שאתה שונה. אתה גם שונה מן השונים. זו היתה אבחנה מדויקת. אני לא מחשיב עצמי צמח בר בערוגת פרחים. אני הוא הדחליל שאינו מבין מה כולם מצפים ממנו. הרי אינני מסוגל ללכת בתלם אפילו אתאמץ. גם הקו העקום הכי דומה לקו ישר – עודנו עקום.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.