ספר ארבע הגבירות

08/09/2018 ב- 09:51 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על ספר ארבע הגבירות

בשנת 1416, זמן קצר לאחר קרב אז'נקור שבו הובס צבא צרפת, התפרסמה בארץ זו פואמה על-זמנית ב-3531 שורות שהסוגיות העולות בה עודן כה רלוונטיות לזמננו, ואולי תהיינה לעד כי טבע האדם גם בחלוף הזמנים איננו בר שינוי. 'ספר ארבע הגבירות' (Le Livre des quatre dames) היא יצירת הביכורים של אלן שרטיה (Alain Chartier) שהיה אז בן 31, וממקוריותו כבר בהתנסותו הראשונה אפשר להתמוגג. הוא ידע לבצע את האבחנות הדרושות כדי להעלות סיפור חשוב שלרוב מתעלמים ממנו בהקשר הכולל. ואת המלאכה עשה מתוך כוונה פוליטית ולא בשל יצר האמן המפעם בליבו ודורש ממנו לכתוב. בגלל כך ראוי הוא לתהילה מפני שרק המשוררים הגדולים באמת ידעו לחבר נושאים חברתיים בוערים אל תוך שירה בעלת עוצמה.

תקצר היריעה לספר מחדש על קרב אז'נקור, כחלק ממלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת, שהתחולל בקצה הצפוני של צרפת ב-25 באוקטובר 1415. מי האמין בתחילתו של אותו יום עקוב-דמים שכוח קטן של קשתים אנגליים בהנהגת המלך הנרי ה-5 ימיט את החרפה הגדולה ביותר לצבא הצרפתי הגדול והחמוש היטב, ויצפה במותם של שבעת אלפים לוחמים צרפתיים ובשבייתם של אלף וחמש מאות אחרים, ביניהם הדוכסים של בורבון ואורליאן. הקטסטרופה הזו היא שמספקת את הרקע לעבודה הפואטית של שרטיה, ומעידה עד כמה היו השלכותיה רבות על נפשו ותחושותיו.

על מנת לשכוח את המלנכוליה שלו, כשהוא עצמו אומלל באהבה, יוצא המשורר אל השדות ביום אביב בהיר אחד. סביבו ציפורים ממלאות את השמיים ושרות זמירות נעימות. בצד השביל זורם לו נחל המציע מים צלולים לפרפרים שמעופפים בעקבותיו. הוא מתבונן בלבלוב האילנות וצופה בארנבונים המזנקים אל החורש. פרחים מכל גוון גדלים באחו, והאוויר מלא בריח מתקתק של עשב לח.

בנוכחות השמחה הנהדרת הזאת, הוא מרגיש את צערו מתרחב עוד יותר בתוכו. בעודו שקוע במחשבות, עושה דרכו במדרון, הוא רואה לפניו ארבע גבירות, כולן נושאות על פניהן את הבעת העצב. הן לא יכולות להסתיר את צערן. סקרן לדעת מדוע הן נראות כה מוכות יגון, שואל אותן הוא בנימוס ומציע לנחם אותן ככל שיוכל.

הנשים עסוקות בגורלם של יקיריהן ובצער שלהן מאשר באסון של מולדתן, והן מבקשות ממנו לשפוט מי מהן סובלת מהצער הרב ביותר. כל אחת בתורה מספרת את סיפורה בניסיון לגבור על האחרות ולזכות באהדתו, והמשורר מקשיב להן בזו אחר זו. כך יכול שרטיה לתאר את השסעים בחברה הצרפתית דרך נקודת המבט האישית של הגבירות המבכות את אהוביהן – ההרוג, השבוי, הנעדר והעריק.

הגברת הראשונה, עם עיניים מלאות דמעות, מספרת שהיא מקוננת על אהוב ליבה שנמנה בין המתים באז'נקור. היא מאשימה את הבלתי נאמנים והפחדנים שנסו משדה הקרב מבלי להתחשב בזעקותיהם של חבריהם, שרק יודעים לשבת סביב המדורה עם בטן מלאה יין ולדבר על הרפתקאות גדולות, אבל בלהט הקרב הם הפכפכים כמו הרוח. הגברת השנייה מספרת שצערה הולך וגדל מאז שהאהוב שלה נלקח בשבי. הגברת השלישית מצויה בחוסר הוודאות האכזרי ביותר, בלי לדעת אם האהוב שלה נהרג או נתפס. הגברת הרביעית מספרת בצער שהגבר שהיא אוהבת נמלט באופן מביש.

על מי מהן יש לרחם? לאחר שהקשיב לסיפוריהן בסבלנות, מודיע המשורר שאינו מסוגל לשפוט מי מהן סובלת מן הצער העמוק ביותר ואומר שיפנה את השאלה לאהובתו. ברם, בהיותנו מודעים לפטריוטיות שלו, ואף כי העניק לכל אחת מנה גדושה של סימפטיה, הרי שמדובר בדיון ריק וניתן להניח בוודאות כי הוא נוטה לטובת האחרונה, שצערה מתקיים מאז שהאהוב שלה היה בין אלה שברחו. בעוד ארבע הנשים מדברות על עצבותן, על תחלואי האהבה שלהן, הן משרתות אותו כדוברות כדי לגבש ביקורת חריפה נגד אבירים מסוימים, ובמיוחד נגד העריקים בקרב.

אלן שרטיה מוכר לנו גם מן הסיפור על מרגרט סטיוארט מסקוטלנד, שנאמר כי נשקה את שפתיו בזמן שהיה ישן, מתוך כבוד, ואמרה שזהו "הפה אשר הפיק כל כך הרבה מילים מוסריות". עם זאת, זו מוכרחה להיות אגדה, כיוון שמרגרט הגיעה לצרפת להינשא למי שלימים יהיה המלך לואי ה-11 רק בשנת 1436. שרטיה כבר היה מת שש שנים.

מרגרט סטיוארט מנשקת את אלן שרטיה בשנתו בציור של אדמונד בלייר לייטון משנת 1903.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.