האם ישראל צריכה להכיר רשמית בהתרחשות רצח העם הארמני?

08/07/2018 ב- 09:52 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על האם ישראל צריכה להכיר רשמית בהתרחשות רצח העם הארמני?

לאחר כיבוש ברלין על ידי הצבא האדום איבדו הנאצים כל רצון להמשיך בלחימה בשאר חבלי גרמניה. הדבר היחיד שיכלו לעשות היה להסכים לכניעה, ומוטב היה להם שגרמנים רבים ככל האפשר ייכנעו למעצמות המערב ולא ייפלו לידי הסובייטים הנקמנים. קארל דניץ, שמונה על ידי היטלר לרשת אותו טרם התאבד, שלח ב-3 במאי 1945 את גנרל האנס קינצל ואת אדמירל האנס גיאורג פון פרידבורג למפקדתו של ברנרד לו מונטגומרי לבקש את התנאים לכניעה. "מי הם אנשים אלה? מה הם רוצים?" שאל הפילדמרשל הבריטי כשהשניים התייצבו בלינברג בהשתמשו במילים המסורתיות לציון פתיחת משא ומתן מאז ימי הביניים.

הנאצים הציעו להיכנע לבריטניה עם כל כוחותיהם בהולנד, בדנמרק ובצפון גרמניה, לרבות הכוחות הנלחמים בסובייטים. מונטגומרי סירב להצעה המכלילה מדי ועמד על כך שהגרמנים הנלחמים בצבא האדום מוכרחים להיכנע לברה"מ. פון פרידבורג וקינצל שבו לעמדות הגרמניות להיוועץ בדניץ. למחרת שבו אל מונטגומרי כדי להודיע שהם מסכימים לתנאים שהציב. מונטגומרי הניח לשני מפקדי הצבא הבכירים להמתין בגשם שוטף שעה ארוכה מחוץ לקרוואן בעת שנועד עם עוזריו, עד שלהערכתו הגיע הרגע לראותם. כשבגדיהם ספוגים במים הובלו לאוהל צבאי קטן על ראש גבעת הטרשים הגבוהה של לינברג, שם הושבו סביב שולחן כלונסאות מט לנפול, מכוסה בשמיכה צבאית ישנה, כשזרקורים ומיקרופונים עומדים הכן לצילומים לתעד את טקס החתימה. עט פשוט חרץ את הנייר ואת גורלה של גרמניה. ואז נשמטה כנף האוהל והמלחמה במערב אירופה נסתיימה.

ללמדכם כי השפלות מסוג אלה שנקט סגן שר החוץ לשעבר דני איילון כשהושיב את שגריר טורקיה בישראל על כיסא נמוך נושנות הן כימיה של הדיפלומטיה מאז ומתמיד. שמונה שנים מאוחר יותר הגיעה מנת העונש הטורקית. שגריר ישראלי באנקרה נצטווה להסתלק מן הבירה, ובעודו ממתין למטוס שייקח אותו ארצה החליטו כוחות הביטחון המקומיים לבדוק אותו כהלכה לעיני המצלמות תוך פשפוש בגופו כאילו היה ארכי-פושע נמלט. ישראל הנסערת גמרה אומר לא לעבור בשתיקה על המעשה המשפיל כאשר היא מצהירה בפומבי שהיא עומדת להשתמש בנשק יום הדין כלפי הטורקים: הכרה רשמית בהתרחשות רצח העם הארמני.

ההכרה הזו מחייבת להתגבר על שני מכשולים רמים כהרים: המכשול המדיני-ביטחוני והמכשול ההיסטורי הייחודי ליהודים. אומנם טורקיה מתנה קיום יחסים תקינים עמה בהימנעות מהכרה רשמית בהתרחשות רצח העם הארמני, אולם להתניה הזו אין ערך ממשי כי כל עוד שולט ארדואן כסולטאן, ברי שהקשר המדורדר של ישראל עימו ימשיך לזוע מטה. מפנה לטובה לא נראה באופק, אך מי שצופה למרחוק ומצליח לראות את שובו הפוטנציאלי של ממשל אוהד לישראל מוכרח לשאול עצמו: ומה נעשה אז? אף אחד בטורקיה לא ירצה לשפר את היחסים עם מדינת היהודים כל עוד היא מכירה רשמית בהתרחשות רצח העם הארמני. ישראל מצאה בינתיים ביוון ובקפריסין (העוינות את הטורקים) תחליף זמני לחשיבות האסטרטגית של טורקיה בעיניה, אולם היא תמיד תישא אותן אל ימים טובים יותר כיוון שלא כדאי לה שהתחליף הזה יישאר קבוע. ראשית, במזרח התיכון המעורער ישנה נחיצות לקשר תקין עם מוסלמים לא-ערביים. שנית, שיתוף הפעולה הכלכלי עם טורקיה דרוש לישראל. שלישית, לטורקיה יש חשיבות גיאופוליטית בגלל מיקומה.

גם אזרבייג'ן המוסלמית, אשר לה סכסוך רב-שנים עם ארמניה הנוצרית, מתנגדת בתוקף להכרה רשמית שכזו מצד ישראל. מלבד היותה יבואנית חשובה של ציוד המיוצר בתעשיות הביטחוניות של ישראל, אמורה היא לשמש במידה מסוימת כעורפו של חיל האוויר הישראלי לכשאשר יתקוף את מתקני הגרעין באיראן. איראן היא מדינה רחבת ידיים, ואם תהיה לטייסי הקרב בעיה כלשהי והם לא יוכלו לשוב עד ישראל, הם ייאלצו לנחות בבסיס הצבאי של ארה"ב בקטאר או בשדות התעופה של אזרבייג'ן. האלטרנטיבה היא צניחה בשטח האויב. ונשאלת שאלה עקרונית בדרגים הבכירים: האם ההכרה ברצח העם הארמני חשובה יותר מן הניסיון לסכל את רצח העם היהודי היושב בציון באמצעות פצצות אטום מעשי ידי האיראנים? האיומים עלינו לא פסקו מעולם ואין מקרה ישראל כשאר האומות, ולכן היא מוכרחה קודם כל לדאוג לעצמה בטרם תדאג לזיכרון ההיסטורי של עמים אחרים.

ב-22 באוגוסט 1939, כמה ימים לפני פתיחת המערכה נגד פולין, הציג היטלר בנאום אוברזלצברג את תוכנית הפלישה בפני מפקדי הוורמאכט. אלה תהו לגבי התגובה הבינלאומית לטיהור אתני נרחב כדי להשיג את "מרחב המחיה" במזרח שהפיהרר שאף אליו. "לא אכפת לי מה תאמר עליי הציוויליזציה האירופית החלושה", ענה להם. "מי, אחרי הכול, מדבר היום על השמדתם של הארמנים?"

שותפות הגורל שחשים היהודים כלפי הארמנים נובעת בעיקרה מכך ששני העמים סבלו מרצח עם במימדים קיצוניים, כל ג'נוסייד במלחמת עולם אחרת שלכאורה אין קשר ישיר ביניהם, אולם יתכן שגורל היהודים נקבע בשל גורל הארמנים. היעדר תגובה בינלאומית נחרצת לרצח העם הארמני יתכן כי השפיע על שיקולי הנאצים בבואם להחליט על הפתרון הסופי לבעיית היהודים, כפי שראוה. ואולי לא נזקקו לשום תקדים. אפשר כי השנאה האדירה שלהם היתה מתגברת על כל שיקול כדי לבצע את ההשמדה.

על כל פנים, אי אפשר להימנע מן ההכללה העומדת לפתחנו ועלינו לשאול האם השמדת היהודים היתה אירוע ייחודי בהיסטוריה, או רק מקרה חריג בקנה המידה של רציחות עם אחרות ברצף ההיסטורי. אם שואת היהודים אינה ייחודית הרי שהלקח שלה תקף לגבי כל אומות העולם, ואם הינה ייחודית אזי לקחה מצטמצם לגבי העם היהודי לבדו. זוהי שאלה מהותית שמשמשת כל מי שרוצה לחקור רצח עם על מניעיו והדרכים למנוע אותו, והיא עקרונית גם לגבי סוגיית ההכרה הרשמית של ישראל בהתחוללות רצח העם הארמני. אילו השואה היא ייחודית בעיניהם ינסו היהודים להדגיש את הייחודיות הזו בכל אמצעי מעוות ככל שיהא, ואפילו אם יצטרכו לא להכיר ברציחות עם נוספות בהיסטוריה, וזאת על מנת שאיש לא יעז לחפש דמיון בין השואה שלנו לבין רציחות עם מתחרות.

נכון לעתה, קובעים הפוליטיקאים ולא ההיסטוריונים את עמדת המדינה. ובראייה היסטורית מבחינים אנו כיצד כינון היחסים עם מערב-גרמניה התגבר על הזיכרונות הטריים מזוועות הנאצים, וכמו כן, הידוק היחסים עם הפולנים בימינו חשוב יותר לאין ערוך מן האמת המדויקת לגבי השתתפותם ברצח בני עמנו. אם ביחס לשואת היהודים מחליטה ישראל להציג עמדה פרגמטית כלפי צאצאי הפושעים ולא להתבצר מאחורי קווי ההיסטוריה, נהיר כי ביחס לרצח עם אחר תציג ישראל עמדה זו ביתר שאת. היא לא תכיר רשמית בהתחוללות רצח העם הארמני כל עוד הכרה זו תזיק לה במישור הדיפלומטי. מנהיגי ישראל ימשיכו להביע מילים מעומעמות שהגידו קודמיהם. בטחון העתיד קודם להבטחות העבר.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.