מהו האובדן המתסכל ביותר?

03/07/2018 ב- 04:41 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מהו האובדן המתסכל ביותר?

הדוגמה הנודעת ביותר לחוסר מזל מספרת על אובדן אישי כפול: פלוני זכה בפרס הענק בלוטו ושעה אחר כך נהרג ממכת ברק. הדבר המפתיע הוא שאיש לא שם לב כי אין כאן שום אובדן אישי. אינני מתכוון לומר כי בגלל שהכסף עוד לא עבר בפועל לידיו אז עדיין לא יכול היה לאבדו. כוונתי לומר כי כל אובדן אישי כרוך בתחושה הסובייקטיבית הנלווית אליו, ואם לא כן אין מדובר באובדן. מת אינו חש מאומה. לעומתו, אדם שחלף בסביבה ניגש לסנה הבוער, הצית לעצמו מקטרת, ואף דמעה לא זלגה מעיניו מאז שם לב בשעה ההיא שהמצת שלו אבד.

נניח שיש ברשותנו פריט מסוים שאנו כרוכים מאד אחריו ויום אחד הוא אינו עוד בחזקתנו. נוכל לדרג את התחושה על פי קנה מידה עצמי לפי הנסיבות. קנה מידה עצמי עשוי להיות משותף לכולם. לדוגמא, מי שלא שתה הרבה זמן מרגיש צמא.

1. האובדן הכי פחות מתסכל הינו כשאדם היקר לנו מבקש שנסכים לוותר על חפץ השייך לנו למענו ואנו נותנים לו אותו מרצוננו.

2. כשהחפץ מתקלקל מעצמו מבלי שנגענו בו.

3. כשאנו מבצעים בחפץ פעולה לא נכונה שיכולנו להימנע ממנה ובגללה הורסים אותו.

4. כשאלמוני גונב מאיתנו את החפץ שעודו פועל כהלכה והוא תקין לחלוטין.

5. כשהחפץ הולך לאיבוד בתוך הבית, ושכחנו היכן הנחנו אותו. זוכרים אנו שהזזנו אותו לאן שהוא, אבל לאן? זהו מצב בלתי סבל מפני שאנו לא יכולים להגיע למצב השלמה כמו בשעה שהחפץ כבר אינו ברשותנו, אם נגנב למשל. לפעמים סובלים אנו מהתפרצויות של חיפושים, הופכים ארונות על כל תכולתם כדי למצוא אותו פעם אחר פעם, לבדוק שאולי לא פספסנו משהו. אחרי כמה פעמים כאלה של חיפוש מבולגן בבית שמטריח אותנו אחר כך להשיב את הסדר בבית לקדמותו, אנו מאבדים את התקווה שנמצא אותו.

6. אובדן התקווה הוא האובדן המתסכל ביותר, אובדן של משהו שהיינו בטוחים שנמצא בהישג ידינו והוא כבר לא שם. חשבו לרגע איך הייתם מרגישים אם אהוב לבכם היה נופל ממצוק אל מותו. ההרגשה היא רעה. עתה חשבו שהצלחתם לאחוז בזרועו לפני שעמד ליפול עוד יותר. אתם מעודדים את נפשכם שהנה אתם עומדים להציל אותו. אתם מנסים להרים אותו מעלה אליכם אך מתקשים. גופו כבד מדי עבורכם. ומגיע הרגע בעודכם אוחזים בו שהנכם יודעים כי עוד מעט יאפסו כוחותיכם והוא יצנח אל מותו הוודאי. אתם מאבדים את התקווה. והאובדן הזה מוכרח להיות מתסכל יותר מאשר אם היה נופל כשהוא מאחוריכם, והייתם שומעים רק את זעקתו נעלמת בתהום.

בת נעדרת במשך שנים רבות. במשך התקופה הארוכה הזו מתחלפת הרגשתנו ביחס לאמא שלה. בהתחלה אנו נפעמים מכך שאינה מסוגלת להתייאש. אחרי כן, אנו מפטירים לעצמנו שאין לה שום ברירה, שזהו האינסטינקט שלה שגורם לה עדיין להאמין. לבסוף, אנו קובעים שהיא פשוט השתגעה, שכבר אינה חושבת בהיגיון. ואז, יום אחד שומעים אנו מפיה כי איבדה את התקווה. ומה שנרגיש יהיה צער עצום כלפיה.

אני מתגעגע מאד לבחורה שהיתה צעירה וכיום היא אשה כמעט בגילי. איבדתי כל תקווה כי יום אחד אעלה באחת ממחשבותיה. בכל עת שאני מהרהר על אודותיה אני חש תסכול בגודל היקום, ומפני שהיקום ממשיך להתרחב, כך התסכול שלי תופס עוד יותר נפח במחשבותיי.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.