כיצד מחליטים על תעדוף ציוצים?

26/04/2018 ב- 08:44 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על כיצד מחליטים על תעדוף ציוצים?

כשילדון שואל איך נקרא הספר, עונים לו: זה פשוט מאד, מניחים את הכרך על הברכיים בזווית של שבעים מעלות, פותחים אותו לרווחה ואוחזים בו באמצעות קצות האצבעות, מאפשרים לעיניים לשוטט על הכתמים השחורים על גבי הדף הלבן, לפי סדר מסוים מימין לשמאל ומלמעלה למטה כשמגיעים לסוף השורה, ובזמן הזה מפענחת מערכת הראייה את הכתוב, פונה לזיכרון, כדי שיתרגם כל מילה ומילה ללשון של הקורא, ובתום כל משפט ומשפט יאתר המוח את המשמעות. כך נקרא הספר.

כשילדון שואל איך נקרא הספר הוא מתכוון איך קוראים ספר בפועל ולא שואל מתוך סקרנות מהו שם הספר כדי להתוודע אליו גם כן. מבוגרים ממנו, לעומת זאת, כבר יודעים איך קוראים ספר בפועל וכשהם שואלים איך נקרא הספר הם מתכוונים לשאול מהו שם הספר. בדרך כלל, הם שואלים איך נקרא שם הספר. מה צריך לענות להם? שם הספר יכול להיות קרוי בהרבה שמות, לפי בחירת כל אחד. שם הספר לא חייב להיות קרוי בשם הספר. רק הספר חייב להיות קרוי בשם הספר. השאלה המדויקת שהיו צריכים לשאול היא איך קרוי הספר ולא איך קרוי שם הספר. על כל פנים, אינני מתחכם ואומר שיש לו כל מיני שמות, אלא משיב תשובה נכונה לשאלה שגויה מבחינה לשונית.

אם בכל זאת שואלים אותי באופן מדויק איך נקרא הספר חייב אני לפענח מיהו האדם השואל. לפעמים, אינני יודע עליו מאומה, ולפעמים, אני אפילו לא מסוגל לנחש את גילו. ואם מדובר בילד ששואל אותי איך אדע לאיזו שאלה מן השתיים התכוון: מעשה הקריאה בפועל או שם הספר. על השאלה שלו אינני יכול להשיב נכונה מבלי שאברר לעצמי מהי כוונתו. אותה התחושה בדיוק של הצורך בפענוח אני חש ביחס לתעדוף ציוצים ברשת החברתית.

הרשת החברתית מאפשרת ארבע פעולות: 1. פרסום דברים משלי; 2. פרסום תגובה משלי לדברי אחר; 3. הפצה מחדש של דברי אחר; 4. תעדוף דברי אחר. שלוש הפעולות הראשונות הן לפרסום ברבים ואחרים מתוודעים להן, ואילו הפעולה של התעדוף נועדה למעני ואינני יכול לדעת מי מתוודע לה. ההנחה היא כי בסבירות גבוהה מתוודע לה הצייצן המתועדף, ובסבירות נמוכה כל השאר. הפעולות שנועדו להוספת תוכן פרי מקלדתי אינן דורשות הסבר. פעולת ההפצה מחדש שהשתמשתי בה היתה כאשר חשתי שמישהו מוציא את המילים מפי; כאשר מה שכתב חיזק את דבריי הקודמים; כאשר אלה היו דברים מרשימים במקוריותם; וכאשר היו הפוכים מדבריי בדרגה קיצונית והיה הכרח להדגישם.

חרף כל ניסיונותיי לא הצלחתי להחליט את מי מהציוצים לתעדף. לא תעדפתי אפילו פעם אחת בכל שנותיי ברשת החברתית. רבים מתעדפים את ציוצו האחרון של בן השיח כאשר מעוניינים לסיים עימו את ההתדיינות מבלי לענות לו יותר. רבים גם מתעדפים את ציוצו של הפונה אליהם או מגיב להם מתוך הסברת פנים. זו כעין שפה פנימית ברשת החברתית שאני מבין אותה, אבל תקשורת א-מילולית זו לא נשאה חן בעיניי ומיאנתי לפעול לפי חוקיה. כולם, עם יוצא אחד מן הכלל, גם מתעדפים ציוצים מבלי להצטרף לדיון – נכנה זאת תעדוף נבחר – ואני מעולם לא הצלחתי להעריך באיזה ציוץ עליי לעשות כן. אם דברי האחר נראים בעיניי כראויים – אפיץ אותם ברבים, ואם אינם נראים כאלה בעיניי – לא אפיץ אותם. לבן או שחור, למעשה. התעדוף הנבחר מצוי בשטח האפור שבין השניים, אולם לאפור יש גוונים רבים. בגוונים הבהירים לא מתעדפים ובגוונים הכהים מתעדפים. למרות מאוויי לרכוש את המיומנות על פי בחירת הזולת בתעדוף דבריי ובתעדוף של דברי אחרים, לא השגתי בדעתי מתי הגוון כהה דיו כדי שאפשר יהיה לתעדף. אחרי שנים של התבוננות זהירה נחלתי כישלון כה חרוץ.

אף על פי שהייתי צייצן פורה עם אלפי עוקבים נאמנים, מן הארץ ומחו"ל, ישראלים ולא-ישראלים, עיתונאים ופוליטיקאים, אנשי אקדמיה ובריות פשוטות כמוני, החלטתי לבטל את יכולת כולם לעקוב אחר דבריי מכיוון שלא הבנתי איך פועלים כללי התעדוף ברשת החברתית, וכתולדה מכך התפתחה אצלי ברבות הזמן הרגשת זרות כלפיה. אם בהתחלה הסתקרנתי מאד לגבי חידת התעדוף, הרי שלבסוף הבינותי כי לא אצליח לפתור אותה לעולמים, ולפיכך החלטתי לפרוש מקהילת הצייצנים.

יש גם להודות כי טרם הצלחתי להשתמש באמוג'י בשום מקום. השימוש בסמלי התמונות הוא כמו לכתוב את המילה צהוב בצבע צהוב או לקוות שהמילה קצרצרה תהיה קצרצרה מהמילה ארוכה. הם משיבים אותנו לעידן הפרימיטיבי של שפת האדם. ואני אינני יודע באיזה אימוג'י צריך לבחור. סמיילי ברור לכולם, אך כל אחד מפרש את הסמלים האחרים כראות עיניו. בעיני אחד ייתפש אמוג'י מסוים כאדם המרוצה מעצמו, ואותו אמוג'י ייתפש בעיני אחר כבטלן ונהנתן. אז מה עושים? אינני מסוגל להתקיים בערפל. אני מוכרח שהכול יהיה ברור לעיניי.

ולא רק זאת, אין לי מושג אימתי להשתמש בסופרלטיבים הנפוצים כל כך בעברית: מלך, נסיך, אלוף. אקרא למישהי אלופה אם תזכה באליפות שחמט מקומית או תקבל דרגת אלוף בצה"ל. אכנה עורך דין שמגונן בלהט על אלאור אזריה בשם מלך רק כדי להקדים את המילה הבאה – מלך הביבים. ואם שקוראת לבנה נסיך מוכרחה להיות מלכה או שחיפשה אותו לבן-מלך בפורים. באומרי כך אינני נוקט בביקורת מתחסדת כלפי השימוש המופרך בשמות תואר רמים. אף אני כיניתי את אהובותיי בתואר "נסיכתי" בכותבי להן מכתבי אהבה על שליטתן בליבי. אולם, מה אצטרך לעשות כאשר ידידה שלי מפרסמת תמונתה באינטרנט עם בגד ים חושפני. הלקרוא לה אלופתי? ואכן, מכר אחר שלה כתב לה: איזו אלופה! פעם נהגו לומר: "איזו שאפה את", וכולם היו מבינים. כעת, שום דבר כבר לא ברור. באיזו אליפות זכתה אותה ידידה? הרי אני צילמתי את התמונה הזו לבקשתה – לא לפני תחרות ולא לאחריה. היא לא זכתה במאומה ביום ההוא. גם לא בי. במקרה פגשתי אותה בחוף בלוויית גברת אחרת.

קוראיי יודעים שאינני טיפוס מקובע. להיפך, ראשי פתוח יומם וליל לאימוץ רעיונות חדשים. הבעיה איננה בי. בעזרת שיטתיות ניתן ליישם כהלכה כל חידוש, אך כששרויים בבלבול גמור אי אפשר לצאת מן הסבך. אם ישנם כללים כיצד לתעדף ציוצים נבחרים, באיזה אימוג'י להשתמש, ואיך להחמיא לגוף חיוור של אשה מבלי להעניק לה מדליה וירטואלית בצבע זהוב – נא לפרסמם.

 

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.