האם מהות עצמאותנו היא להגן על עצמנו בכוחות עצמנו?

19/04/2018 ב- 10:01 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על האם מהות עצמאותנו היא להגן על עצמנו בכוחות עצמנו?

שלושת אלפי סטודנטים נושאי דגלים שחורים צעדו ב-11 בנובמבר 1959 אל ביתו של ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו בניו-דלהי ודרשו אצלו את התפטרותו המיידית של שר ההגנה ונגליל קרישנן קרישנה מנון. הם האשימו את השר בתבוסתנות כלפי סין העממית בנוגע לסכסוך הגבול בין שתי המדינות. בעיר ז'בולפור חתמו יום לפני כן כאלף סטודנטים את שמותיהם בדמם על הצהרה המביעה רצון להקריב את החיים למען הגנת המולדת בפני התוקפנות הסינית. קרישנה מנון עצמו שהה עדיין בניו-יורק מפני שבמקביל לתפקידו כשר ההגנה כיהן כשגריר הודו לאומות המאוחדות. בעקבות הלחץ מבית נשא נהרו נאום בפני אסיפת עם המונית בעיר אוג'יין ובו אמר: לא נבקש סיוע צבאי מארצות אחרות. אנו נגן על הודו בכוחות עצמנו מבלי מורא.

ההשוואה בין הודו לישראל היא מעניינת. שתי המדינות זכו לעצמאותן זו אחר זו בתוך שנה אחרי שליטה בריטית. המאבק לסילוק הבריטים נעשה הן אצלנו והן אצלם בדרכי שלום ובנתיבי טרור כאשר העם חצוי באיזו שיטה לדגול. שתי המדינות זכו לתוכנית חלוקה מעת היווסדן כדי להפריד את האוכלוסייה המוסלמית משאר האוכלוסייה. וכפי שהודו ופקיסטן עודן מתכתשות על בעלות של טריטוריה, כך ישראל עדיין מתעמתת עם שכנותיה באותה סוגיה. אך בעוד קרישנה מנון ביקש להוביל את הודו להתעצמות בזירה הדיפלומטית וייחס חשיבות רבה לאו"ם, הרי שראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון המעיט בתפקיד האו"ם וכינה אותו או"ם שמום. כמו נהרו, שהיה ראש הממשלה הראשון של הודו, גם בן גוריון גרס שישראל תדע להגן על עצמה בכוחות עצמה. וכפי שקרישנה מנון אולץ להתפטר בנובמבר 1962 עקב הכישלון במלחמת הודו-סין, כך התפטר בן גוריון כמה חודשים אחרי כן בעקבות מחלוקת ביטחונית.

יש כמה משמעויות שמקופלות אחת בשנייה בדרישה של הגנה על עצמנו בכוחות עצמנו: בקשת סיוע צבאי ממדינות אחרות מזמינה לחצים מצידן שנפעל למען האינטרסים שלהן שאולי אינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל בה בעת. קרבן של חיילי בנות ברית למען הגנת ישראל עלול ליצור אנטגוניזם כנגדה בקרב עמים שאיבדו את אנשיהם במלחמה לא שלהם. גם נוצר חוב דמים בין עמים שמתישהו תצטרך ישראל לפרוע בזמן הלא נוח לה.

ישנה עוד משמעות שאיש לא שם לב אליה – ההרתעה. זוהי סיטואציה שונה לחלוטין כאשר האויב יודע כי ישראל נחושה תמיד "להגן על עצמה בכוחות עצמה" מאשר כשהיא מבקשת עזרת צבאות נוספים שיילחמו לצידה, מפני שיבוא היום ומדינות אחרות תדחינה את בקשתה בטרם עת, ואז יעשו שכנינו חושבים לעצמם כי כדאי לנצל את החולשה הזו ולתקוף אותנו בזמנים אלה. כשמסתמכים על אחרים לא רק צפויים לאכזבה מרה לפעמים, אלא גם גורמים לאויבינו לבצע שיקולים שלא היה עושים במקרה הפוך. השאלה היא האם זה מה שקורה בפועל?

המלחמות של פעם היו ונגמרו. קשה לרבים להעריך בימינו עד כמה לא היו מסובכות בכלל ההתנגשויות הצבאיות בין ישראל וארצות ערב עד שנת 1974, הרחק מאוכלוסיה אזרחית. הן היו מסוכנות יותר מבחינת יכולת הכרעתן לרעתנו, אך כל מה שנצרכנו היה להעמיד טנק מול טנק. החשש מפני החזית המזרחית של צבא עיראק בן מיליון החיילים היה האחרון מסוגו. ואילו היום, בעידן הלוחמה בשטח בנוי, אף אחד אינו יודע מאין תבוא הסכנה: סכין בידי נערה, לבנת בטון שמושלכת ממרפסת, נהג מכונית שמחליט לנצל הזדמנות ולדרוס ישראלים אשר עומדים מולו. כל המפגעים הם אזרחים מן השורה בלי שום הכשרה צבאית. עסקינן אפוא בניצול הזדמנויות על מנת להרע לנו, אך לא כדי להכריע אותנו.

כפי שהמלחמות של פעם היו ונגמרו, כך סוג ההרתעה שהושג בעבר הלך ונעלם. איראן מגלה כעת נכונות להתעמת איתנו משטח סוריה מפני שנפלה לידיה ההזדמנות הזו בימינו. שנות דור לפני כן היתה מורתעת מפנינו, אך לא עוד. זו כבר אינה מלחמה של קרבות שריון, אלא התנגשות אמורפית, מבולבלת ולא יציבה, שנעה פעם אחת לטובתנו ונדה פעם אחרת לטובת האויב. ובדיוק כאשר משטר אסד מצליח לנשום מעט אוויר בניסיונות ההישרדות הבלתי פוסקים שלו, מבקשים הכוחות האיראניים לנצל הזדמנות זו, שאולי לא תשרור משך זמן רב, כדי להציק לנו. בדומה לאשר קרה בין הודו וסין, סכסוך גבול נושן עשוי להידרדר למלחמה מבולגנת בשטח ההררי.

וכפי שההרתעה מן הסוג הקודם הופרה, כך אין מקום עוד לכלל שקבענו כי נגן על עצמנו רק בכוחות עצמנו. גם אנו חייבים לנצל הזדמנות זו, כאשר מתקיים ממשל אוהד מאד כלפינו בארה"ב, ולהסתייע באמריקנים כדי לגבור על אויבנו. על מנת להביסו בימינו מוכרחים אנו להיעזר בכוחה הכלכלי של ידידתנו הגדולה כאשר תחריף את הסנקציות החונקות את האיראנים, בכוחה הצבאי כאשר תאיים להוציא לפועל מתקפה מכאיבה על טהרן, ובכוחה הדיפלומטי כאשר תטיל וטו אחר וטו באו"ם לא-שמום כשתוצענה לפתחה הצעות להפסקת אש. לא הפסקת אש נדרשת אלא קטילת בני אדם במלחמה עד הכניעה המוחלטת. להרוג בהם ככל שיותר, כמה שרק אפשר. זהו סוג ההרתעה שעודנו נשמר בעולמנו, כי הרי אין מחיר לחיי אנוש. ימי זיכרון לטנקים – אין ולא היו. לבני אדם שהיו ואינם – עדיין יש.

הערה: ב-11 בפברואר כתבתי: "הסיבה שהנ"מ הסורי מתקשה לפגוע במטוסי הצבא שלנו היא לא משום אי-הגילוי שלהם, אלא מפני שצה"ל יודע לשבש את מערכות הראדאר של האויב כך שבמקום מטרה אחת מופיעות במסכיו עשרות מטרות-דמה בנוסף למטרה האמיתית, והתוכנה אינו מסוגלת להחליט על מי מהן להתביית". אחד מיוצאי גל"צ המוכר לנו, ומשרת כיום בכלי תקשורת אזרחי, פנה אליי ותהה מאין אני יודע זאת, ואם הדברים בכלל נכונים. ב-18 באפריל, אחרי שהסורים טענו כי יירטו מתקפת טילים עליהם ואחרי כן חזרו בהם וגרסו כי היו נתונים למתקפה של לוחמה אלקטרונית, נכתב ב-YNET: "אם האמריקנים ובעלי בריתם הפעילו מערכות לוחמה אלקטרונית מתוחכמות, קיימת אפשרות שהסורים שיגרו טילים רבים לעבר מטוסים שלא היו שם וחשבו שהפילו אותם, אף שלמעשה הם היו קיימים רק על המסכים שלהם". הנה לו התשובה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.