האם חבר אינו קיר?

28/03/2018 ב- 09:45 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על האם חבר אינו קיר?

אחת השאלות שכל אדם שאל עצמו בפלנטה הזו בוודאות היא האם הצד השני בקשר הזוגי, השותף שבלעדיו אין קשר, הוא קיר שאפשר להבקיע אותו, למצוא דרכו פרצה לעבור, לזחול מתחתיו או לטפס מעליו.

"חבר זה לא קיר" זכה אצלי להתייחסויות שונות בתקופות חיי. בשנות העשרים שלי סברתי שחבר של פלונית אינו קיר, אך בעלה בהחלט כן. בשנות השלושים שלי נתקלתי באמהות בנות גילי שהילדים שלהן היו הקיר. הן היו עסוקות מדי בגידולם ואני בכלל לא חשבתי להתעסק איתן. וכשדילגתי מעל שנתי הארבעים התחלתי להכיר יותר מדי נשים שמשועממות בנישואיהן, והן כולן מנסות לשכנע שעבור בילוי משותף במיטה לפרקים הבעל שלהן אינו קיר.

"חבר זה לא קיר" כרוך בחוויותיי רק כלפי נשים שהכרתין כאשר לא היו פנויות לקשר עימי. עם פרטנריות קודמות החבר שלהן היה החומה הסינית עבורי. ואילו, החברה שלי בכל עת היתה הרי ההימלאיה. אף אחת לא הצליחה לצלוח אותם. אני נאמן מאד בזוגיות, ודווקא מן הסיבה הזאת רציתי לפעמים שתתקיים ביני לבין חברותיי מערכת יחסים פתוחה, כיוון שאז אין מדובר בבגידה. למותר לציין שרובן ראו בעצם ההצעה בגידה מאין כמותה, והיה קשה ביותר לפייסן.

עוד דבר שאינני יודע איך לפענחו: עם בחורות שהחבר שלהן לא היה קיר עבורי ולא עבורן לא התפתחה זוגיות כאשר היו הן פנויות לקשר מאוחר יותר. אי אפשר לטעון שלא יכולתי להיות בזוגיות עם אחת כמותן בגלל ידיעה קודמת שהן אינן נאמנות. רציתי להיקשר לכמה מהן ונעניתי בדחייה. כמו כן, היתה לי חברה שנאפה ללא רשותי אך בידיעתי, ונשארתי בזוגיות עימה מבלי שהתירה לי לדבר עימה על מעשיה. מעט מאד בחורות אהבו אותי כמותה, ונפרדנו רק בגלל שסבלתי מהרגלי השתייה שלה. הפרידה החמירה עוד יותר את נטייתה לשתות מן הטיפה המרה, ונעשתה כה דיכאונית עד שחששתי לחייה. כך יצא שנפרדתי ממנה אך הבאתי אותה לגור עימי. אי-נאמנות היא רעה חולה, אך אפשר להתגבר עליה. קנאתי תצא כלפי בת זוג שיש לה פרשיית אהבים קבועה עם אחר, ולא בגלל מפגש חד-פעמי עם מישהו שמחר לא תזכור מיהו.

חלילה ואחר כך בקיצור לילה (Lila), כך כיניתי אותה מפני שהיא מנגנת בחליל צד, היתה חיילת כשהתאהבתי בה ממבט ראשון. יש לה לחיים נפוחות שהותירו רושם עז עליי, ואני פניתי לדבר איתה. היא תפשה מן הרגע הראשון שליבי רוגש בגללה, וזה מה שגרם לה להימשך אליי מאד. היא סיפרה שאני הוא הראשון שהתאהב בה בצורה הזו. עם זאת, היא סיפרה לי מלכתחילה שיש לה חבר. בניגוד אליי, היא נמשכה אליו פיסית. המשיכה שלה אליי היתה רעיונית. היא רצתה לממש אהבה חד-פעמית עם מישהו שהתאהב בה. כבר כשהתלוותה אליי הביתה הודיעה שאנו לא נהיה בקשר אחרי כן. ומה שאני רציתי היה לוותר על הבילוי החד-פעמי תמורת רשות להיות ידיד שלה בינתיים. היא לא הסכימה.

כשנה-שנתיים אחרי כן הייתי שרוי במשברון נפשי שעיקרו היה ריקנות שהלכה ותפחה מיום ליום. מכיוון שאינני שותה אלכוהול ואינני מעשן, כל אשר נותר לי לעשות היה להתמכר לאהבה נושנה. במאמצים עילאיים השגתי את מספר הטלפון של לילה והתקשרתי אליה ערב אחד. היא רצתה להיפגש מיד, אבל אני דחיתי את פגישתנו למחרת. היא התגוררה לבדה בחורבה תל-אביבית חשוכה. המקום נראה לא נעים וכמעט שקלתי לוותר על הצלצול בפעמון. אולם, היא השאירה את הדלת פתוחה לכבודי ובפנים גיליתי דירה מסודרת. אמא שלה הגיעה כמעט מדי יום לצחצח את הבית מפני שרגלה של חלילה היתה שבורה. הרגל לא הפריעה לי. הסברתי לה שעודני מאוהב בה ואני משתוקק שהיא תהיה החברה שלי. היא נעתרה בקלות בלתי נסבלת. ציפיתי באמת שתתנגד. כיום, אני זוכר מן הימים ההם את ביקוריי התכופים אצלה שנועדו לסייע ברחיצת גופה. רק ממני לא התביישה ותמיד ביררה היכן גבולותיי כדי שחלילה לא תכפה עצמה עליי. הבהרתי לה שדימום אצל אשה אינו מגעיל אותי ואעשה הכול בשבילה.

אינני זוכר מאומה מיום הפרידה ממנה מלבד את סירובה לתת בידיי את הקמע שלי שהיה תלוי על צווארה. היא הודיעה שאם אני רוצה לקחת אותו אז יש לי ברירה למושכו בכוח או לוותר. ויתרתי, אך היא החליטה להורידו מעליה ומסרה לי את הקמע. באבחה הזאת הסתיימה פתאום אחת האהבות הקסומות שידעתי בחיי. על לילה לא חשבתי עוד, ומפני שקטיעת אהבתנו לא התפענחה אצלה, היא המשיכה לא להרפות ממני במחשבותיה.

יום אחד כעבור שנים זיהיתיה בכיכר הבימה עם לחייה השמנמנות. ניגשתי אליה והיא פערה ככל שיכלה את עיניה הכחולות והקטנות כמי שלא מאמינה למראיהן. היתה ידידותית להפליא, ועד היום אני משתומם מהתנהגותה מפני שביומנה מצאתי שנאה בוטה כלפיי. עדיין הייתי מאוהב בה, עדיין נמשכתי אליה, והיא שמה לב לזאת ובערב ההוא הגישה לי את שפתיה לנשיקות רבות. אולם, יותר מכך לא קרה. הייתי בתחילתו של קשר רומנטי עם אחת מידידותיי וללילה היה חבר. במשך כמה שבועות דיברנו הרבה בטלפון אבל לא נפגשנו. כאשר ידידתי הציעה שנחזור להיות ידידים הסתערתי על ההזדמנות. יום אחרי כן לקחה אותי לילה להיות המאהב שלה.

זה היה פשוט וקל בהתחלה. קדמתי לו וגם לא הכרתיו. הוא לא עניין אותי. העניינים ביניהם לא עניינו אותי. אולם, היא החלה לספר על עצמה דברים שטרם ידעתי וגם בקשר אליו, והתברר שהיא אוהבת בחור נוסף, שהוא אהבתה הגדולה, ומצוי בזוגיות עם איזו אחת. זה לא בלבל אותי, אך היא היתה מבולבלת כהוגן. לא היה ברור לה לגמרי מהו תפקידי במחזה שבראה לעצמה. זוכרני שבוע אחד שבו ביטלה פגישה אחר פגישה איתי והצטערה שקבעה אותן ואחר כך הצטערה שביטלה, וכשנפגשנו לבסוף אמרה שאין דבר להצטער עליו יותר מאשר ההתעסקות הבלתי נלאית של בני אדם במיניותם. אותה כבר אי אפשר יהיה לשנות, אמרתי ביום ההוא לעצמי. לילה אינן מאותן אלה שדבקות בקירות.

כעבור חודש השתחלתי החוצה מן הסבך כשנקשרתי לבחורה חדשה והפסקתי להיפגש עם לילה. ובינתיים היא נפרדה מן החבר שלה. כשבישרה לי זאת שאלתי אם היא מצפה שאפרד מן החברה שלי. היא ענתה שאינה יכולה להחליט בשבילי. לא חלפו יותר מכמה ימים עד ששמתי קץ לקשר הזוגי שהיה לי. לילה שמחה, כמובן. עתה, יכולנו לישון ביחד, ללכת לבלות ולראות זה את זו באין מפריע. היתה תקופה נהדרת. מימוש של חלום להיות כל העת עם הבחורה שנפשי יצאה אליה. היו פעמים שהייתי כה מרוגש ממנה עד שלא הייתי מסוגל להירדם בלילה מרוב מחשבות על האושר שלי בחיקה. זכור לי במיוחד לטובה ליל שבת כשהמחזנו בדירתה את 'פטר והזאב' כשאני מקריין והיא מנגנת בחליל, ובין הקריינות לבין הנגינה היא שיחקה את כל הדמויות מבלי להתחפש להן, ובכל זאת הצליחה להבליט כל אחת מהן.

לא התפתחה בינינו זוגיות. זה לא הטריד אותי כל כך. הסתפקתי בקשר הבלתי מחייב שהיה לי איתה, עד שמצאתי לי חברה אחרת ושוב חדלתי מלהיפגש עימה. כך התקיימו יחסי הזיגזג שלנו בשנתיים הבאות. ויום אחד, כשסיפרה לי שעומדת היא להינשא לאיזשהו חבר שלה, שאחר כך התברר שהוא אהבתה הגדולה, הצהרתי חד-משמעית כי אחרי החתונה לא אשתתף יותר בניאופיה. הדבר גרם לה להגביר את קצב המפגשים בינינו, והיא הכריחה אותי גם לבוא לליל כלולותיה. זו היתה הרגשה מזופתת להיות שם. כשלחצתי את ידו תפשתי כמה הייתי שפל כלפי עצמי ולא רק כלפיו. התחרטתי מאד ברגע ההוא על היחסים הבלתי מוסריים שהיו לי איתה.

לא ראיתי אותה מאז ועד היום. היא לא טלפנה אליי וגם אני לא חשתי צורך לטלפן, אך בחלוף השנים התחלתי להתעמק יותר ויותר במחשבות מדוע לא שמרנו על הקשר. מתישהו כשהייתי שרוי במצוקה רגשית ניסיתי לגשש אצלה. לא נזקקתי לתמיכתה, אולם חשבתי שחידוש הקשר ישמש הסחת דעת שתועיל לי. היא גם עשתה לעצמה חשבון נפש בשנות ההיעדרות שלי מחייה וענתה לי דרך מכתב נוקב. מה שהפריע לה היה שבשעתו קפצתי מחדש לחייה מבלי לעצור ולעשות חושבים. יצא כך שהאשימה אותי בבגידות שלה, ואפילו בהתערבות שלא לצורך בחייה הפרטיים על מקרה זוטר שבקושי זכרתי, אבל היא זכרה! היה נראה לי אז שהיא רוצה להסיר מעליה את האחריות למעשיה הקלוקלים, ומפני שסירבתי להודות בהאשמות הללו הכריזה שלא תחדש את הקשר, ואפשר שהעניין עודו תלוי ועומד בהודאתי, אך לא ביררתי זאת אף פעם.

היום אני דווקא חושב שהיא צודקת. אני סחפתי אותה לקשר מן הסוג הזה. היא נהגה לומר שאינה רוצה בזאת, ואני ייחסתי את דבריה כמי שאומרת זאת כדי להתגרות מן הקשר האסור. בשעתו, הייתי משוכנע לגמרי שכל הדברים הללו היו פרי יוזמתה, והיום אני מבין שהיה זה ניצול רגשי מצידי. היא באמת ניסתה להתגונן מפניי ואני לא תפשתי זאת בכלל. היא היתה באה אליי כמעט כל יום לפני נישואיה ואמרה שאינה רוצה בזה, ואני אמרתי לעצמי שמי שאינה רוצה לא היתה באה אליי. מה גם שהיתה פעלתנית ביותר בין הסדינים כהרגלה, ולא יכולתי לחשוד בעצמי. אני מהרהר לעיתים האם הגיעה השעה לפנות אליה, אך ירא שפנייתי תערער אותה. אולי השכיחה אותי מזיכרונותיה. איזו זכות יש לי להשיב עצמי אליהם?

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.