היוולדותם של זיכרונות עתיקים

24/03/2018 ב- 15:01 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על היוולדותם של זיכרונות עתיקים

כמו קסנדרה שביום שבו זכתה בכישרון לחזות את העתיד גם קוללה שאיש לא יאמין לנבואותיה, כך אני חוויתי את רגשי האהבה בשיא עוצמתם לבחורה אחת והיא היתה משוכנעת שאני לא אוהב אותה. גחלת אהבתי עוד לא כבתה, אך לא השקעתי עצמי במחשבות עליה מפני שלא היה לי מושג על מה לחשוב. הרבה שנים חלפו מן הפרידה ומאז לא התראינו. לפעמים הייתי נזכר בה בהקשר חיובי, לשבריר שניה פה, לשבריר שניה שם. על כן התפלאתי מאד ממה שקרה לי בבית החולים. אחרי שליוויתי את אורחיי אל שער היציאה ושבתי פנימה, ביקשה ממני אשה אחת בטרקלין ללוות אותה לחדרה. נעתרתי בחפץ לב וכשהגענו לשם בדיוק הופיע אביה של מאושפזת צעירה באותו החדר וידיו עמוסות בבקבוקי שתייה. בעודי מביט בו צפה לתודעתי היזכרות בסיפור נושן. אותה אהובה לשעבר סיפרה לי פעם אחת כי אביה נהג לבוא אל מגוריה עם ארגז של בקבוקי שתייה. אף פעם לא הרהרתי בדבר כפי שזכור לי, וכאמור גם על אודותיה כמעט שלא הייתי מהרהר. אני שרוי בהשלמה נפשית שלא אראה אותה מחדש לעולם.

האשה הנחמדת הודתה על שליוויתי אותה. האב המתחשב הציע לי כוס שתייה, ואני חזרתי לאיטי אל מיטתי באגף אחר, בסוף המסדרון, רחוק מכולם והכי קרוב למקום שממנו יוצאים משם. הרהרתי לי על הפעם הראשונה שראיתי את אותה אהובה. היא לא הבחינה בי, לא ידעה על קיומי בכלל, ואני לא ציפיתי לראותה עוד ביום מן הימים. זו עדיין לא היתה התאהבות ממבט ראשון. זו התרגשה עליי רק כשנודע לי שאראה אותה שוב. ממש בלתי נתפש מה שאירע לי. התאהבתי בבחורה שראיתי אותה פעם אחת בחיי חודשים לפני כן רק מפני שידעתי כי אזכה לראותה שנית.

עצם קיומו של הזיכרון על ארגז השתייה בתאי מוחי הפעים אותי. לא ידעתי שהוא מצוי שם, ואם לא הייתי פוגש את אבי המאושפזת אולי לא הייתי נחשף להיזכרות הזו עד אשר הייתי נופח את נשמתי. אבל הוא היה קיים תמיד, כך מתברר. ואני לא מצליח להבין מהי משמעות הדבר. האם מבלי ידיעתי מתקיים לו עולם שלם של מחשבות, עולם שמצוי מתחת למפלס התודעה, ולעיתים מסיבה כלשהי צף מעלה משם פרט הקשור להוויה העכשווית?

אחרי שזיכרון של חוויה מסוימת נחקק ילווה זה אותנו ביומיום אם נקפיד להרהר במחשבות עליו. אך יש מקרים שזיכרון נולד. לא זכרנו במודע את החוויה אבל מעת שנזכרנו בה, היא תלווה אותנו מעתה והלאה. מתברר שאנחנו מיילדים זיכרונות כל הזמן. בין השאר, אצלי אלה היזכרויות במאורע עם נשים שכבר אין לי קשר עימן. עושה הרושם כי עם נשים שאני בקשר איתן אין שום עילה לחוש את העבר מחדש, שהרי אני מרגיש אותן שוב ושוב כל עוד הקשר עימן נשמר.

כשאני רואה טיפת מים מנצנצת בכל צבעי הקשת אני נזכר באותה אהובה מיד, מפני שפעם אחת הסבה את תשומת ליבי כמה המחזה הזה מקסים בעיניה, והסברתי לה מהי משמעותם של צבעים פיסיקליים, כאילו לא ידעה. זוהי היזכרות שאני מודע לה. היא אינה מגיחה משום מקום, ואין יום בחיי שהיזכרויות למיניהן לא מלוות אותי, בין היתר, גם בהקשר לבנות שהכרתי. כשאני פוגש שוחות צבר בדרכי נזכר אני בקומנצ'ית המתייפחת בזעם, וכשאני עומד לנעוץ מסמר בקיר נזכר אני בשכנתי נ' שיום אחד בדירתה, כשעמדתי עם פטיש ומסמר בידי כדי לתלות תמונה עבורה, ביקשה שאזהר לבל אדפוק את הפטיש על אצבעי במקום במסמר, ומרוב שהתרכזתי במעשה הזה נפלתי ארצה מן השרפרף שסיפקה לי. וכשקרבו פניה אליי בעודי שרוע על הרצפה כדי לבדוק את שלומי ביררתי עימה: האם לא מגיעה לי עכשיו נשיקה? אתה יודע שיש לי חבר, הבהירה. אז למה אינך קוראת לחבר שלך שיתלה את התמונה, רטנתי.

בזמנו, הקומנצ'ית היתה לפעמים ממש בלתי נסבלת בשל גינוניה המלאכותיים, אבל כיום אני ממש מתרפק בהנאה על הזיכרונות ממנה. בתקופה שהיא ואני היינו תיכוניסטים, ערב אחד בגן מאיר בת"א, בספסל סמוך אלינו, התרגזה נערה אחת על בן זוגה: ודאי שהשמלה שלי מתחילה להיקרע כשהיא משתפשפת על כל ספסל בעיר. אתה מוכן לקחת אותי למקום נוח יותר? אני צחקתי בשקט, אבל הקומנצי'ת הפרה את השלווה וגערה בי בקול: מה אתה צוחק לך? זה מה שעומד לקרות גם לשמלה שלי! ובמשך שנים אחרי כן, בכל עת שהייתי נמצא עם בחורה משולהבת על איזשהו ספסל, הייתי נזכר מיד באותה אפיזודה משעשעת.

היתה בחיי חובשת צבאית פעלתנית שיצאתי עימה לבלות כמה פעמים בשעות היום, ובלילות תמיד נמצאה אצלי. היה ברור לי כשמש היוקדת שהיא צוברת שומנים רק משום שהיתה כה אנרגטית ונזקקה למחסנים הללו. גם דופק ליבה היה מהיר, והיתה מתנשפת כדי לספק חמצן לריאותיה ודרך כך עוד אנרגיה לתאי גופה. מכיוון שדמתה למנוע בעירה פנימית, בחרה לצנן את לשונה בשתיית משקאות קרים כל העת. לדבריה, נפרדה ממני מפני שהתאוותה כי נלגום מאותו בקבוק שתייה ואני לא התפתיתי. מאחר שאינני מסוגל לעשות זאת עד היום עם אף אחת, לא נזכרתי בלהטנית בדרך זו. הזיכרון שנולד יצר בתורו עוד זיכרון שנולד.

בוקר אחד, כשע' שותפתי לדירה נכנסה מיד אחריי לחדר הרחצה כדי לבקש ממני להתעכב למענה, פניתי אליה בזו הלשון: אני רואה שנכנעת לבסוף! היינו קונים במשותף את כל צורכי הבית מלבד משחת שיניים מפני שהתעקשה להשתמש בסוג אחר, והנה, בהיותי שם, לא הבחנתי יותר במשחת השניים שלה אלא בשתי שפופרות מן הסוג שהייתי משתמש. עוד לפני שתפשתי כי הראי הכפיל אותן היא כבר ענתה: זה היה ברור לי מההתחלה שלא תחזיק מעמד עם השמנה התובענית שלך. ראה לאיזה מצב הגעת! המשכתי לנזוף בה: איפה משחת השיניים שלך? אל תאמרי לי שאת משתמשת בשלי על חשבוני! ואז ענתה בזעם: השמנה שלך משתמשת בשלי וגמרה אותה. עכשיו עוף מכאן ותן לי להתרחץ בשקט!

יום אחד, אחרי שע' עזבה, נעלמתי מדירתי כמו אווירון בשמיים שמתרחק ומתרחק אל עבר משולש ברמודה. נ' ההמומה מן ההפתעה הזו, שלא ציפתה לה, נופפה לי לשלום עד שנעלמתי מעיניה מבלי להותיר עקבות שיובילוה אליי. לא היה בי עוז הרוח לומר לה אפילו בעדינות שאני נזקק למישהי פקחית יותר ממנה. פשוט לא להאמין שעזבה את החבר שלה כי חשבה שמוטב לה להיות עימי על פניו.

כה התביישתי בנבזותי בלילה ההוא. ממש לא הצלחתי להירדם. למראה האירוניה, כשניסיתי כעבור שנים רבות לאתר אותה כדי להביע חרטה, לא הצלחתי. כמו היתה נאקה שנבלעה באדמת מדבר טובענית ואי אפשר היה לשמוע אותה יותר מבעד למעטה החולות. היתה לנו מרפסת משותפת ולפעמים בתום לב הייתי נעמד בלילות הקיץ לזכות במשב רוח קליל והייתי שומע אותה נוהמת. כאלה היו גניחותיה. אחרי כן, לא הייתי מסוגל להירדם. עברתי להתגורר עם הקומנצ'ית ובעת ההיא הרגשתי את אותה התאהבות מזיכרון ראשון.

לעיתים, שטף היצירתיות מאיים להטביע אותי. באחד הניסויים פרי הגייתי ביקשתי לבדוק האם יצורים נבהלים לשמע בום בגלל עוצמתו הפתאומית ולאחריו שורר השקט מחדש, או משום שהם נחרדים ממקומם בגלל הרעש הנורא. לדוגמא, צריחות של תוכים המתרוממים מן העץ וחייבים לקרוא זה לזה קריאות רצופות מפני שביער קשה להבחין בראייה אם הלהקה עוזבת פתאום את העץ. צווחותיהם שאליהן מתרגלים מבהילות בשניות הראשונות שהן נשמעות. לפיכך, הקלטתי בום עז ובעזרת תוכנת אודיו מתחתי את הצליל שלו למשך מחצית הדקה במקום פחות משניה ואז השמעתי את הבום הממושך לבני אדם ולבעלי חיים כדי לבחון מה תהא תגובתם. לא הגעתי לתוצאות חד-משמעיות, אולם, אוכל להמשיל את הרגשתי לניתוק מאותה אהובה כבום שנמשך ונמשך. מדי בוקר התעוררתי לאותה פתאומיות מבהילה של חיים בלעדיה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.