תעלומת הגופות המבותרות בלונדון מסוף המאה ה-19

22/03/2018 ב- 03:45 | פורסם בתעלומות מן העבר | סגור לתגובות על תעלומת הגופות המבותרות בלונדון מסוף המאה ה-19

בעוד הסכין של ג'ק המרטש קרעה לגזרים את המרקם החברתי של לונדון הוויקטוריאנית, עוד סדרת רציחות לכאורה התרחשה ברקע מבלי שששים לב אליה. היא קרתה בצל ההיסטריה שפקדה את התושבים סביב מעשי הרצח ברובע המזרחי של העיר בשנת 1888, וכך היתה להערת שוליים בכרוניקה של ההיסטוריה הפלילית, ועד היום לא נפתרה. אך היא נמשכה תקופה ארוכה יותר והיתה אף מבעיתה יותר לעומת המעשים שביצע ג'ק המרטש.

במאי 1887 פועלים בריינהאם משכו מנהר התמזה חבילה שהכילה רק חלק מגופה של אשה. בשבועות שאחרי כן נמצאו איברים שונים של אותו גוף, למעט הראש והחזה. החקירה הגיעה למסקנה שהגופה לא בותרה למטרות רפואיות, אך נדרשה מידה של ידע רפואי לצורך ביצוע הביתור. כיוון שהרופאים לא יכלו לקבוע מהי סיבת מוות, נאלץ בית המשפט להסתפק בפסק דין של "נמצא מת".

ב-2 באוקטובר 1888 גילה לחרדתו פועל שעבד באתר הבנייה של מטה הסקוטלנד יארד גופת אישה מחוסרת ראש וגפיים. הגופה נמצאה בתוך כספת במרתף כשהיא עטופה באריג. היא הונחה שם אחרי ה-29 בספטמבר, המועד האחרון שפתחוה לפני כן. עיתונאי שנעזר בכלב גישוש מצא באותו יום רגל אחת של האשה כשהיא קבורה סמוך למקום. מאוחר יותר התברר כי זרוע שנמצאה על גדת התמזה ב-11 בספטמבר ונחשבה תחילה כמתיחה של סטודנט לרפואה גם היא שייכת לגופה האלמונית. החקירה הגיעה למסקנה כי הביתור בוצע על ידי אדם בעל ידע רפואי, אך לא נודע אם המוות נגרם כתוצאה מאלימות. בית המשפט קבע "נמצא מת".

ב-4 ביוני 1889 נמצא פלג גוף מבותר בתמזה ליד הורסלידאון, וחלקי גוף נוספים נמצאו בנהר בשבוע אחרי כן. עובדה מעניינת היא שאחד האיברים הושלך על מסילת הרכבת הפרטית שמובילה לאחוזת שלי. עשרות שנים קודם לכן, כשמזג אוויר גרוע אילץ קבוצת אנגלים להישאר זמן-מה על הרי האלפים, הוחלט בין חבריה לערוך תחרות בכתיבת סיפור אימה. כך נולד 'פרנקנשטיין', חיבורה הנודע של מרי שלי על מפלצת יצירת כפיו של רופא מתוך איחוי חלקי גוף שונים, ושמקים אותה לתחייה בעזרת זרמי חשמל בכמות עצומה. החקירה הגיעה למסקנה שבמקרה הזה לא היה צורך במיומנות כירורגית לצורך ביצוע הביתור, אלא די היה בידע מעשי באנטומיה של קצב. נמצא גם דמיון רב מדי בין חלקי הגופות המבותרים שנמצאו בריינהאם ובבניין המשטרה החדש. גם בפעם הזו לא יכלו הרופאים לקבוע את סיבת המוות, אך בית המשפט פסק "רצח בכוונה". אף על פי שהראש מעולם לא נמצא, הקורבן זוהה כיצאנית מצ'לסי בשם אליזבת ג'קסון.

ב-10 בספטמבר 1889 מצא שוטר גופה חסרת ראש ונעדרת גפיים של אישה לא מזוהה מתחת לקמרון רכבת ברחוב פינצ'ין בו'ייטצ'אפל, היכן שפעל ג'ק המרטש. סביר להניח שהרצח בוצע במקום אחר, וחלקים מהגוף המבותר פוזרו שם לצורך סילוקם. העיתונים הציעו לקשור את המקרה הזה לרצח הפרוצות בידי ג'ק המרטש שהתרחשו בתקופה ההיא, אבל המשטרה דיווחה שאין שום קשר ביניהם, וכי מדובר ברוצח סדרתי אחר שפועל באותו אזור. ואכן, דפוסי הפעולה של הרוצח הזה היו שונים מאלה של ג'ק המרטש. יש גם לציין כי מבחינה כרונולוגית אחת הדמויות שחשודות כג'ק המרטש לא יכולה היתה להיות מעורבת בסדרת המקרים הזאת.

ב-25 במרץ 1887 נמצאה גופתה של צעירה בעיר Rahway במדינת ניו-ג'רזי, ארה"ב. היא לא זוהתה מעולם ודרך רציחתה היתה דומה לשיטה שננקטה בידי ג'ק המרטש. בזמן ההוא התגורר פרנסיס טומבלטי בניו-יורק במרחק עשרים קילומטר מזירת הרצח. ביוני 1888 הוא הגיע לאנגליה, ובנובמבר אותה שנה נעצר על ידי המשטרה בחשד שהוא ג'ק המרטש שפועל בשתי יבשות. אם הוא אכן הרוצח הנודע הרי שנהיר כי ג'ק המרטש אינו אחראי לביתור הגופה שנמצאה בריינהאם בשנת 1887.

השערה נפוצה יותר קושרת את סדרת המקרים הזאת לשתי רציחות בלתי מפוענחות שהתרחשו בלונדון כמה שנים קודם לכן. ב-5 בספטמבר 1873 התגלו איבריה של אשה במספר מקומות בעיר. בית המשפט פסק "רצח בכוונה", אך הרוצח לא נתגלה. ב-14 ביוני 1874 התגלה גופה המבותר של אשה בנהר התמזה. בית המשפט השאיר את תיק המקרה פתוח ועד היום נותר הוא בלתי פתור.

הנחת היסוד גורסת כי הסיבה שאין מצליחים לזהות את הקרבנות היא מפני שהיו יצאניות. לרוב, בגלל מהות עיסוקן מנתקים קרוביהן ומכריהן את הקשר עימן ולא תוהים יותר מה היתה מנת חלקן. גם בסביבת עבודתן אף אחד אינו מתעניין בגורלן כאשר הן נעלמות פתאום. לעיתים, לא מבחינים בהיעדרותן, ואם בכל זאת שמים לב חושבים לתומם אותם אנשים שמא פנו לעבוד במקום אחר. הם לבטח אינם מתכוונים לדווח לרשויות כדי שלא ישאלו אותם כל מיני שאלות. עצם התשאול עלול לעורר סקנדל בחוגים משפחתיים של כמה מהם ותעלה התמיהה מאין יש להם היכרות עם אותה פרוצה. הם גם לא משתוקקים שימצאו את עצמם חשודים לפתע בלב החקירה. וכשלא יודעים מיהי הנרצחת נדרש מאמץ רב יותר לקשר אליה את הרוצח. אי לכך, יש לו סיכוי טוב יותר לברוח מאימת הצדק.

היצאנית מהווה גם מטרה קלה יחסית לפשיעה. בגלל אי-חוקיותו של העיסוק היא מעדיפה לשרת את לקוחותיה במקומות מבודדים שבהם יש פחות סיכוי שיטרידו אותם או שהמשטרה תפריע להם. בגלל הצורך הזה היא פגיעה יותר להתקפות. מי יוכל לנחש מה קורה שם? אין כמעט נשים שתסכמנה להיפגש עם גברים זרים במקום מבודד, לא לספר לאף אחד לאן הן הולכות, אינן מצפות לדעת מה שמותיהם וגם לא שומרות תיעוד של הפגישה. הן סומכות על האינסטינקטים שלהן בבחירתן האם ללכת עם לקוח, אלא שהאינסטינקטים האלה אינם פועלים נכונה תמיד. ואם הן מוכנות לעסוק בפעילות סאדו-מזוכיסטית, הן עשויות להרשות שיקשרו אותן ואז תהיינה חסרות ישע עוד יותר.

גם כשהן מותקפות ונותרות בחיים, או כשכך קורה לקולגות שלהן, עדיין אינן רוצות למשוך תשומת לב ונוטות להתרחק מהמשטרה. בשל העיסוק הלא חוקי, אם תדווחנה על אלימות כלפיהן, הן בהחלט צריכות לחשוש שתיעצרנה בעצמן. בשלב מאוחר בחייהן, כשתתנתקנה מעיסוקן, עבירה פלילית תגרור קושי במציאת דיור ותעסוקה. ובמידה שהן במעמד של נוכריה באותה ארץ אזי צפוי להן גירוש. ואם כבר הולכות הן להתלונן נוטה המשטרה פחות לחקור את אירועים הכרוכים בהן. ולפעמים, השוטרים בעצמם נוקטים באלימות נגדן. כך יוצא שהיצאנית היא הקרבן האידיאלי. היא מושכת אליה את כל הרוצחים שמתאווים רק לשפוך דם.

משמר הנהר של משטרת לונדון בפעולה.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.