אי-פחד מאובדן חיים אל מול פחד ממוות

21/03/2018 ב- 10:27 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על אי-פחד מאובדן חיים אל מול פחד ממוות

מאז זוכר אני את עצמי היה בי הכישרון להתאים עצמי לסביבתי, והיתה בי גם היכולת לטפח אותו עוד יותר לרמת דייקנות מופלאה. אני לא מכיר אף אחד, ומי שמכירני גם אינו מכיר אף אחד אחר מלבדי, שיש לו את הכישרון הזה. אני מלהטט בו באופן הטבעי ביותר, ואם תצרפוהו לאחת מתכונותיי האחרות: אי-רתיעה מוחלטת לפתוח בשיחות עם אנשים בכל מקום ובכל זמן, תוכלו להבין כי אותם אלה שנמשכים לשיחות עימי שוכחים מכל עולמם, מפני שאני מסוגל להפגין ידע באיזשהו תחום הקרוב לליבם; אם כי לא אכחד, כשלעיתים נדירות חסרה לי אינפורמציה אני אמציא אותה יש מאין. ואז מתישהו אכריע בנוקאאוט את בן שיחי ולא כדי להשפילו, לא בגלל שהשתעממתי ממנו, לא משום שאני ממהר לאן שהוא, ולא מפני שלא כיבד את ידענותי. להיפך, כולם מכבדים, ואפילו לא היו מכבדים, זה לא היה משנה לי הרבה. אני מתייחס בביטול לדעתו של הזולת כלפיי גם כשהיא חיובית. עשיתי זאת רק בגלל יצר בלתי נשלט לנצח. אני נפש שאינה מסוגלת להפסיד. ובאותה הקלילות שהתחברתי עימם, באותה הקלילות אני מתנתק מהם. הם שחקנים אלמוניים בסרט של חיי.

בים הייתי מוצא שחיינים בקו שעובר בין שובר הגלים של פרישמן לשובר הגלים של גורדון ומציע להם להמשיך הלאה. זו לא היתה תחרות מי שוחה מהר יותר אלא מי רחוק יותר. והם היו מצטרפים. כשנמצאים עם שחיינים אחרים שיוכלו להציל את נשמתנו אנו מוכנים ליטול סיכונים, אבל מתישהו הם לא הסכימו להמשיך הלאה, ואני, כמו חיית תחרות שלא השביעו את רעבונה, התחלתי להתחרות בעצמי. בכל עת הייתי מרחיק עוד יותר בים. ישנו הקו של חישובי עלות של רווח-הפסד כמו בשעשועוני ידע טלוויזיוניים כשהמשתתף פוסק: אני פורש עתה כדי ליטול את הכסף שהרווחתי מפני שהסיכון כי אפסיד אותו גובר בדעתי על הסיכוי שאזכה בסכום גבוה יותר. גם בים יש קו דומה שאותו אני מחשב לפי משך הזמן שיחלוף עד שאשוב לחוף – הזמן שלא נכנסים מי שתייה לפי והמים המלוחים שמתעללים בעיניי הצרובות. וכשהנני מגיע אל הקו הזה, אני מחליט פתאום לשחות עוד עשרות מטרים קדימה. אני קורא לו "הטווח שלפני המוות". בקצה שלו נמצא המפגש עם המוות, לדידי. אני נוגע בו, לפעמים, חוצה אותו מבלי משים במטר או שניים בגלל ההתמהמהות לחזור מיד. הוא כגג ההימלאיה שלא נשארים עליו הרבה זמן. וכששואלים אותי: חזרת מן הים? אני משיב: חזרתי מן המתים. וזוהי אמת לאמיתה מבחינתי: אני אוהב לשחות עם המוות.

נחוצים חיים שלמים כדי ללמוד למות, כתב סנקה. וכמה שהוא צדק. אנחנו נתפסים תמיד לא מוכנים אליו כשהוא מגיע. תוהים אם לא הקדים או האם לא כדאי שיאחר מעט. אנו רוצים למתוח חיים שלמים עוד קצת, כדי שנתרגל לפגישה עם המוות, כי בכל זמן בואו בלתי צפוי.

אוי, המוות! אוי, המוות! אדם ניאות לסכן את קיום חייו בלי הרף ועדיין עשוי לפחד מן המוות. לא ידעתי זאת עד שהרגשתי כך על בשרי.

מה קורה אז?

קורים דברים מפתיעים ביותר!

אין עוד מתקיימת המחשבה שכיליתי לריק את היום החולף, הואיל ולא הספקתי לעשות הרבה מבוקר עד ליל. וזה דבר כמעט בלתי נתפש. הרי לא נשארו לי הרבה ימים. והנה, דווקא כשהמוות נראה כה מרוחק צצה ומציקה תמיד המחשבה הזאת, שהיום שלי לא נוצל כיאות או התבזבז לשווא. וכשמתקרב המוות היא נדחקת ונעלמת.

רבצה עליי תחושה של כבדות. הכול נעשה באיטיות. שום רצון מוחשי להספיק ולעשות דברים מהר ככל האפשר.

המחשבה הבלתי פוסקת, המעציבה כל כך, בגין כל הדברים שעדיין לא הספקתי לעשות.

אין שום יכולת ליהנות מן הרגעים הקטנים של החיים, שעדיין מופיעים כמובן בתדירות הרגילה שלהם, אבל אני אדיש לגמרי אליהם. בכלל, תקפה אותי לפרקים אדישות מוחלטת. בבחינת "מה שיהיה – יהיה". כולנו מאמינים כי עם קצת עזרה מעצמנו נוכל לשנות את הגורל, ולפתע מתרוקן הלב מן האמונה הזו.

המוח מתרוקן לגמרי ממחשבות על העתיד. הוא עוסק רק ברגע, בכל רגע ורגע. החיים שעד לפני כמה רגעים נדמו כנצחיים נעשים רגעיים, לא במובן של זמניים, של קוצר משכם, אלא במובן המהותי של המושג – חיים מרגע לרגע.

פתאום סוגיות פוליטיות בוערות אינן מרגשות בכלל. שום כעס ממש. שיעשו מה שהם רוצים שם בממשלה. התחושה היא של תייר בארץ זרה, בא לשבועיים ומסתלק ממנה, ומה אכפת לי מה יקרה בזמן הזה כל עוד שום דבר לא נוגע אליי באופן אישי.

שום חשק להודיע לאנשים שהיו קרובים אליי בעבר שהנה הגיע הסוף. מכיוון שעוד לפני כן התחלתי בהבעת חרטה אל בני אדם שנפגעו מהתייחסותי כלפיהם, החשתי את התהליך בנסיבות שנוצרו, ואפילו מצאתי את התירוץ הטוב ביותר בחיים לפנות אל הכעסנים שביניהם – המוות בשער.

לפעמים התייגעתי במחשבה על אויביי בחיים שהנה אני עומד ליפול לפניהם, והם כה ישמחו לאידי. אלה היו מחשבות שאי אפשר להסבירן מפני שאין לי אויבים המוכרים לי, ומעט האנשים שאני מסוכסך עימם ודאי היו מצטערים אם הייתי הולך מהם לעולם המתים.

והנה המוות מבושש להגיע ועודני חי. אני בוש ונכלם להודות כי נכנעתי לו בלי תנאי, שהייתי מוכן להפסיד ללא כל מאבק. לא היו בי הכוחות להרהר אפילו על ניצחון. שום רצון לצאת אל הקרב. הרגשתי חוסר אונים מוחלט. ברגעי המבחן הגורליים של חיי הוכרעתי על ידו במכה אחת אפיים. מדוע? כפי שסנקה שאמר, לא התכוננתי אליו. הוא בא אליי בהפתעה גמורה. אני שחיין מצטיין, מתהדר ביכולותיי הפיסיולוגיות, ואז מתערבת האנטומיה ומוכיחה לי שהייתי פזיז מדי בדעותיי.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.