האם הקול שלי מהווה חלק ממני?

20/03/2018 ב- 04:41 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם הקול שלי מהווה חלק ממני?

בעיצומו של לילה הקצתי פתאום מתוך שינה כשחלום על הפיכת גופתי למאובן הולך ומתפוגג במהירות מתודעתי. החלום הזה סקרן אותי ביותר, וכעסתי שנעלם לפני שהצלחתי לחרות את תמציתו בזיכרוני. על מי כעסתי, בעצם המעשה? האם על עצמי או על החלום? השאלה הזאת כמעט לא הרפתה ממני במשך היום ההוא. באותו יום הייתי עסוק הרבה בשיחות עם אנשים שהתריסו כלפיי שאני חולמני. טענתי כנגדם: לא חולמני. עסוק בחלומות.

בהפוגה אחת, כשדעתי עמדה להיטרף מעוצמת ההתמקדות וההתעמקות, תהיתי ביני לביני האם מישהו אחר הגה בשאלה הזו והוגיע עצמו כל כך. הגיע שוב לילה ולפני שצנחתי במיטתי מצאתי תשובה: החלומות שחלמנו, השירים שכתבנו – אינם מהווים חלקים מאיתנו. זכירתם – כן.

חריטות כתב ידנו מהוות חלק מלוחות החמר, כשם שתוצרת "מכונת הכתיבה" של החלומות מהווה חלק ממוחנו. המוח אינו "מכונת הכתיבה" לבדה, שמשולה ליד הכותבת, אלא גם המחסן של תוצרתה, ומשול לדפי המחברת שכל בהם שינוי אחרי הכתיבה. המוח מציג לעצמו את התוצרת הזו כפי שהמחברת מציגה כתמים של דיו על גבי נייר. המוח מתוודע לכתמי הדיו ובונה בתוכו משמעות מהם, בדרך דומה להתוודעותו מתוצרת "מכונת הכתיבה" של החלומות. במקרה של חלומות ישנו "אתר" במוח שממוקמת בו "מכונת הכתיבה", ישנו "אתר" במוח שבו ממוקמת תוצרת "מכונת הכתיבה", וישנו "אתר" במוח שיוצר משמעות בצורת חלומות מתוצרת "מכונת הכתיבה". המחשבות שלנו על השירים הנקראים בעינינו הן המשמעויות שבונה המוח מכתם הדיו אשר כבר מהווה חלק מהמחברת. בדומה לשירים גם החלומות הם המשמעויות שבונה המוח מתוצרת "מכונת הכתיבה", אך בניגוד למחברת החיצונית התוצרת הזו נמצאת בפנים המוח.

המוח אינו יכול להוות כולו חלק ממני, מפני שיש בו "אתרים" שאינם נגישים להכרתי, ולתודעה יש הוויה לעצמה. זוהי עובדת החיים: המוח האנושי תלוי בנו מבחינה פיסית, אבל רבות מפעילויותיו הן עצמאיות במידה רבה, ולנו יש שליטה מוגבלת עליהן או בכלל אין. הוא נחשב לישות חצי-זרה בתוכנו. מעין טפיל שהשתלב יפה אצלנו עד שנוצרו בינינו לבינו יחסים מוטואליים. חייבים אנו להתייחס למוח גם לפי "אתריו", ולא כמכלול שלם, ועל כן, באופן מסוים, "אתר" אחד במוח משול לאיבר הכותב שהוא שלנו, ו"אתר" שני במוח משול לביטוי כתב היד שהוא שלנו. המשמעויות עצמן מעת שנוצרו ב"אתר" שלישי" הן חופשיות, יכולות להיזכר ויכולות לפרוח, וכשכך קורה להן כבר אינן שייכות רק לנו. אנו גם לא מושלים על הבניית המשמעויות, ולמרות שאין חלים שינויים בדיו הן עצמן משתנות ביחס אליו כל העת.

וגווייתו של אדם – האם היא מהווה חלק ממנו? הרי הוא מת. אחרים שיראוה יחשבו שהיא מהווה חלק ממנו כל עוד לא התפרקה והיא נוכחת, אבל המראה הזה של עיניהם אינו מהווה חלק ממנו אפילו היה חי. המראה הזה של עיניהם אפילו אינו מהווה חלק מהם, אף על פי שנוצר ב"אתר" שמצוי במוחם, כפי שהמחשבות שלהם עליו אינן כבולות וחופשיות להגיע לכל מקום. רק זכר הגווייה שייך להם. ומה לגבי זכר המחשבות של החי על רואיו? מה יקרה להן אחרי מותו? לאן תגענה?

השירים שכתב החי ממחשבותיו ייקראו אחרי המוות, ולכל אחד מן השירים תיווצר אינטרפרטציה אישית במחשבת הקורא. מספר האינטרפרטציות רב הוא ממספר קוראי כל שיר מפני שלעיתים ישנן כמה מהן בקרב הקורא. האם יש אינטרפרטציה ששבה על עצמה במוחות של אחרים? לא אצל תאומים זהים ולא אצל זרים מוחלטים. ישנם קירובים אבל לא יכולה להיות זהות מוחלטת. לפעולת המוח יש הוויית דנ"א נבדלת משל עצמה, ואף אופי הפנוטיפ שלה תלוי בסביבה כשהוא מתממש. ישנם ימים שאינטרפרטציה מן השיר תתבטא בצורה אחת, וישנם לילות שאינטרפרטציה מן השיר תתבטא בצורה אחרת.

המחשבות שמקננות בזיכרון מוחנו, אותן המשמעויות שבונה המוח שלנו תתפוגגנה עם מותנו, כי אף אם נעבירן אל הכתב, אצל שום קורא הן לא תיווצרנה באותה זהות כשנוצרו אצלנו. אבל אם היה אפשר להשאיר את המוח בחיים לאחר מות שאר הגוף, הן היו נותרות בזהותן המקורית ולא מתפוגגות. ומה היה קורה ליתר האיברים?

בעודי בחיים הגוף שלי מהווה חלק ממני. במותי הופכת הגופה לישות בפני עצמה. רק כאשר אני מת היא מתחילה את התהליך שבו מצוי המוח כשיצא בראש הוולד לאוויר העולם. לגוויה יש חיים משלה.

המאובנים של עצמותיהם ודאי אינם מהווים חלקים מהן. הללו מהווים חלקים בנוף הסלעי. ולא עקבות רגלינו ולא טביעות אצבעותינו מהוות חלקים מאיתנו. הן משולות לחריטות כתב ידנו על לוחות החמר. והלוחות הללו שיצרנו למעננו אינם חלק מאיתנו. טביעת אצבע ועקבת רגל מהוות חלק מן המשטח שהן הוטבעו עליו. וכך כמו לוח החמר, הסכר שמקים הבונה להגנת ביתו אינו מהווה חלק מבעל החיים. הענפים שהשתמש בהם היוו חלקים מן העצים שאותם כרסם. אבל, עתה הענפים מתים. כיצד יש להתייחס אליהם? הם אינם אורגניזמים שלמים, והעצים אומנם פצועים אך עודם חיים. האם הענפים המתים הללו עדיין שייכים לעץ החי? וכשהעצים ימותו ביום מן הימים, איך נתייחס אז לענפים שנטל מהם הבונה? האם עדיין כמו אל איבר שנכרת מאדם כשהיה חי?

האיברים שנכרתו, השערות שקוצצו, הציפורניים שנגזזו, נוזלי הפה שהושארו על כוס השתייה, הפרשות הגוף למיניהן, מזיעה ועד הקור של העכביש – מהווים חלקים מן היצור, כל עוד היצור חי והם עודם קיימים. לא יוכלו לטעון שהם חלקים מאיתנו אחרי מותנו מבלי לטעון שאין מוות. אם יטענו כך, משמע הדבר שאנו נצחיים בצורה זו או אחרת, גם בהיעדר חיים.

הדנ"א שלנו מהווה חלק מאיתנו בעודנו חיים. כיצד יש להתייחס כאשר משובט הדנ"א הזה שהותרנו בדגימת עור – האם עדיין מהווה חלק מעורנו?

הקובץ הדיגיטלי של תצלום גופנו ודאי אינו שייך לנו. אז למי הוא שייך? המקלדת, לוח האם, כרטיס הזיכרון והמעבד משולים למכונת כתיבה. הכונן הקשיח המשול לנייר כתיבה הוא המחסן, והמסך משול לדיו. הקובץ הדיגיטלי שייך למחשב. ההעתק שלו בזיכרון מוחנו שייך לנו ושייך לכל אחד שרואה אותו וזוכרו.

והקול המוקלט שלנו – האם הוא מהווה חלק מן הרמקול? אם הרמקול משול למסך אז ודאי שלא. הקלטת הקול שייכת למחשב. אנו יוצרים זעזוע באוויר שחיישנים במיקרופון של המחשב קולטים ואוצרים אותו אחרי עיבוד בכונן הקשיח. הרמקול קולט אלקטרונים נעים ומזעזע בצורה מכאנית מולקולות אוויר, וכשהזעזוע נקלט באוזנינו, נבנית ממנו המשמעות של צליל במוחנו. צלילים מסוגלים אנו לזהות לפי אפיון אך מתקשים לזוכרם כפי שהם. כה מעניין לדעת מדוע.

וכשאני משוחח בטלפון? הקול שנשמע דרך האפרכסת בצד השני אינו מהווה חלק ממני. וכשאני צועק בקולי קולות למרחקים, האם ההד החוזר מהווה חלק מן ההר או מהווה חלק ממני? או שמא שייך הוא לתווך – לאוויר.

האם הקול שלי, שאותו אני שומע בדברי היווה חלק ממיתרי הקול בגרון? לא, הוא היווה זעזוע באוויר שיצרו המיתרים, נקלט באוזניי והתפרש כצליל במוחי. ביער ריק מאדם ישנו אוויר. עץ שנופל מזעזע את האוויר. הזעזוע חייב להוות חלק מן האוויר ולא חלק מן העץ, וגם מן הסיבה שעץ נופל הוא לעיתים מת. אך הזעזוע אינו שייך לגווייה העצית המזעזעת אלא לאוויר המזועזע. לפיכך, בהיעדר מערכת שמיעה המפענחת זעזועים, תנודה באוויר שנגרמת מעץ נופל איננה קול.

האוויר – כריסטיאן מורגנשטרן

למות, עמד לו האוויר.

עזור נא לי, הו אב אדיר,
זעק הוא במבט שבוז.
אני משמין, אני גמוז;
לך הרי לכול עצה –
הפנה אותי להבראה,
חלב ראוי ללגום, ולא –
השד ייקח אותי מפה!

האל, כדי לצאת נקי,
מיד המציא – עיסוי קולי.

מאז עולם רועש נורא,
והאוויר גם נהנה.

רוני רייך תרגם מגרמנית.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.