המאהבים של ויולה

19/03/2018 ב- 04:24 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על המאהבים של ויולה

הסיפורים מושכי תשומת הלב הרבה ביותר בספרות ימי הביניים, ובהדים לה בימות הרנסנס, היו ועודם על אודות האשה הבלתי נאמנה שבוגדת בבעלה עם נזיר סורר שחוטא בתאוות בשרים. ונשאלת השאלה כיצד באו לעולם ומהו הרקע שלהם אם אינם נטועים בדמיונות אלא משקפים מציאות כה מוקצנת שהתקיימה בסתר ובגלוי. את זאת ביקשתי לברר, מפני שלא מצאתי השערות בנידון לכאן או לכאן.

שלא כמו בימינו, כאשר נישואין הינם דרך להסדיר אהבה הדדית בין שני אנשים, הרי שבימי-הביניים היוו בעיקר איחוד בין משפחות לצרכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים מועילים. מן הסיבה הזו, נישואין בין בני משפחות שלא מאותו מעמד חברתי היו נדירים. אם כי גבר יכול היה להתחתן עם אשה ממעמד נחות משלו למען צבירת רכוש או כדי ליצור ברית אסטרטגית. ואילו עבור אשה נאמר שמוטב כי תשמש נזירה מאשר תינשא למי שנחות חברתית ממנה.

למרות שעל סמך הקאנון הדתי ולפי המשפט האזרחי נדרשה הסכמת האשה לנישואין, למעשה, שלטה משפחתה בהחלטה שלה. היא בחרה עבורה את בן זוגה ושלחה אותה למנזר אם סירבה. הגברים הורשו לפעמים לבחור את הכלה שלהם. הנשים חותנו כשהיו בשנות העשרה שלהן, צעירות בהרבה מבעליהן, ולא היו מקדישות דעתן לנושא החתונה, וגם לא אמרו הרבה באשר לבחירת הבעל. שתיקתן התקבלה כהסכמה על פי החוק והמנהג בני אותם הימים.

ברוב המקרים היו בעלים ונשותיהם זרים זה לזו עד שהכירו ביניהם לראשונה. אם אהבה היתה מעורבת כלל בקשר שלהם, היא לא התקיימה לפני חתונתם, וגם קשה היה לצפות שהזוג ימצא את האהבה שמצפים לה בחיי הנישואין. תמותה גבוהה בקרב נשים בזמן לידה גרמה לכך שנישואים רבים היו קצרי מועד ושאהבתם טרם התפתחה. האהבה הרומנטית שהומצאה בימי הביניים התבססה אפוא על האמונה שאי אפשר לצפות לאהבה בנישואין, וניתן למצוא אותה רק ביחסים שמחוץ לזוגיות, כלומר דרך ניאופים.

בתקופה ההיא לא היו הנזירים מתבודדים כפי שנהוג לחשוב. כל העת היה להם מגע עם האוכלוסייה. הם ביצעו שירותים מעשיים ובלעדיים. הנזירים שיכנו אצלם במנזר צליינים ועוברי אורח, סייעו במתת מזון לעניים, וטיפלו בעצמם בחולים בהיעדר רופאים. לעיתים, ניצלו חייה של אשה בידי נזיר, ובהתפתותו ביקש ממנה שתטה לו חסד, והיא נעתרה לו. ודאי קרה כך בכל יום מן הימים, והשמועה פרשה לה כנפיים, שהרי קירות של ממש בקושי היו לבתים.

גם הדעה בציבור על הנזירים לא נטתה לראותם טהורים. הארכיטקטורה המפוארת של המנזרים העשירים לא תאמה את האידיאלים של עוני וענווה שהנזירים הטיפו להם בפיהם. הם נתפשו כתאבי בצע, ובתקופות של מחסור נהנו מאספקה סדירה של מזון משובח ויינות טובים. הם נחשבו כגרגרנים. ואם היו אמונים כל כך על הנאות החיים, אז הסיקו מן הסתם שהיו גם שטופי זימה.

הספרות בימי הביניים היתה דתית וגדושה בעיקרי מוסר, וכאנטיתזה שלה צצו סיפורים מרושעים ומשעשעים גם יחד על האמת שמסתתרת מתחת לגלימת הנזיר. מטרתם היתה לבדר את השומע שרוב ימיו היו קשים מנשוא ולא היה די באדיקותו הדתית כדי להביא מזור לחייו. על כן, נעשו הסיפורים הללו כה פופולריים. אביא שתי דוגמאות מן הסיפורת האיטלקית שהיתה משופעת בסיפורים כאלה. בשנת 1520 התפרסם הספר 'Novellae, fabulae, comoedia' מאת ג'ירולאמו מורליני (Girolamo Morlini) ובנובלה מס' 46 הובא הסיפור על 'הנזיר אשר ניבא רעידת אדמה'. מתישהו בין השנים 1450-1475 חיבר תומאסו גוארדאטי (Tommaso Guardati) את ספרו 'Il Novellino' ובנובלה מס' 29 הובא הסיפור על 'הבטחת ויולה לשלושת מאהביה'. תרגמתי אותן מאנגלית בעיבודים קלים.

הנזיר אשר ניבא רעידת אדמה

נזיר אחד בנאפולי ניחן בכישרון מצוין לשכנוע, והיתה בליבו תשוקה עזה לרעייתו היפה של איש אציל בעיר הזאת, וגם לה היתה כלפיו. הוא הגה תוכנית שתאפשר לשניהם להרעיף זה על זו אהבה רבה כשבעלה ייעדר מהבית וגם המשרתים הרבים. וכשזרחה השמש ביום ראשון עלה הנזיר לנאום על דוכן בכנסייה, ובצחות לשונו הוכיח במילים שהאל האדיר מכין חורבן לאנושות על חטאיה, וששמע אותו מבשר כי תהיה רעידת אדמה בליל שלישי, כשכולם מוכרעים בשנתם, שתפורר ותהרוס את קירות הבתים, וכל נפש חיה שתישאר בעיר מות תמות. הדרשה הזאת מילאה את התושבים בפחד, כך שסברו כי מומלץ שיחפשו מקום בטוח בביצות מתחת לשמיים הפתוחים. בדיוק לפני הלילה השלישי בשבוע ההוא, אחרי שהלכו לכנסייה להשמיע תחינות, יצאו אנשי נאפולי מן העיר, וניתן היה לראותם מציבים את אוהליהם בשדות. בשעות ההן בילה הנזיר בבית אהובתו וגרם לרעידת אדמה במיטה, ולכן הנבואה התגשמה עליו.

הבטחת ויולה לשלושת מאהביה

חרש-עץ בנאפולי, אשר עסק אך ורק ביצירת נעליים, שכר בית ליד רובע מתקיני-האוכפים במקום נחמד מאחורי המטבעה הישנה והיתה לו אשה יפה מאד. צעירה כמותה בכלל לא סלדה או בזה לחיזוריהם של כמעט אינספור החושקים בה. ומתוך הכמות הרבה היו שלושה שהאשה שובת-הלב, ויולה שמה, חיבבה והעדיפה יותר מכל האחרים. אחד היה נפח וגר בשכנות לה, השני היה סוחר מגנואה, והשלישי היה חבר במסדר נזירים שנודע לשמצה כשוחר הרפתקאות. היא הבטיחה לכל השלושה, בחשאיות כמובן, שתספק את המאוויים שלהם כשבעלה יבלה לילה אחד מחוץ לבית.

לא חלפו ימים רבים עד שבעלה הלך לעיירה אחרת כדי להביא עימו עגלה עמוסה בנעלי עץ לא גמורים כדי שילטש אותן בנאפולי, כפי שהיה רגיל לעשות. מכיוון שהיה מוכרח להישאר שם עד למחרת קיבלו השלושה דיווח על היעדרותו מן הבית בלילה ההוא. כל אחד מהם עשה את ההכנות שלו, והראשון להופיע בזירה לפני דלתה של ויולה היה הסוחר מגנואה. הוא ביקש אותה במתיקות להמתין לו באותו לילה, יאכלו יחד ארוחת ערב וייכנסו למיטה. ממנו ביקשה שיבוא בשעה מאוחרת דיה כדי שלא יראו אותו בא אליה. הסוחר נפרד ממנה בשמחה, קנה שני תרנגולים גדולים, לחם טרי ויינות מצוינים, ושלח אותם אל ביתה של האישה צעירה.

גם הנזיר היה להוט שתמלא את הבטחתה, ואץ במהירות שיא ברחובות, כמו זאב מורעב שתוקף כבשים הסוטות מן העדר, אל ביתה של ויולה. הוא הודיע לה כי בכוונתו לבלות איתה בלילה ההוא. ויולה לא רצתה להתכחש לסוחר אבל ידעה שהנזיר עקשן מאד, ולא צצה בראשה דרך לסרב לו שיהיה ממנה מסופק, והיתה מבולבלת עד כדי כך שלא ידעה מה לעשות. עם זאת, כיאה לאשה נבונה פתאום עלה לה רעיון איך לבצע את התיאום בין שני המחזרים. והיא ענתה לנזיר בנועם שתהיה לרשותו, אבל כך לא יקרה לפני אחת-עשרה בלילה כיוון שקרוב משפחה צעיר ישהה אצלה ולא ילך לישון עד אז. הנזיר ראה שאין לו ברירה, אמר כי יעשה כרצונה והמשיך בדרכו.

הנפח שהיה בבניין המכס עד שעה מאוחרת, עסוק בשחרור מטען של ברזל, מצא את ויולה ליד חלונה בדרכו הביתה ואמר לה: הלילה, כשבעלך שוהה מחוץ לבית, תקבלי אותי בברכה, וטוב שכך תעשי, כי אם תהיינה לך תוכניות אחרות היי בטוחה שאני אכעס. ויולה שאהבה אותו מאד וגם פחדה ממנו לא מעט, חשבה כי אכן יהא מספיק זמן במהלך הלילה הארוך לטפל בכל השלושה, ומכיוון שמצאה דרך לתאם בין שני הקודמים, החליטה שהשלישי יגיע אחריהם. אמרה לו: אתה יודע כמה אני לא אהודה בשכונה, ואיך כל הנשים רוצות להיפטר ממני, חלקן מוכנות לרגל אחריי אפילו באמצע הלילה. על מנת שלא אתפס במלכודות שלהן, המתן עד עלות השחר, בשעה שאתה רגיל לקום. אותת לי להכניס אותך פנימה, ואנו יכולים להיות יחד זמן קצר בפעם הראשונה, ובפעם אחרת נמצא דרך לממש את אהבתנו זמן רב יותר. הנפח ראה שיש לה סיבות מתקבלות על הדעת, וכי השיג את המטרה שלו, והסתפק בהסדר שהציעה ללא שהיות.

עם רדת הלילה נכנס הסוחר מגנואה בהיחבא לביתה של ויולה וזכה לקבלת פנים עליזה ולמטר של נשיקות רבות, אבל פיתויי המיטה התאחרו שכן התרנגולים היו איטיים להיצלות מחוסר חום או מסיבה אחרת. בקצב הזה מי יודע מתי יעלה על הסוס. בינתיים האשה הצעירה נעשתה חרדה מן הצפוי מראש שהשני יגיע לפני שתתענג על הראשון. השעה כבר תשע בלילה וארוחת הערב שלהם אפילו לא החלה. אז נשמע רעש מן הכניסה. הסוחר מגנואה היה מבוהל מאד ואמר: אבוי, אני מאמין שמישהו דופק בדלת. נכון, אמרה לו. אך אל דאגה! אני אוודא שאיש לא יראה אותך. צא דרך החלון ושב על אדנית הצמחים עד שאראה מי זה ומה הוא רוצה, ואז אשלח אותו במהירות לדרכו. מפוחד ביותר, ולמרות שגשם ירד ורוח קרה הצליפה בו, עשה הסוחר בדיוק מה שויולה אמרה לו.

היא נעלה אותו בחוץ, וביודעה מיהו הדופק, החביאה את ארוחת הערב והלכה לדלת. היא מצאה שם את הנזיר התובעני והגידה לו: באת מוקדם מדי ולא לפי ההוראות שנתתי לך. ועם מילים אלה ואחרות היא נתנה לו להיכנס. ואיך שהיה בפנים, ללא כל טקס נשיקות כמו עם הסוחר מגנואה, ומבלי שנעל את הדלת מרוב להט, נתן לה מחילה מלאה בו במקום, לא מתוקף הסמכות שניתנה לו על ידי הממונה עליו, אלא על ידי זו שניתנה לו על ידי כוח הגברא שלו. ויולה שחשבה שזה יספק אותו ותשלח אותו לדרכו, ראתה אותו עולה למעלה. לכן, נעלה את הדלת, עלתה אחריו במדרגות ואמרה: קרוב המשפחה שלי עדיין לא נרדם והוא ודאי ישמע אותך. הנזיר לא שם לב למה שהיא אמרה, ושוב החל מחול חדש עם ויולה כששיניו של הסוחר המסכן נוקשות מפאת הקור העז.

זה האחרון ראה הכול דרך הסדקים של החלון, התייסר ממה שרואות עיניו, וכולו פחד שמא יתגלה לפתע. הוא עמד לקפוץ כמה פעמים, אולם היה חשוך מכדי שיוכל לשפוט מהו הגובה שבו היה נמצא. הוא המשיך לחכות בתקווה שהנזיר אשר קיבל יותר ממה שהגיע לו, ואשר הצעירה שוב ושוב ביקשה שיעזוב, ילך לדרכו. אבל הנזיר שולהב מן העונג בחברת אשה יפה ולא נתן לויולה להשתחרר מזרועותיו, שכן הוא ידע עוד כמה צעדי ריקוד חדשים ללמד אותה, והחליט לא לעזוב עד שאור היום יוציא אותו משם.

וכך הוא נשאר עד ארבע בבוקר ושמע שהנפח מרעיש על סף ביתה של ויולה עם האות המוסכם ביניהם. הוא פנה אל האשה הצעירה ושאל: מי מקיש על הדלת שלך? והיא ענתה: זהו השכן המטריד שלי, הנפח, שממנו אינני מצליחה להיפטר עם מילים טובות או רעות. הנזיר שהיה גם בדחן רצה קצת להשתעשע. הוא הלך אל הדלת, ועם קול גבוה, כאילו היה ויולה, שאל: מי זה? הנפח השיב: זה אני. את לא מזהה אותי? פתחי, אני מתחנן. כולי רטוב.

הנזיר ענה לו: למרבה הצער, אני לא יכולה לפתוח את הדלת כי תחרוק ותעשה הרבה רעש עד שעלולה לפרוץ שערוריה. הנפח לא יכול היה לעזוב תחת הגשם והפציר בה לפתוח את הדלת מפני שהוא בוער מרוב אהבה. הנזיר חשב לעצמו שתהיה הנאה גדולה להעניק לו כיבוי יסודי, ואמר: אהובי, תן לי נשיקה קטנה דרך הסדק בדלת, שהוא גדול מספיק, בזמן שאחשוב איך אני יכולה לפתוח בשקט את הדלת הארורה. בנלהבותו האמין לו הנפח והתכונן לנשיקה. הנזיר שבינתיים הוריד את מכנסיו, הגיש לו את הפה אשר פולט את עודפי האוכל.

הנפח אשר חשב שהוא מנשק את השפתיים המתוקות של ויולה, הבין מיד על פי המגע וגם הריח מה זה באמת היה, והחליט שזהו עוד צייד אשר הזדרז ממנו להגיע, וכבר ניצח במשחק ועתה לועג לו. לאחר שסבל מן החרפה, הוא קבע לאלתר שלא ייתן לו לעבור בלי נקמה, ועוד העמיד פנים שהוא מלקק את שפתיו ואמר: ויולה שלי, בזמן שאת בודקת איך לפתוח את הדלת בשקט, אני אלך להביא לי גלימה כיוון שאני לא יכול עוד לסבול את הגשם. הנזיר השיב לו: לך וחזור מהר, למען השם, כי אני פה מחכה. באותו הזמן צחק עם האשה הצעירה עד שכבר התקשו לעמוד על הרגליים.

הנפח נכנס לבית המלאכה שלו, חישל במהירות מוט ברזל לכדי שיפוד ונתן לו להתחמם היטב, ואמר לשוליה שלו: כשאני אקרא לך, בוא אלי מיד עם המוט הזה. אז חזר לממש את תוכניתו בכניסה לביתה של ויולה. מילה אחת הובילה לאחרת, והנפח אמר: נשקי אותי שוב.

הנזיר שמיהר לנצל את המקרה שנית הושיט לו את הפה שמאחור. הנפח נתן את האות והשוליה העביר לו מיד את הברזל המלובן, ואז דחף אותו חזק עד שנכנס כמעט ברוחב של יד. הנזיר חש מכה איומה, השמיע בהכרח צעקה אשר הדהדה עד גובה השמיים והמשיך לשאוג כמו שור פצוע.

השכנים התעוררו והציצו מן החלונות עם נרות בידיהם, וכל אחד שאל מהי הסיבה להרעשה כזו. כשהסוחר מגנואה, שהיה כמעט קפוא, שמע את ההמולה סביב וראה שכה הרבה נרות דולקים בשכונה, הבין שנותר לו זמן קצוב עד שיסיים חייו בהופכו לקרח או שייתפס כגנב על חם ככל שהשחר יתקרב. על כן החליט בסופו של דבר לקפוץ מטה. הוא גייס את כל פירורי האומץ שלו, הפקיד עצמו לאלוהים וניתר. והמזל היה כה חביב אליו שרגלו הכתה בסלע כשנחת, כך שנשברה בכמה מקומות.

הוא לא היה מסוגל להתגבר על הכאב הנורא ונאלץ לפרוק את צרותיו בקולות רמים. הנפח נמשך על ידי הרעש, מצא אותו שרוע על הארץ והכיר אותו כסוחר מגנואה, וכשראה את סיבת הצרחות שלו ריחם עליו ויחד עם השוליה נשאו אותו לסדנה. שם שמע הנפח על השתלשלות העניינים, ואז יצא החוצה להשתיק את המהומה בקרב השכנים, והסביר כי שניים מחניכיו הם שצווחו בגרונם.

כששב השקט קראה ויולה לנפח והוא נכנס לביתה ומצא את הנזיר חצי מת. לאחר שהתדיינו כולם מה יש לעשות, הוחלט שהנפח ועוזרו יישאו אותו על כתפיהם עד למנזר שלו. אחר כך חזרו ולקחו גם את הסוחר מגנואה על גבי חמור אל מקום לינתו. אחרי כל זאת שב הנפח לביתה של ויולה, והם אכלו מן התרנגולים ומימשו יחדיו את הרצונות שלהם, שכן חזר הוא להניף בשמחה את הפטיש שלו.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.