האם מי שמתנבא על נבואה שמגשימה את עצמה הוא שוטה?

17/03/2018 ב- 11:37 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על האם מי שמתנבא על נבואה שמגשימה את עצמה הוא שוטה?

הלכתי עם חבר לנחם את עמיתו לעבודה שישב שבעה על מות אביו. במתכוון הגענו לבית האבלים בשעת צהרים מאוחרת כדי שלא נידרש להשתתף בסעודה ושנספיק לצאת בטרם נידרש להתפלל. עוד אנו יוצאים משם ופוסעים מעט ברחוב ניגש אלינו פלוני הדור מאד בהופעתו והציע לנו להשלים מניין בבית אבלים אחר, ואני שרציתי להסתלק משם הרגשתי אי-נעימות לדחותו. הוא נראה אדם הגון בעיניי. ציפיתי שחברי יעשה את המלאכה הבלתי נעימה למעננו. אך הוא הרגיש חרטה בלב על כך שנמלטנו מתפילה והיא ממשיכה לרדוף אחרינו. וכך התלווינו לאותו ברנש אל אותו בית כדי למצוא עצמנו עם עשרות אנשים אחרים על גג ענק. לא מניין ולא מקצתיה מניין – עשרה מניינים לפחות. התעקשתי לשבת בשולי אסיפת הגברים, על מנת שאוכל לסגת החוצה כשארגיש צורך מבלי לעורר מהומה, ושם התמקם גם המטיף על מנת שהנשים תשמענה אף הן את דרשתו שנאמרה בין מנחה לערבית.

המשל שדיבר עליו ועורר רושם רב היה על שוטה הכפר שאחרי שסיימו לבנות בית כנסת חדש הוא התנבא שיום אחד יצבעו אותו בצבע לבן. ובכל יום לפני שבא להתפלל ואחרי שסיים להתפלל היה שוב מתנבא: יום יבוא ותצבעו את בית הכנסת בלבן. והוא שוטה, לא חושב מה הוא עושה, לא מסוגל להבין מה מותר ומה אסור, קנה צבע לבן, טבל מטלית בדלי והחל להשליך את המטלית על קירות בית הכנסת בכל מיני מקומות, למעלה למטה ובצדדים והקירות הוטלאו בלבן. למחרת לא היתה ברירה. הוחלט שאי אפשר להשאיר את בית הכנסת במצבו. על מנת להיפטר מן הטלאים הלבנים יש לצבוע את כולו בצבע לבן.

הנמשל היה על הפתגם "אין דבר העומד בפני כוח הרצון". ואז הכריז המטיף: בעזרת כוח הרצון שלכם אתם תתגברו על אובדן יקירכם. ולי לא היה מושג מיהו אותו יקיר שהלך לעולמו, אך המשל היה חביב ונשארתי גם לתפילת ערבית. כשזו הסתיימה באתי לצאת החוצה מן הבית ובכניסה שלו אני פוגש אשה צעירה שהודתה להולכים. את האחות, שאלתיה. אני האלמנה, ענתה. אין דבר העומד בפני כוח הרצון, אמרתי כדי לחזק אותה, כשהיא הביטה בי הרגשתי כאילו כל האנשים סביבנו הם אנשים זרים לחלוטין, כאילו אנו שני מכרים ותיקים שנפגשים במפתיע בארץ זרה ומתנפלים זה על זו בהרעפת חיבוקים לרוב. זו הרגשה מיוחדת מאד, אפילו חזקה יותר מן ההרגשה שחשים שניה לפני הנשיקה הראשונה. היה בה מעין טוהר מוחלט, כאילו כל חטאיי נמסים בתוכה, ומה שנשאר ממני אחרי כן מתמזג אליה.

חברי הבחין בנו ברגע המיוחד הזה, כשכל מה שרציתי בו היה להתאחד עם האשה הזו. אל תתנבא, הורה לי החבר. ובליבי אמרתי לעצמי: אני לא עד כדי כך שוטה.

ואז יום אחד כשמבשרים לי על מותי, וכמו איוואן איליץ' התחלתי לחפש איזשהו רגע קסום כדי לומר שהיה שווה לחיות את חיי, נזכרתי באלמנה הזו והרגשתי צער כה רב על כך שלא התנבאתי ולא השתטיתי. בגללה אני לא הייתי מת מאושר כמו גיבורו של לב טולסטוי. אין לדעת מדוע דווקא הרגע הזה צבט את ליבי. היו הרבה פעמים שפספסתי נשים בגלל שבדיוק הייתי צריך ללכת או שהיא היתה צריכה ללכת ואפילו לא זכינו להציג את עצמנו בשמנו, ושכחתי אותן. אבל ברגע ההוא יחד איתה חשתי כאילו המקום שבו היא ואני נמצאים, שטח בקוטר של מטר, לקוח היישר מגן העדן. אף פעם לא הרגשתי הרגשה כזאת. אלה היו חמש-עשרה שניות גן העדן שלי, שכל אחד, אם הוא בר-מזל, מתנסה רק פעם אחת בחיים.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: