תחושה של מחנק

06/03/2018 ב- 16:03 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על תחושה של מחנק

זה היה בשנת אלפיים ומשהו. כבר שכחתי איזו שנה במדויק, אבל זוכר שהיו אלה הימים שלפני חג המולד, מתישהו לאחר מועד הולדתה של ד'. הזיכרונות ממנה עודם היו טריים, ובסביבתי פגשתי בריות שהכירו אותה ועדיין דיברו עליה. אחת מהן היתה עובדת בחנות ספרים. נהגתי לפטפט עימה בביקוריי התכופים אצלה, בעיקר על אודות ספרות. נהניתי להרשים את המבקרים בחנות שהאזינו לנו בקשב רב, ולפעמים לא היה אכפת לי מאיש, אפילו לא ממנה. לפנות ערב ההוא לא היו שם הרבה אנשים. אולי שניים-שלושה מלבדי, והיא רצתה לגלגל שיחה עימי, שאלה במפתיע האם נחוש אני לסייר שוב בירושלים העתיקה בעקבות קורות ישו. היא הדהימה אותי, כאילו חשה במחשבותיי, כיוון שברגעים ההם הרהרתי בד', שכבר לא היתה בת זוגי. אך לא על ליל המילניום חשבתי בליבי; לא על הלילה הקסום שחוויתי יחד עימה אז, אלא על הפעמים שהיינו מבקרים בחנות ומעלעלים בספרים החדשים.

באין קהל, אולי, לא התחשק לי לקשור עימה שיחה. מצאתי ספר עב-כרס, שהחלטתי לקנותו על סמך קריאת הכתוב בכריכתו, וביקשתי לשלם מבלי להתעכב כדי לצאת החוצה במהירות. הזריזות הזו לא הפריעה לה. כתמיד היתה מנומסת ובירכה: תיהנו – ברבים – בהתכוונה לעיניי, שתיהנינה מן הקריאה. ברכתה הקסימה אותי תמיד, אך סבר פניה הרתיע אותי. פעם אחת סיפרה שהיא איננה "ילדה טובה" כפי שאני סובר, ומן העת ההיא ליבי ננעל כלפיה. שמחתי לבקר בחנות, נהניתי לראותה ולפטפט עימה, אך ידעתי שכל זה ייגמר אם תצטרך להמחיש את "הילדה הרעה". היא משתייכת לנשים המלהיבות שאי אפשר להתאהב בהן מכל מיני סיבות עלומות. נמלטתי אפוא עם הספר החדש בזמזמי נעימת חג נוצרית כל הדרך הביתה. כשהגעתי לדירתי הנחתי אותו היכן שהוא והטלפון צלצל. מצידו השני של הקו היה קול בלתי מוכר. טעות במספר, קבע.

כעבור ימים מספר רציתי לקרוא את הספר ולא מצאתיו. גרוע מכך, מפני שלא אביתי להתעכב בחנות, גם לא התעכבתי על יתר הפרטים. לא ידעתי מהו שם הספר ומיהו מחברו. לא זכרתי מאומה. קניתי ספר לא מוכר מאת סופר בלתי ידוע רק על סמך התיאור הקצר בכריכה. האשמתי את המטלפן האלמוני, ותהיתי האם כדאי שאשוב לחנות, שמא מצוי בה עותק נוסף ואזהה אותו מיד, אבל לא רציתי לזמן עצמי למקום שבו ישאלו שוב על ד', שכבר היתה מוכרחה להיות זיכרון נשכח, ועדיין לא היתה.

כך חלפו להן השנים ואני עברתי מדירה לדירה, ויחד עימי עברו הספרים. יום אחד חשקה נפשי לקרוא איזשהו רומן היסטורי שטרם קראתיו, ובעוד אצבעותיי מגששות בין הספרים, נתקלו עיניי בכרך שלא היה מוכר לי כלל. השתוממתי באמת כיצד הגיע אל המדף של הרומנים ההיסטוריים. משכתי אותו משם והתחלתי לקרוא את הכתוב על כריכתו, ומיד הרגשתי חמימות שעוטפת אותי. זה היה הספר הנעלם. במשך שנים ישב הרומן ההיסטורי הזה על המדף שלו, אל מול עיניי, מבלי שאבחין בו.

שם הספר הוא 'מקרה ידוע מראש' מאת איאן פירס, וללא ספק, הינו אחד המשובחים מן הרומנים ההיסטוריים שעיניי נהנו לקרוא. הוא מתאר את התקופה המסעירה שבעקבות גדיעת השלטון של צ'ארלס ה-1, אחרי שגופתו של אוליבר קרומו'ל הוצאה מקברה ונערכה לה הוצאה להורג שלאחר המוות ב-30 בינואר, אותו התאריך שבו נערף ראשו של המלך. אלה היו אולי השנים המכריעות ביותר עבור המדע. בשנת 1660 הקים רוברט בויל את החברה המלכותית בהסכמת בית המלוכה, ומשם כבר לא היתה דרך חזרה: אייזק ניוטון שינה את מדעי הטבע לעד וצ'ארלס דרו'ין שינה את מדעי החיים לעולמים. אלמלא בחירתה של אנגליה לקדם את המדע באופן מעשי לא היו קמים בקרבה שני המדענים הדגולים ביותר בתולדות האנושות שעד עצם היום הזה לא השתווה אף אחד לדרגתם הנעלה. הודות לפועלה של החברה המלכותית השתנתה תפישת האדם כליל בכל הנוגע לאמונותיו באשר לנעשה בטבע – מהסברים ערטילאיים על גחמות של אלוהים אל ניסויים שאפשר לשחזרם במסגרת תיאוריות כוללניות.

אין להתכחש, ההתחלה היתה מבטיחה. הרי כה סקרן הייתי לקרוא סופסוף את הספר הזה! זו אינה עלילה על מחפשי אוצרות שאת סופה ניתן לחזות מראש. אחרי כל דפדוף הסתקרנתי עוד יותר. אין מדובר בהתרגשות שמסמרת את השערות אלא בהתעוררות המחשבות לנוכח הדברים הכתובים. ברם, בתום החלק הראשון לא הייתי מסוגל להמשיך. לדמות שהתאהבתי בה קרה דבר איום ונורא. החלטתי שהסופר מתאכזר אליי. איזו אכזבה.

בחלוף כמה שבועות נרגעה רוחי ושבתי אל הספר. הסוף הפתיע אותי לטובה, ואפילו דברים דמיוניים לכאורה כמו כרך עבה המאכסן סודות גשמיים היו נטועים במציאות התקופה ההיא, ולא איזשהו דאוס אקס מכינה. זהו ספר הדן במיתה ותחייה, אם כי העלילה נסבה סביב דבר אחרי לגמרי, ומן השוליים צומח הסיפור האמיתי. כה שמחתי שהיתה לי הזדמנות להיות בין החיים כשזה נכתב. הרגשתי היתה טובה באמת כשהנחתיו בחזרה במקום שבו "הלך לאיבוד". לאחר שנעלם לא זכרתי מדוע קניתיו. כל שזכרתי היה שסופר על דמות אחת שמתה. אך כשמצאתיו מחדש ידעתי את הסיבה. על הכריכה היו רשומות מילים בדבר סוף המילניום. לעיתים, שאלה חטטנית של מוכרת ספרים עשויה להשפיע על אדם לקנות ספר ולברוח משם.

בימים האחרונים קראתי את הספר בשנית ועיניי נהנו כבראשונה. אפילו לא שמתי לב אם הספר כתוב היטב אם לאו כדרכי בקריאה שניה. כה נעים היה להיזכר מחדש בדמות הנשית האהובה עליי, ולצורך זה היתה ההנאה מספקת. כבר בימי נעוריי רציתי לחזור בזמן אל המאה ה-17, להיות חוקר טבע בזמנים ההם, לשבות את ליבן של נשות התקופה, והספר דן בכל אלה ממש. ישנם קוראים "שבולעים" ספרים, מבלי להיחנק משום מה. אני מצאתי עצמי "חי ונושם" אותו.

מה אפיין את סוף המאה ה-17? המדע עדיין היה רחוק משליטתו כמעט המוחלטת כיום, והבריות כולן פעלו ביומיום וטיכסו מעשיהן בעיקר על פי האמונה כי אם תיכשלנה צפוי לנשמותיהן עתיד איום בגיהינום. לפעמים נדמה כי האמונה בגורל הזה אפילו חזקה יותר מן האמונה באל. ואילו בימינו יודעים אנו כי אין סיבה לפחד מחיי נצח בלהבות השאול. ראשית, אם מניחים אנו שנשמות קיימות, אזי מוכרח שתהיה להן מעט מסה. אנו גם מניחים בבטחה כי מעת שהנשמה מגיעה לגיהינום, היא לא תעזוב אותו לעולם. אולם, מיהן הנשמות המגיעות לגיהינום? דתות רבות קובעות כי אם איננו משתייכים אליהן אז במאוחר נגיע לגיהינום. מאחר שיש יותר מדת אחת כזאת ובני אדם לא שייכים ליותר מדת יחידה, הרי שמכאן חייבים להסיק שכל הנשמות מיועדות לגיהינום. לנוכח שיעורי הלידה והתמותה נוכל לצפות שמספר הנשמות בגיהינום גדל באופן מעריכי. חוק בויל שהתגלה בדרך של ניסוי בשנת 1662 קובע כי על מנת שהטמפרטורה והלחץ בגיהינום יישארו ללא שינוי, היחס בין מסת הנשמות ונפח הגיהינום צריך להישאר קבוע. הנה כי כן, אם הגיהינום מתרחב בקצב איטי יותר מהשיעור שבו נשמות נכנסות אליו, הרי שהטמפרטורה והלחץ בגיהינום יגדלו עד שכל הגיהינום ישתחרר ויברח. ואם הגיהינום מתרחב בקצב מהיר יותר מהשיעור שבו נשמות נכנסות אליו, הרי שהטמפרטורה והלחץ ירדו עד שהגיהינום יתכסה בכפור. אכן, זוהי תחזית המדע לגבי הצפוי בגיהינום. אם הוא קיים בכלל, חוקי הטבע ודאי פועלים עליו. עתה, מהו הסיכוי שנפח הגיהינום מתרחב באותו הקצב שהנשמות נכנסות אליו? כתבי הקודש אינם אומרים דבר בעניין. זאת אומרת, הנפח נקבע מראש.

חלק ניכר מכתבי הקודש הקדומים לא הלך לאיבוד, ומעיון מדוקדק בהם אנו מגלים כי ניסויים שנראים בעינינו כמציאות הכרחית לא היו קיימים עד לפני כמה מאות שנים. יודעים אנו היטב עד כמה התנגדו אנשי הדת לרעיונות של גלילאו גליליי שמקורם בתצפיות שנבעו מניסויים שערך לתומו. כיום, רק האגודות שבראו הטבעונים מתנגדות לניסויים. אפילו לדתיים כבר לא אכפת. אם כי לטבעונות יש סממנים של דת.

עוד בימי הטרום-טבעונות היתה לי שותפה-שכנה שהזדעזעה לגמרי ביום שבו מדביר חרקים מן העירייה ריסס את פתח הביוב שבחצר. הייתי בטוח שנבהלה מן הכמות העצומה של ג'וקים שהחלו לטפס בכל פינה אפשרית, אך אז התברר שהזדעקה בגלל סבלותיהם. גרנו בשתי דירות נפרדות עם מטבח משותף מפני ששם נעצו את דלת הכניסה, והמטורללת הזאת לא שטפה אף פעם את כל הכלים בתורה, באומרה שצריך להשאיר לזבובים משהו לאכול. אין פלא, אפוא, שבשבועות ההם סלדתי מאד ממתנגדי הניסויים. לפעמים, עמדה מתגבשת כפרי מחשבה בלתי-תלויה בסביבה ונותרת קשיחה עד שמישהו שובר אותה, ולפעמים מתגבשת היא כפרי בשל בגין ניסיון טרי. עמדתי ביחס לניסויים הללו היא גמישה. אפשר לכופף אותה. או כפי שנאמר לי פעם אחת: "אתה מתפרנס מן הזוועה".

זוהי הדירה שאליה נכנס 'מקרה ידוע מראש' לראשונה. שרדתי שם תקופה קצרה. לא בגלל חיבתה לרמשים. משנודע לה מפי שאינני מסוגל לסבול מראה של חולצות משובצות מסוימות, ממש כפי שאחרים אינם סובלים שרצים, העשירה את המלתחה שלה בחולצות שכאלה. הייתי נחנק בדירתי עד שתצא מן המטבח עם הלבוש הזה. הושפעתי לרעה בעקבות החוויה הנוראה הזו, וכיום מוכרח אני לכבות את הטלוויזיה כשבמרקע מופיע פלוני עם בגד משובץ. זוהי הזוועה האמיתית.

אלה היו שנים שהחלפתי דירות כמו גרביים. על קיר אחת מהן תלוי היה ציור של 'ניסוי עם ציפור במשאבת ריק' (An Experiment on a Bird in the Air Pump). זוהי עבודתו הגדולה משנת 1768 של ג'וזף רייט, צייר המהפכה התעשייתית. יצירת המופת הזו אהובה עליי, אך כשעברתי לגור בדירה פחות מרווחת, נאלצתי להצטמצם למען הדברים החיוניים ביותר, כגון כונניות ואצטבאות הגדושות בספרים, ונפרדתי מן הציור בלי צער.

איאן פירס דיווח בספרו על הניסוי עם ציפור במשאבת ריק שערך רוברט בויל. כך הוכיח המדען הדגול כי יצורים זקוקים לאוויר כדי לחיות כשיצר תנאי ואקום בסביבתם. בהיעדר חמצן לנשימה הם גוועו. הציור של ג'וזף רייט על אודות שחזור הניסוי נתגלה לעיניי בחוברת שמצאתי במעבדה שעבדתי בה. דובר שם שניסוי כזה הוא כורח שיצרה הקדמה ואי אפשר להימנע ממנו. הוא אינו נעשה לשם התאכזרות אלא לצורך הרחבת הידיעה המדעית. תליתי בדירתי עותק של הציור – לא בגלל צער בעלי חיים, לא מנימוקים אסתטיים, ולא למען חתירה אל ריבוי הידע.

רייט היטיב לתאר את תגובת הצופים בניסוי שבו נחנקה למוות הציפור: הילדה שישובה על כסאה מתבוננת בדאגה בציפור הגוססת במתקן שמעליה. הילדה שלצידה עומדת ומליטה פניה כדי לא לראות ואחד המבוגרים מבקש לנחם אותה. מבוגר אחר יושב בתנוחה של רצינות ומעדיף להסתכל מטה. נער שעומד מאחוריהם מפנה את מבטו אל עבר הציפור, כשהוא מוכן בכל רגע להסב פניו ממנה כשייגע בה המוות. ואילו המדען שעורך את הניסוי מישיר עיניו קדימה אל הצופה בציור, כאילו מנסה הוא לזעזע אותנו. ולצידו ניצבים זוג צעירים, אדישים לניסוי החשוב ולגורל הציפור, ועסוקים בצפייה זה בזו בלבד. מאוהבים, כנראה. רק בגללם הזמנתי העתק של הציור הזה. נזכרתי בימים שסטודנטית אחת ואנוכי היינו מאוהבים, עד שלא יכולנו להתיק עינינו אחד מהשנייה במעבדה, כי שם בניגוד לשיעורים בכיתה, האווירה היא חופשית יותר, ואפשר להתעסק בדברים אחרים בעוד כל השאר עסוקים בניסויים.

על מנת לשכוח את ד' התחלתי להחיות אהובות קודמות. בויל והמשאבה שלו, הציפור המומתת על מזבח המדע, הצופים ההמומים מן המחזה, כל אלה לא עניינו אותי. שני האוהבים הם שהקסימו אותי. ואילו הציפור הנחנקת היא רק הקדמה למקרי חנק נוספים שמתוארים בהמשך העלילה. לא כל הקוראים השיגו זאת בשכלם. הרמז העבה של המחבר נשטף במבול של פרטים ידעניים שהדיוטות במדע רואים כטרחה מיותרת, כפי שהדיוטות במשפט לא מתעניינים כל כך ממה עשוי הדין האנגלי. ובשבת אחת, טלפנתי לאותה סטודנטית נשכחת מתוך ציפייה למשש את דופק אהבתה. התברר שכמו הציפור אף היא גוועה. א' סיפרה שחוותה טראומה מבחור שהיה לה, דיברה אליי בפוגעניות יתרה כאילו הייתי נציגו עלי אדמות, ואני נחרדתי. על כן, לא היה אכפת לי יותר מן הציור של ג'וזף רייט כשעברתי לדירה קטנה יותר.

כשקראתי את הספר בשנית נזכרתי בתחושת המחנק שתקפה אותי כשד' לא רצתה שאצור עימה קשר יותר. הרגשתי אז כאילו כל החמצן בורח מריאותיי ואני מתחיל להילחץ מפני שאוויר חדש לא נכנס במקומו. בכל פעם שמדברים על מחנק נזכר אני שוב בתחושה ההיא, שהרגשתי אותה באמת. לפעמים, כשקוראים ספר, מוצאים בו כל מה שרוצים, כל מיני דברים שעברו עלינו בחיים.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: