לחגוג את האחד באפריל במועד מאוחר יותר

05/03/2018 ב- 04:55 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על לחגוג את האחד באפריל במועד מאוחר יותר

יום השנה החדשה לא נחוג תמיד ב-1 בינואר. בימי קדם היה זה המועד שהחלה כהונתם בת תריסר-חודשים של הקונסולים ברומא (משנת 153 לסה"נ ואילך). אך לפי לוח השנה היוליאני, שבו השתמשו האירופים עד העת החדשה, צוין יום השנה החדשה ב-25 במרץ, סמוך ליום השוויון שבו היום והלילה שווים במשכם. בתאריך זה, על פי מסורת הנוצרים, התעברה מרים אם ישו.

בשנת 1564 חתם מלך צרפת שארל ה-9 על צו הקרוי 'האדיקט של רוסילון', ובו הכריז כי כל שנה תתחיל ב-1 בינואר מעתה ועד קץ הימים. הצרפתים שהורגלו לחגוג את השנה החדשה בימים שבין 25 במרץ ו-1 באפריל, המשיכו לקבל הזמנות לחגיגות ראש השנה ואפילו מתנות לכבוד החג, שכבר לא נחגג יותר בשבוע זה, בתחילה מתוך בלבול רב, ואחרי כן, מתוך רצון להתל בכל אלה שטרם אימצו את השינוי. במרוצת השנים התפתחה ב-1 באפריל מסורת עממית להפיל קרבנות ביום הזה לתעלולים משונים, אף לאחר שכולם אימצו את לוח השנה החדש. כנראה, מתוך רצון להמשיך ולהתבדח על חשבונם של אחרים. הציבור לא רצה לוותר על הזדמנות משעשעת שכזו. אחד המנהגים הרווחים היה הדבקת נייר בצורת דג על גבו של חבר מבלי שישים לב לכך, וכשהוא גילה, היו קוראים לעברו: דג של אפריל!

המנהג של הדבקת מודעות נייר על גבם של תלמידי הכיתה, שבהן נכתב "אני חמור", התקיים כמעט בכל יום מן הימים בבית הספר היסודי שבו למדתי, באופן בלתי תלוי, כנראה, בנוהג הצרפתי. אני נמנעתי ממנו. הייתי מומחה מדופלם למעשי קונדס, אולם, לכנות אדם בשם חמור גורם עוול לחיה החכמה הזו. שימצאו להם כינוי גנאי אחר. "אני דג" יכול היה לשרת מטרה זו היטב. הדגים אינם טיפשים כל כך, אך הם שותקים, והרי הייתי טוען על בני אדם: סימן לבורות – שתיקה. כשתיקנו אותי כי יש להגיד "סימן לחוכמה – שתיקה", הזכרתי להם שאדם וחוה שתקו בגן העדן עד שאכלו מפרי עץ הדעת, ואז פתאום היה להם מה לומר. והרי אם עיוור החליט כי אין מה לראות בעולמנו, מדוע שירצה כי נפקח את עיניו?

השתיקה אינה מאפיינת רק את אלה שאין להם מה להגיד. בפירושה האחר היא מאפיינת את האנשים שמוכנים לספוג בשקט כל מיני מעללים. הדביקו להם "דג" על הגב – לא נורא, מוטב להבליג. ההיפך מהם, אלה האנשים שאומרים: למה שאני אשתוק לו? וכשהללו הם מלכים או גנרלים, יוצאים צבאות למלחמה. לפעמים, הצורך להגיב על כל שמץ ובדל של דבר, גורר בעקבותיו את מעשי הכסילות המפוארים ביותר. טבח ליל ברתולומאוס הקדוש היה מאורע כה מיותר בהיסטוריה הקצרה של שארל ה-9. גם הוא ידע זאת. במקום לנשום עמוק ולספור עד עשר, זעק: הרגו את כולם! בגיל 24 מת כתוצאה מסיבוכים של נקיפות מצפון.

התחרטתי על דברים שעשיתי בחיי, גם על כמה מנקמותיי – אך לא בגלל פזיזות-יתר כדרכם של חמומי-מוח. להיפך, חלקן היה כה מורכב והצריך חשיבה מרובה, ולכן, אני כה מתוסכל. מחד, אני מצטער על מעשים שעוללתי, ומאידך אני מתגאה בהם כל כך מפני שהיו כרוכים בתחכום רב.

יום אחד קיבלתי מכתב מעורך דין. מה הוא רוצה? שאלתי את עצמי. סרתי אל אחת מקרובות משפחתי ליטול את המעטפה. רק שמי היה מודפס עליה, בלי כתובת. שליח על קטנוע מסר אותה. קרעתי אותה בזהירות, ובזהירות רבה עוד יותר עיינתי במה שהיה כתוב בדף שהונח בתוכה. סופר שם סיפור מופלא: אביו של סבי רכש פיסת קרקע במפרץ חיפה מיד לאחר שעלה ארצה. מאז מת, ואני הוא אחד מיורשי האדמה הזו. אבא של סבא? מי היה בכלל? בקושי שמעתי עליו דבר, והנה הפך אותי לאיש עשיר כקורח. עורך הדין ביקש שאצור עימו קשר. הוא מייצג רוכש פוטנציאלי לקרקע הזאת, וכל אשר יגבה ממני הם דמי תיווך בלבד. נדהמתי. על מה בדיוק מדובר? לא ידעתי.

לא טלפנתי אליו מיד וגם לא אחר כך. למחרת הייתי עסוק בכל מיני בירורים פרטניים, וכשגיליתי שבזבזתי את זמני לריק החלטתי לנקום בו בשיטתו שלו. מה הוא רצה ממני? לא היה אכפת לי. תרגיל עוקץ? טעות לכאורה? זה לא עניין אותי. מי שהעניק לי עושר רב לרגע, ובאותה פתאומיות נטל אותה ממני, ישלם על כך את המחיר.

זה היה השבוע האחרון בחודש מרץ. אחת מידידותיי עברה לגור ביום ההוא בדירה אחרת. עד אז היא התגוררה עם משפחתה בשכירות בבניין רב קומות, אשר לו חניון גדול וגינה עוד יותר גדולה. אך סבלה משכנים שהתנכלו להם עד שבעלה גמר אומר: עוזבים!

כך יצא שנקמתי בעורך הדין הנכלולי חייבת היתה להשתלב בדיירים המציקים. ישבתי אפוא אל מול מסך המחשב בערב ההוא, ובעזרת כישורי הגרפיקה המוגבלים שלי הצלחתי ליצור סקיצה ערוכה היטב. ביום שלאחר מכן מצאתי עצמי מתמקח בבית דפוס קטן בהזמיני מאה מודעות מעוררות רושם רב, אף כי נזקקתי להרבה פחות. זהו המינימום, התעקש הדפס, ואני נכנעתי.

המועד המקורי לביצוע מזימתי היה האחד באפריל. זו היתה נקמת לצים, וכך רציתי שתיקבע בתודעה. אך בגלל ההשקעה היקרה והטרחה המרובה החלטתי לדחות את יום הפעולה. אביתי שהצלחתה תהיה מוחלטת, ולא יכולתי לדעת בוודאות את תוצאותיה, אלא רק לשער. ומי יודע, אולי האחד באפריל יהדהד במוחם של משתפי הפעולה מכורח – אסור להסתכן.

וכך הגעתי יום אחד באפריל מוקדם בבוקר אל הבניין ההוא, ושם נעצתי מודעות בלוח השעם שבכניסה אליו, בקיר המעלית המצופה פורמייקה, ובארונות החשמל מעץ שהיו מצויים בכל קומה. כל מודעה הודפסה בנייר משובח, והציגה תכנית מתאר לבנות על הגינה כולה ועל חלק ניכר מן החניון בניין רב-קומות נוסף בצמידות לבניין הזה. באמצעות העתק-הדבק צירפתי למודעה תרשים מאויר של "הבניין החדש" על כל פרטיו, כפי שמצאתיו באתר אינטרנט של חברת בנייה. ובמודעה הובהר לדיירים המשתוממים כי עקב בירור אצל הרשויות נתגלה שהשטח הזה אינו שייך להם אלא לאזרח מאמריקה, ועתה כששבה הקרקע לבעליה, מתכנן הלה לבנות לידם את הבניין האמור. לבירור פרטים או השגות, יש לפנות לעו"ד… מס' טלפון… !

כשיצאתי משם, הצפתי את כל אחת מתיבות דואר במודעות לרוב עד שהפתח נסתם. צחקתי כל כך. היה משעשע ביותר לדמיין את השכנים המרוגזים מטלפנים אליו בעצבים מתוחים, בזה אחר זה, כשאין לו מושג במה מדובר. ידעתי שהדמיון הזה יהפוך למציאות במשך היום ההוא, כי אחרת אי אפשר היה לתפוש.

עם אותה הידידה אינני עוד מדבר. בעלה אינו מרשה לה להתייעץ עימי בדבר, על אף שמעולם לא התערבתי במה שקורה אצלם. כל אשר הצעתי היה שתמצא לה משרה חדשה אם היא סובלת כל כך במקום עבודתה. הרי כשסבלו בגלל שכניהם עברו להתגורר במקום אחר, כפי שרצה בעלה. אז הצעתי שתעשה אותו הדבר. האנלוגיה הזו לא נשאה חן בעיניו.

חלפתי שם אתמול. הבניין במקומו עומד, החניון גדוש מכוניות, והגינה ממשיכה ללבלב. היתה זו הזדמנות נאותה לחייך בפה מלא, אבל בליבי מרגיש אני שהגזמתי מאד באשר לדיירים.

מילות מפתח: הראשון באפריל, ראשון באפריל, ה-1 באפריל, 1 באפריל, האחד באפריל, אחד באפריל.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.