מדוע אין ערסיות אשכנזיות?

04/02/2018 ב- 06:22 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מדוע אין ערסיות אשכנזיות?

ישנם רגעים מילדותי שכה חקוקים בזיכרוני עד שמסוגל אני לראותם בדמיוני כאילו קורים הם זה עכשיו. אחד מהם אירע לאחר שיעור ציור. המורה החליטה לפני כן כי תלמידי הכיתה יציירו תמונות מן המקרא, כל טור שולחנות והנושא שלו. נפל בחלקי לצייר את בניית מגדל בבל, אך מיד הודעתי למורתי שאצייר את משה רבנו ביום חתונתו, והיא אפילו לא התווכחה עימי. בסדר, אמרה. וכשצלצל הפעמון ויצאנו להפסקה התחולל הרגע הזה. שאלה אותי התלמידה שישבה לפניי איך כדאי לה לצייר את בניית מגדל בבל, שהרי אי אפשר לצייר שפות שונות. פטרתי אותה בתשובה שצצה בראשי: צבעי כל אחד מן הבנאים בצבע שונה. מי שיראה את הציור יבין שהגיעו מארצות שונות. ברגע ההוא חשתי שאני הילד הכי פיקח בכיתה. זה היה ניצוץ של חריפות שכלית, לראייתי. לעולם לא אשכח את תשובתה: זה רעיון גרוע, כי אין מספיק צבעים, ושפות יש הרבה. כשירוצו כל מיני רגעים מחיי בסרט שלפני המוות ודאי יופיע הרגע הזה.

האבחון הקודם לכול שמבצע הזכר האנושי בראותו נקבה הוא האם היא בהירת עור או כהה. נתברר כי דבר זה משותף לכל הגברים, הן לשחורים והן ללבנים, אפילו כשמציגים בפניהם תצלום שלה. וממרום גילי חש ליבי בצביטה כשעיניי רואות בתל-אביב לא מעט נערות מערב-אפריקניות שנולדו בארץ ומדברות עברית טוב ממני. בעת נעוריי לא היו קיימות כאן בכלל. אומנם גדלתי בחברת ילדות תימניות אך היו הן צנומות ונמוכות, וגרוע מכך, בהירות יותר.

למורה לא היה אכפת מה אצייר. לדעתה, הייתי ילד מיוחד מדי, שבלתי אפשרי לתקשר איתו לעיתים. משה רבנו ביום חתונתו? ודאי סברה שזהו הדבר הכי הזוי ששמעה עליו בכל הקריירה שלה. ציירתיו רוקד עם האשה הכושית על חולות המדבר. גבוהה ומסיבית היתה עד ששום תימנייה מן הכיתה לא הצליחה לזהות בה את עצמה. כל אחת סברה, אפוא, שהציור לא היה מוצלח. בכולן הייתי מאוהב. הן ידעו זאת, כמובן.

בת זוגי לשעבר, פסיכולוגית בהשכלתה, סיפרה לי פעם אחת שכל אדם מסוגל להיות מאוהב רק באדם אחד בכל זמן נתון. נזכרתי בדבריה כשנערה שחורה ודשנה פנתה אליי ברחוב לשאול שאלה, ואני התמוססתי לחלוטין מלהט יופייה. אם היו מחזירים אותי במכונת הזמן לבית הספר התיכון, הייתי מתאהב בכל אחת ואחת מהן יחדיו ברגע אחד. הן כה מרשימות בחזותן, האפריקניות הללו.

זוכרני יום אחד בפלוריאנפוליס – עיר בברזיל שמצטיינת בריבוי תושביה ממוצא אירופי, עד כדי סבל ממש – כאשר קניתי בסופרמרקט כמה מצרכי מזון, ומאחורי הקופה ניצבה שחורה לגמרי, מחזה שהיה כה יקר-ערך בנוף המקומי. ובמשך כל שהייתי בתור זממתי להציע לה שתבוא עימי לחוף הים בתום עבודתה, וכשהגיע תורי לשלם, הגיח פתאום, משום מקום, צעיר ברזילאי זהוב-שיער ונישק אותה ברכות והיא כה התמוגגה, עד שהיתה מוכרחה לזעזע קלות את ראשה כדי שתוכל לשרת אותי. סבורני כי מעולם לא פגשתי עד אז נערה עם פנים כה תאוותניות כשלה, והיא ידעה היטב מה אני חושב עליה. חייכתי ושאלתי מתוך מצוקה אמיתית: יש לך אחות? היא צחקה וענתה שגם היא תפוסה.

אחרי שנקלט בחוש הראייה צבע עורה של הנקבה, מתחיל הזכר לאבחן האם היא עסיסית. אומנם, הגבר מבצע פעולה זו בהביטו אליה אך ראשו נטוע במחשבותיו ולא בה, מברר לעצמו בגבול שבין הלא-מודע למודע האם ירצה לקיים עימה יחסי מין באופן מיידי – מבלי שיציגו עצמם בכלל זה בפני זו. בראייה אבולוציונית, מבקש הלה לדעת האם מתאווה הוא לעבר אותה. אכן, בניגוד לתיאוריה לפיה מתוכנת הזכר להפיץ לכל עבר את מטענו הגנטי, בלי בררנות, הרי שבחיים עצמם הוא די אנין, ובמיוחד אם מראהו כה מושך. בסופו של יום, יש רק 365 לילות בשנה.

העסיסיות מתבטאת במראה הבריא ובשפת גוף מזמינה, ואי אפשר לטעות לגביה, אלא שמרבית הגברים בעולם מולידים צאצאים עם נשים שלא נראו עסיסיות לעיניהם. והרי כבר הוזכר שהם בררנים, אז איך קורה הדבר? בחיים עצמם מתקיימים כל מיני אילוצים ונופלים לפשרות: לא כל הנשים הן עסיסיות, ובגלל אי-יכולתם של פרטים לא-תחרותיים למשוך את העסיסיות שבהן צריכים הללו להסתפק במה שיש; או כאשר נמשכות הן אלינו ועוד איך, והנה מתגלעת אי-התאמה על רקע אישיותן; או שמתרגלים לאיזושהי אחת שכבר מכירים, עושים שיקולים של רווח והפסד, ומתחתנים עימה.

יתכן כי בגיל מבוגר מאד, כשזוכים לעצמאות מן השליטה ההורמונלית, חדל הזכר האנושי לחלק את עולם הנשים לעסיסיות יותר ולעסיסיות פחות, ומניסיוני האישי אוכל להעיד כי לאחר שהתבשרתי שאולי קרב קיצי אף אני הפסקתי לחלוטין לבצע את החלוקה הזו. באותם הימים כולן נראו לעיניי אותו הדבר – בנות הזוויג האחר ולא יותר מכך. סטאז'רית אחת ביקשה להתיידד עימי ושאלה האם אני זוכר אותה מביקורה הקודם. הסברתי לה שכולן לבושות באותם המדים. אבל לי יש אף, קבעה. אני נזכר עתה בפפואנית אחת, עם חיוך מנומס להחריד ושמנה כל כך, שהתבדחה ואמרה כי אם בן שבט מלנזי יחליט לאכול אותה, יישאר ממנה עוד הרבה לאחר שישבע. סיפרה שהחלק הכי יפה בגופה הוא כתם לידה בהיר בגבה. אבל אינך יכולה לראותו, תמהתי בפניה. היא ציפתה שאצחק. התבוננתי בפניה של הסטאז'רית וניסיתי לצחוק, אך לא הצלחתי.

כשהתברר שאמשיך לחיות בינתיים, חילקתי באופן בלתי נשלט – אולי כדי לחוות שוב את העת שהוחמצה – כמה מן הנשים שזכרתי היכרות עימן לעסיסיות ובלתי עסיסיות. כזה הוא אני? הנסיבות מצדיקות. אביתי לנשום מחדש שבועות אבודים מחיי. אחת הבחורות היתה עסיסית במיוחד, ואם יכולתי מבחינה פיסית לשאת אותה לחדר המיטות בשנת 2016, הייתי יוצא משם לאחר אלף שנה. העסיסיות נזלה ממנה כמו טיפות מים גדולות שצונחות מעורה של אשה היוצאת מן המים. להיותה ערסית לא היה קשר למשיכתי אליה מפני שטרם התבטאה כשראיתיה. הוקסמתי מדרך הילוכה כשירדה במדרגות שבהן עליתי ואפילו לא הישירה אליי את מבטה. עיניה היו נעוצות במרחבים האדירים שלפניה, ואילו לי לא היתה ברירה אלא להיצמד מיד לקיר לבל תתנגש בי. הורידה באיטיות את רגליה פעם אחר פעם במרכזן של המדרגות כאילו לא היה שם איש מלבדה. כך, כנראה, נראתה אלה שירדה מן האולימפוס ולא הבחינה באנשים שסגדו לה. למה מי אנחנו בכלל בשבילה.

הואיל ונמצאתי בחברת אירופאיות אתניות זמן לא זעום משנותיי, הייתי צריך להסביר להן מהי מהותה של הערסית המקומית ולא הצלחתי להוציא מפי את המילים הנכונות. רק בשוכבי בבית החולים זכיתי להארה הזו. ובכלל, המון אנשים אינם מסוגלים לברר לעצמם מהם הפירושים המדויקים של פרחה ושל ערסית, ודבר זה כה תמוה מכיוון שפרחות – אותן נערות שנעדר מהן הברק השכלי ואישיותן מתבטאת בחיבתן למראה החיצוני שלהן בלבד – הן בנות כל העדות, כל הדתות, וחיות להן בשלווה על פני תבל ומלואה. חלקן אינטרוברטיות, ובשבטים של צפון אפריקה יש ביניהן ערסיות שהן אקסטרוברטיות לגמרי. לא כל הפרחות הן ערסיות, ולא כל הערסיות הן פרחות, אך ישנן פרחות ערסיות, ואלה הן שיוצרות את הבלבול בקרב הציבור הרחב. אני עצמי לא יכול לסבול פרחות, ולא מוצא שום שוני ביניהן לבין פסלוני שעווה למעט כושר הנשימה. לא עם אלה ולא עם אלה אפשר לשוחח.

עם מרבית הערסיות הלא-פרחות ניתן לקיים דו-שיח מעמיק במגוון עצום של נושאים, ממש כמו עם הזן הנדיר של אשכנזיות בלתי משעממות. כי יש להודות, רוב הצפונבוניות והמתחפשות לכאלה, אף המשכילות שמביניהן, אכן משמימות מן ההיבט החברתי – הן שתקניות במידה זו או אחרת, ולא מפני שהינן קרות-מזג לכאורה, אלא משום שאינן מסוגלות לדבר מפיהן בחירות מלאה. מתקיים בתוכן מנגנון פנימי שמדכא יכולת זו, ומפני סיבה זו בעיקר אין ערסיות אשכנזיות.

במשך שנים הרבה, לא בגלל העוינות למסורת הדתית אלא בשל הדיפתי את הצביון האוניברסלי של המלצותיהם, הייתי זועם על מצטטי חז"ל. הם לא היו חכמים, הייתי טוען, אפילו לא לזמנם; בעולם הלטיני כתביהם אפילו לא היו נשמרים; עד שלמדתי כי חוכמה במובנה הקדום היתה משולה לידע ולאו דווקא לפקחות. ואת דבריהם אנו לא רשאים לדחות באשמת בורות. הידענים זכרם לברכה היו ראויים בהחלט להיקרא כך, כי בזמנים ההם היה מצומצם מאד הידע האנושי. ואילו בזמננו, אדם ששואף לדעת הכול לא יהא מסוגל להשיג אפילו מיליונית מן הידע הקיים, אף אם לא ינום ולא יישן כל לילותיו. לפיכך, היו צריכים לרשום במקורות, בהדר שהיה אופנתי לאותה תקופה: סייג לידענות – שתיקה, כי דברי ידע ראויים להישמע, אך על מה שעליו אין מה לומר, על אודותיו יש לשתוק.

בין הערסיות ישנן ידעניות בשיעור רב, אולם טבע האדם לנצור בזיכרונו דווקא את הרע ואת השלילי וגם את הערסיות הריקניות, ואז להכליל ולטעון שכל הערסיות הן כמותן, כמו ביחס לאמרה הידועה כל כך שנשים ממוצא פולני הן קרירות מבחינה מינית. או אם נדייק: יש גברים ממוצא פולני שאינם יודעים כיצד לשחרר החוצה את מיניותן הכלואה. במילים אחרות, כפי שידידה פרסיה שלי מסבירה: יהודיות ממוצא פולני, בגלל אילוצים תרבותיים מבית, שודכו ליהודים כמותן, ונאלצו לבזבז הרבה ממון לצורך חימום כדי לסלק את הכפור מהמיטה. היא נשואה לפולני "עוף קפוא" שכזה, ויש לה תלונות: מה שווה שהוא אשכנזי אם אין לו פרוטקציה לעבוד בחברת החשמל חינם? היא אינה קמצנית באמת. היא לועגת לגזענות שנושבת מכיוון השבט הלבן של בעלה. ומותר להכליל כשאין אפשרות אחרת. בגלל קודי תרבות גלותיים, אשכנזיות רבות הן שתקניות מטבען וללא זיקה לאישיותן, בין אם מופנמות הן ובין אם מוחצנות הינן. ושתקניות נתפשות במוחי כריקניות באופן מודע. לא רק ריקות מתוכן פנימי, אלא שגם החדר נותר ריק בנוכחותן. השהייה במחיצתן הינה משמימה, ומבחינה חברתית היינו הך, לדידי, אם אשה היא דברנית ריקנית, שתקנית ריקנית או רק מדומה בעיניי לריקנית.

לאחר בחינת צבע עורה ומידת העסיסיות שלה, נזקק הגבר להפגנת קומוניקציה מצד האשה. למעט ימי הקרנבל בברזיל מעולם לא נתתי עצמי לאשה כלשהי מבלי לדבר עימה בכלל. אפילו עם אינדיאניות שלא הכרתי את שפתן דיברתי בלשון הסימנים. מן ההיכרות עם בני שבטיהן למדתי כי אפילו בני האדם הפרימיטיביים ביותר מסוגלים להיות ידענים לא פחות מבני תרבות בתחומים שחשובים להם ומעניינים אותם. הפראים יודעים על סביבתם יותר מכל משכיל במגדלי השן של האוניברסיטה. הדבר החביב ביותר על המבוגרים שבהם היה לדווח על דברים חדשים שלמדו ואילו פעולות חכמות עשו – כמו ילדים מתבגרים. אך חוכמה מתבטאת גם בחוסר מעש ולא רק בעשייה ובפרץ של מילים. שתיקה שווה זהב, מייעצים סנגורים על הזכות הזו לעבריינים ויועצי בחירות לפוליטיקאים עם פה גדול מדי. השתיקה משתלמת לרעים, ובחוכמה הם שותקים. לעיתים, תועיל גם לטובים, כמו במקרה זימונו של נוצרי אל לשכת הגסטאפו מבלי שילשין על שכניו היהודים. יש כאלה גם שממליצים לעברייניות ערסיות לא לפתוח את הפה, אך לא כי אוויל מחריש חכם ייחשב, אלא משום הדימוי העלוב של ג'ורא נפתחת וממנה יוצא ניחוח של ביוב. בין גסות-רוח לבין חוסר חוכמה אין שום קשר, למעט בחדר החקירות של המשטרה. אך הערסיות אינן שותקות אף פעם. וטוב שכך, מפני שאינני מסוגל לקרוא שתקניות כספר פתוח. אפילו את המחשבות של עצמי בקושי מצליח אני לקרוא.

אומרים הממליצים שיפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים – במובנים של פקחות וסכלות, ולא של ידענות ובורות. וכאן הכוונה היא לחכמים שידעו לנצור את לשונם כשנדרש, ולטיפשים שילמדו זאת מהם. אז יוצא אפוא שכל השתקנים חשודים כטיפשים. על כן, בצדק מוכרחה כל אשה לצאת כנגד ההמלצה הזו, שהרי במצב של שתיקה אי אפשר להבדיל בין "צנונית" נוטפת צינה או ריקנית אמיתית, ולכן מוטב לחכמה שתדבר. אולם, אין זו הסיבה שכל ערסית בוחרת לא לשתוק. לא בגלל כך היא מחליטה "לשבור את הקרח" שבחדר. היא חשה מחויבות לצאת נגד הביטוי "תהיי יפה ותשתקי" במשמעות של "הבליגי, למרות הכול", אבל עושה זאת בדרך נוראה.

אז מיהי הערסית, ומדוע משתייכת היא לחמולה המרוקאית דווקא? מצאתי את התשובה! אף בריה אינה חושקת שיעשו לה בושות, ולכן כולנו מתחשבים מאד ברצון הכלל-אנושי הזה. זו שאינה ערסית לא תעשה בושות לאיש, כי אם תעשה – גם לה תהיינה בושות. אנשים יביטו לעברה בעין בלתי נעימה, יגחכו על מנהגיה, אך אצל מרוקאיות שורשיות, כמו היו דמויות בסרט ערבי של יום שישי, הכבוד הוא החשוב מכול. ומכאן מתפתחת לה הדרמה. הן אינן מצליחות להשיג בדעתן כי אצל בני עדות אחרות, הכבוד הוא חשוב, פחות או יותר, אך לא באופן הכרחי ולא בצורה קריטית כל כך. המרוקאיות כה מרשימות, וטוב להודות שרובן בעלות אופי נוח ונעים, אך לערסיות שמביניהן יש צורך נפשי עמוק, שאי אפשר להתגבר עליו, לעשות פדיחות למי שמרגישות הן שעשה להן עוול. וזוהי כל מהותה של התופעה הערסית: לא הלבוש הצורם את העין, לא תנועות הידיים המוזרות למראה, אלא אי יכולתן להתעמק ולחשוב על הבושות שהן עושות לעצמן בבואן לעשות פדיחות לאחרים. אלא שהבושות הללו פועלות על מרוקאים שורשיים כמותן, אך לא על אשכנזים.

אותה ערסית עסיסית שפגשתי בבית החולים, ליוותה את אביה החולה, וצעקה בפומבי על רופא אשכנזי נשוא-פנים כנגד העיכוב בטיפול שנחוץ לאב. והיא התרעמה בצדק רב, אלא שהרופא אינו אשם בכלל. זוהי מערכת הבריאות שרקובה מיסודה. אחרי ששככה סערתה, הואלתי בטובי לספר לה על הכשלים שמתרחשים אצלנו ואינם קיימים כלל בארצות נכר, אולם היא התעקשה שזו אשמת הרופאים בלבד, שלוקים בגזענות, ואפילו עליי התפרצה. ואחרי שסיימה את מתקפתה הקצרה, ציוותה עליי לא להוציא שום מילה בנוכחותה.

זוהי אותה אשה עסיסית, שאם לא הייתי חולה, היצר הזכרי שלי היה דורש לעבר אותה מבלי שנכיר זה את זו או נדבר בכלל. היא איננה חיה ואין לי רצון לאלף אף אחת, אך כשאני מהרהר עליה דואב ליבי בגין הבזבוז האנושי המשווע. על סמך חזותה הכללית והשינויים החולפים תדיר על מרקם פניה, אוכל להישבע שעיניי לא היו שובעות לעולם מלהביט בה. מדוע אשה כה לוהטת ומדהימה באופן יוצא דופן מבחינה חיצונית, מוכרחה להתנהג בערסיות?

כשנרגעה לגמרי והרשף נמוג מעיניה ביקשה את סליחתי בנימה לבבית. חמימות הלב הזו השכיחה את כל מכאוביי בבת אחת. שאלה מדוע אני נמצא כאן, והבטיחה ברצינות להתפלל לשלומי. סיפרה שמתחוללים נסים וכי אסור לי לאבד תקווה. שכה אחיה, באותו הרגע ממש רציתי למות בחיקה. אם צריך לנטוש את החיים מתישהו, היה זה הרגע המושלם ביותר.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.