שהנשים תדברנה והגברים יתאבדו

03/02/2018 ב- 07:19 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על שהנשים תדברנה והגברים יתאבדו

במשך שנים נהגתי לספר כי היתה תקופה בתל-אביב שנשים ניצלו אותי לצרכיהן. האמנתי לעצמי. כך הרגשתי באמת. זו היתה תקופה שנזקקתי לשפע בלתי מוגבל של חום ואהבה, שהייתי מוכרח להימצא באינטימיות עם מישהי, וחשתי שאינני מצליח להשיג זאת ללא קשר מיני, שאף אחת אינה מוכנה להיקשר אליי ולהעניק לי את מה שאני זקוק לו ללא מין. מתישהו מאסתי בניצול הזה שלהן והחלטתי להשיב מלחמה כלפי כל אחת שלתחושתי ניצלה אותי. כתבתי להן מכתבים איומים ממש בסערת נפשי. הייתי אדם בלתי רגיל. עודני אדם בלתי רגיל, ורובן היו בחורות רגילות. שום דבר בחייהן לא הכין אותן להתמודד עם טיפוס כמוני. הן חוו הלם קרב מן הפרידה שבאה עליהן בלי שום סיבה שניתן להסבירה בהיגיון.

לימים פגשתי כמה מהן בכל מיני הזדמנויות מקריות וכולן רצו לדבר. כולן היו פגועות מאד מן הפרשנות שלי בנוגע ליחסים שהיו להן איתי. אחת אפילו הכריחה אותי לסור לדירתה כדי שאציץ ביומנה. ההתאהבות שלה בי השתפכה דפים על דפים. מילים בלי ספור שמספרות עליה כשאני בקושי נוכח בהן. כה הרבה מילים על אהבה שהיא לא ידעה להסביר לעצמה, סוג מיוחד של אהבה שעדיין לא התנסתה בו. ואז כתבה יום אחד במשפט קצרצר: זה נגמר ואני אפילו לא יודעת למה. שבועות אחרי הפרידה שלחתי לה מכתב חריף. גם אותו שמרה. קראתי אותו אחרי שקראתי את התיאורים ביומנה. ניחנתי בכושר ביטוי מצוין, כפי הנראה. לאורך כמה עמודים תיארתי בכל המילים שניתנות להביע את תחושת האכזבה שלי מעצמי בגללה. משפט אחרי משפט התעמרתי בה על כך שלא זכיתי לקבל ממנה חסד של אהבה. היא לא ידעה מה לעשות בזה. אפילו לא אפשרתי לה להתגונן. הייתי עסוק רק בעצמי. בכל השורות הללו היא בקושי היתה קיימת. זעמתי על ליבי שנפל בפח שהטמינה לי. כלפיה לא הפגנתי שום זעם. האשמתי את עצמי בטיפשות ארורה, בחולשת נפש אדירה, בצמא שאינו יודע גבולות למעט סימפתיה כלפיי.

מה עושים בסיטואציה כזו? השקיתי את העציצים בדירתה. אתה לא נתת לי להתקרב אליך, הטיחה בי. לא הרשית לי לחבק אותך. הייתי נוגעת בך והיית מתחמק ממני. לא רק מעט סימפתיה, אלא אהבה עצומה היתה לי להעניק לך, ולא ידעתי איך לחדור את השכבות שלך. אני מקלפת אחת ואתה בונה שתיים במקומה. סבלתי בגלל כך בזמן הקשר איתך, סבלתי הרבה אחר כך. אני חזקה באופיי. לא הייתי על סף התמוטטות, אולם לא הפסקתי לחשוב במשך חודשים מה לא עשיתי נכון. האשמתי את עצמי בעקבות המכתב שלך. הפסיכולוגית שלבסוף הלכתי אליה הצליחה להסביר לי שאתה אשם ואני התנהגתי בסדר. בהתחלה לא האמנתי לה. הייתי בטוחה שאני משתגעת. הייתי צריכה את ההסבר ממך. לא ממנה. אבל אתה היית נעול מאחורי חומות של שתיקה. השארתי לך הודעה בתא הקולי. סיפרתי לך שאני בטיפול פסיכולוגי ומוכרחה לשמוע אותך. לא חזרת אליי. הפסיכולוגית רצתה לקרוא את המכתב שלך. ידעתי שלא תרצה בכך ודחיתי אותה כמה פעמים. כשהיא קראה מה שכתבת לי טענה שהיית מטורף מאהבה אליי. אמרתי לה שלא ראיתי הפגנת רגש מצידך, שבדרך כלל היית מכונס בתוכך כשהיינו נפגשים, ואי אפשר היה להבין מה אתה רוצה.

ביקשתי אותה להשקות את העציצים בתדירות גבוהה יותר. אחרי כן ביררתי מדוע בחרה להמשיך ולפגוש אותי אם כה סבלה. ענתה שהיתה מאוהבת בי ושהקשר היה נורמלי ביסודו, שרציתי להיפגש איתה מדי יום ביומו ולא חדלתי מלהרעיף עליה שבחים רבים שאף אחד לא הביע בפניה לפני כן. היתה משוכנעת כי בעקבות השבחים אתחיל לגלות פתיחות כלפיה, ופתאום יום אחד טרקתי את השער בפרצופה. באתי אליה, הודעתי שמוכרחים להיפרד, בלי שום הסבר, והלכתי לי משם. אפילו לא בכתה. לא יכלה להתעצב. סיפרה שהיתה בהלם מוחלט. ציפתה יום אחר יום שאשנה את דעתי, ולשווא.

הלכנו אחרי כן לשוק הכרמל. אמרה כי אם אני נמצא בחברתה אז שאבוא איתה לקניות כדי לעזור לה. ליד אחד הדוכנים שאלתי אותה: אולי לא נמשכתי אלייך? היא צחקה. גם אני צחקתי. נשבר הקרח בינינו. אפילו לא הצטרכתי לשאול איך ניתן לתקן את מה שהרסתי. מעיניה הבנתי שכל מה שהיתה צריכה ברגע ההוא הסתכם בחיבוק. יותר מכך לא דרשה. היה חשוב לה לדעת שאני נורמלי, שתוכל להצדיק לעצמה את התקשרותה עימי.

אחרי שחזרנו מן השוק לא הפסיקה לבכות. איימתי עליה שאם לא תחדל אקח אותה לאמבטיה, זכר לימים שהייתי רוחץ אותה, והיא צחקה ובכתה לסירוגין. הכרתי אותה כשהיתה חיילת. נמשכנו מאד זה לזו, אבל אחרי מה שעשינו לא התראינו. היה לה חבר והיא הרגישה מחויבת לו. כעבור שנה-שנתיים טלפנתי אליה. לא היה לה אף בחור והיא רצתה לראותי. הרגל שלה היתה כולה מגובסת. רוב הזמן נחה במיטה. בגלל הגבס לא יכלה לעשות עימי את מה שרצתה. החלטנו במשותף להיות ביחסי חברות כבר באותה פגישה מחודשת אצלה בדירה, לפני שאמא שלה הגיעה לבקרה. היא היתה מאושרת באותו יום, וכך גם אני. אחרי שהפסיקה לבכות הזכירה את התשוקה ששררה בינינו. לפליאתה, אחרי שהוסר הגבס מרגלה לא קרה בינינו מה שציפתה כי יקרה. סיפרה ששוחחה עימי על כך מפני שסברה כי אולי אני נמנע ממנה מחשש לשלומה. אמרה שהגיע הזמן לעשות את זה. היא קיוותה שכך יקרה בקרוב. למחרת הגעתי אליה כדי להיפרד ממנה בהפתעה גמורה, אפילו עבורי, ואחרי כמה שבועות שלחתי לה מכתב ארוך ובו האשמתי את עצמי איך לא תפשתי שכל מה שרצתה היה לנצל אותי מבחינה מינית. אתה יודע מה רציתי, היא שאלה אותי פתאום, וענתה בעצמה: רציתי שתתאבד. רציתי לשמוע שאתה מת. אתה לעולם לא תבין מה שיעור הנזק שגרמת לי.

אני רוצה לומר לאותה תלמידה של בועז ארד שהתאבד, לאחר שחשפה את פרשיית האהבים האסורה ביניהם, שאני מבין היטב לליבה, ומבקש לחזק את נפשה בשעה קשה זו. טוב עשתה שסיפרה את סיפורה, וטוב תעשינה כולן אם תספרנה את סיפוריהן. אף על פי שלא הוסמכתי, בשם הגברים מתוודה אני שגרמנו לכן עוולות על עוולות במשך כל השנים, והנורא מכול הוא שאין לנו דרך לפצות אתכן. כל שנותר לנו הוא להתייסר בתוכנו, ואם אחד מאיתנו אינו מסוגל לסבול את הייסורים הללו, ובוחר במקום זאת לאבד עצמו לדעת, אין זו אשמתה של אף נפגעת.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.