הלוחם עם המקטרת שכתב שירים

31/01/2018 ב- 11:20 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על הלוחם עם המקטרת שכתב שירים

יותר מכל אהב חיים גורי להתהלך בארץ. פגשתי אותו בכמה הזדמנויות בימות חיי. בצעירותי הייתי פעיל במפלגת העבודה, וזכיתי לדבר עם כל האנשים הענקים שכבר אינם. הוא ביקר בסניף שמאחורי כיכר דיזנגוף ושוחח עם אחד מאנשי האסכולה הוותיקה. מפני שנהגתי ללכת לערבי הקראת שירה יתכן שזכיתי לראותו גם שם, אך אינני זוכר. נתקלתי בו גם פעמיים בחוצות ת"א ופניתי לשוחח איתו. בשתי הפעמים פסע לבדו ברחוב עם מקטרת כבויה התחובה בפיו. בפעם הראשונה התהלכתי במדרכה עם כ' חברתי שדרה אז במרכז ת"א, ופתאום אמרתי לה: בזו השנייה עקפנו את חיים גורי, ונעצרנו. מה שלומך, אדוני? שאלתיו. הוא כחכח בגרונו והפטיר: בסדר! שנה-שנתיים אחר כך ראיתיו לא הרחק משם. דרכי שוב מצטלבת עם דרכך, אמרתי לו בחיוך. הוא הביט בי מהורהר. לבטח חשב בליבו: איך מעז הצעיר הזה לספר שהדרך שלו מצטלבת עם דרכי. חיים גורי שאני זוכר היה אדם מעט שתקן, איש שלא הרבה לדבר, בורר היטב את מילותיו. גלגלתי עימו שיחה קצרה, כשהוא מקשיב ואני מפטפט.

מה אני זוכר מאותה השיחה? לא הרבה. אולי הייתי בלתי מנומס. קראתי לו "משורר המוות". מנימת עיניו ראיתי שלא מצאה חן בהן ההגדרה. שעה אחרי כן הצטערתי על דבריי. אמרתי למוחי שאני מוכרח לרסן את עצמי, שאסור לי לבטא את רחשי ליבי בפני כל אחד.

דרכי הצטלבה עם דרכו של חיים גורי עוד לפני שראיתיו לראשונה. בנעוריי לא התעניינתי בשמות מחברי שירי המלחמות, אולם באב אל-ו'אד ריגש אותי כמעט עד דמעות בכל פעם ששמעתיו בטקסי בית הספר. שירים כאלה הביאוני לרצות ולהיות סייר בצבא. לא הציונות, לא אהבת המולדת ולא היותי בן למשפחה לוחמת, אלא סיפורי הקרבות שזימרו אותם שנה אחר שנה:

ואני הולך, עובר כאן חרש חרש
ואני זוכר אותם אחד אחד.
כאן לחמנו יחד על צוקים וטרש
כאן היינו יחד משפחה אחת…

אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

יפי הבלורית והתואר… וכולנו שרים את המשפט הזה מאז ומתמיד: יפי הבלורית והטוהר. האהבה הטהורה הזאת בין חברים לנשק היא שמעניקה את האומץ להילחם עד מוות, ולא אהבת ה', כפי שמח"ט גבעתי כשהיה על ספידים אמר. אכן, בני אדם מוכנים לשרת בצבא האל וללחום את מלחמותיו, אך אז הניצחון אינו מובטח (עיינו בתנ"ך). חיים גורי ידע זאת בעצמו. את הפילוג ההולך וגובר ראה כסיכון הגדול ביותר לארצנו. על אויבינו מבחוץ כבר גבר. הוא מת הלילה מבלי שהספקנו להתגבר על השסעים בעם.

את חיים גורי לא נוכל לשכוח. לנצח ניזכר בליבנו בפיזום שירו כשנחלוף ליד המשוריינים המיותמים בשער הגיא; לעד נזכור שהיה בן כיתתו של יצחק רבין. האחד טיפס עד הדרגות הגבוהות ביותר במדינה, השני החל לכתוב שירים שביום רצח אחד נזהה אותם כשניים שפתע פתאום הלכו כל הדרך יחדיו. מי מאיתנו לא הצטלב בדרכו של חיים גורי?

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.