מעניין לדעת: מה חושבים ערביי ישראל על שילוב לוחמות בצה"ל?

31/01/2018 ב- 06:26 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על מעניין לדעת: מה חושבים ערביי ישראל על שילוב לוחמות בצה"ל?

לאחרונה פורסמו תוצאות סקר בערוץ 10 שמממצאיו עולה כי רוב הערבים בישראל מתנגדים לגירוש המסתננים מסיני בחזרה לאפריקה. היהודים אזרחי המדינה נוהגים להתעלם מדעת האוכלוסייה הערבית בדרך של אי-התעלמות. הם נוטלים את הסקרים לנגד עיניהם ועושים חישובים מה היו "התוצאות האמיתיות" שלהם אלמלא נשאלו הערבים. מעניין לדעת האם נוקטים הערבים באותה השיטה כלפינו. שבעים שנה חלפו מאז הוכרחנו לחיות יחד באותה כברת ארץ ועדיין הם רואים בנו נטע זר ואנו רואים בהם אותו הדבר. מישהו יודע לספר מדוע לא משתתפים הערבים בחג הנטיעות החל היום? האם יערות ישראל אינם שלהם? האם לא ינפשו בין אילנותיהם? מתי נראה ילד ערבי וילדה יהודיה נוטעים יחדיו שתיל בט"ו בשבט?

זכורה לי שיחה עם אשה ערבייה בשלהי שנות העשרים של חיי. נקלעתי לעיירת מגוריה ונכנסתי לחנותה. היא הייתה מייצרת בעבודת ידיה סבונים וקרמים. התעניינתי בקרם לעיסוי עבור עור נשי. מה כבר בחור צעיר יודע לקנות במקומות כאלה חוץ ממנו. נדהמתי מתעוזתה למרוח קמצוץ מן הקרם על פרק ידי, אבל היתה נחושה שרק אותו אני צריך. שניכם תהיו מרוצים, אמרה בקול של יודעת. זה היה קרם נוקשה שהתרכך רק במגע עם חום הגוף. היא הכינה אותו על בסיס קוקוס ומי ורדים. הצטחקתי עימה שבכל דבר מזליפים הערבים מי ורדים, וכך גלשה שיחתנו לענייני ורדים. הקרם היה בצבע לבן ושאלתי האם מי הוורדים הופקו מוורדים צחורים או מוורדים ארגמניים, שמא האחרונים הולמים יותר ערב רומנטי בחיק האהובה. היא תקפה את הרומנטיקה הזו. ראשית, קבעה כי נהגו לתת ורדים לאשה בשל ניחוחם כדי שישכר את חושיה, אך בזמננו הורדים יפים יותר ונעדרי ריח. על כן, שמה בידי סבון ריחני שהייתי משוכנע כי קיבלתיו כמתנה ממנה אולם אולצתי לשלם בעבורו. שנית, תהתה מדוע נשים מסתפקות בוורד זול שהענקתו אינה דורשת שום מאמץ מן המגיש. היא הראתה לי זר מרשים של מגוון קוצים והבטיחה כי מי שקטפם נשרט כהוגן. הזר למכירה, בישרה לי. שלישית, הסבירה כי כשאשה חפצה לקבל שי מידי הגבר אזי סימן הדבר שדעתה אינה שלמה ממנו. לדבריה, אשה שרוצה את הגבר שלה כולו באמת, אינה צריכה ממנו דבר למעט אהבתו. אם היא נזקקת למתנות שתפצנה אותה, אזי משהו אמיתי חסר לה בקשר עימו. יש לספר, אימצתי חלק דבריה עוד בטרם שמעתים. נשותיי האביוניות זכו לדורונות כי לא יכלו לרוכשם. האמידות לא זכו אפילו לקבל ורד ממני. ומי שרצתה את אהבתי מחלה לי על כל משגה ומשוגה כדי להישאר עימי. רביעית, טענה כי אמנם הצבע האדום מסמל את האהבה שבלב, אבל צבע הדם מזכיר לה פחות את המשאבה שבגוף אלא יותר את הנוזל שנשפך במלחמה. אם היה תלוי הדבר רק בנשים, הוסיפה, היו דורשות להעניק להן ורדים לבנים כי הן סולדות מצבע הדם של המלחמות. היא מכרה לי סלסלה נאה עם פרחים לבנים מיובשים, וככל שדיברה בנחישות נגד המתנות, כך הביאה עוד מהן. יצאתי מן החנות כאדם שהפשיטוהו כליל מרכושו, ומה טוב שהקוצים נשארו אצלה, אחרת הייתי שב מדמם הביתה.

כשאני מאזין לדעה הפוכה משלי אני מבקש ממי שמשמיע אותה שיסביר לי מדוע הוא אוחז בה. בסקר שפורסם בערוץ 10 לא ניתן שום הסבר, ונותר רק לפרש אותו בעצמנו: האם ערביי ישראל מתנגדים לגירוש הזרים ממנה בגלל רצונם להגדיל את מספר הלא-יהודים במדינה, מתוך תקווה כי ככל שהיחס הזה יקטן, כך יצומצם חוזקם של היהודים ויגדל חוסנם של הערבים, ובעטיו של הגידול בכוח הזה ישופר מצבם לעומת היום? האם ערביי ישראל מתנגדים לגירוש הזרים ממנה מתוך חשש שהיהודים יסגלו לעצמם מנהגי גירוש כאלה גם בעתיד ויגרשו גם אותם מגבולות המדינה? הרי כדי לגרש אין צורך להסיע אותם בהמוניהם באוטובוסים אל מעבר לגבול. אפשר להזיז את הגבול ולהשאיר אותם מחוצה לו. מצופה היה מערביי ישראל לתמוך בגירוש הזרים מפני שהם מתחרים על מקומות העבודה שלהם, והם יהיו הנהנים העיקריים אחרי שהוא יצא לפועל. ברם, ערוץ 10 בחר להציג לנו סקר שטחי ולא מעמיק, והשאיר אותנו כשכל תאוותנו בידיו.

נכנסתי לשיחתן של שתי ערביות ישראליות כשדיברו ביניהן על שרה המג'נונה. בימים משעשעים כאלה כל אזרחי ישראל אחים. הן קיבלו את התפרצותי בשמחה. את דבריהן שמעתי בעברית. ערבים היושבים בבית קפה בת"א מדברים ביניהם עברית ולא ערבית, אולי כדי שלא יזהו אותם כמי שאינם משלנו, וזאת בניגוד לצעירים ממוצא רוסי שמפטפטים ביניהם רק ברוסית, אך ללא מבטא – לידיעת גידי גוב וכל מיני אמנים מזדקנים שהחליטו על דעת עצמם שהם מלח הארץ, עאלק.

עניין אותי גם לדעת מה חושבות הן לעצמן על שילוב לוחמות בצבא. הן ידוע שסוגיית הגיוס לצה"ל היא סוגיה בוערת גם בחברה הערבית. יותר ויותר נערות מעוניינות להתגייס לשורות הצבא, ולא רק נוצריות אלא אף מוסלמיות. הן רואות בשירות הצבאי מפתח להשתלבותן בחברה הישראלית, ולא מפני שהן מיליטריסטיות בדמן.

אביגדור קהלני אמר בעבר כי בחורה שתיחשף לזוועות המלחמה, לטנקים השרופים, לאיברים המרוטשים, לא תרצה להיות אמא, ואם תלד בכל זאת, לא תוכל להיות אמא. הלם הקרבות לא יאפשר לה לתפקד באופן אימהי. המתנחלים הקיצוניים טוענים בשיחות סגורות כי שילוב לוחמות בצה"ל הוא אסון בקנה מידה לאומי בגלל הנחיתות בכשירותן הפיסית ביחס לגברים. דהיינו, בקרב שבו נלחמים גברים נגד נשים ינצחו הראשונים, ואם נאפשר לנשים ישראליות לנסות ולהכריע קרבות עם האויב אזי נפסיד במערכה. בפומבי טוענים המתנחלים הללו שגברים לא יוכלו להילחם ברצינות באויב כשהראש שלהם נתון רק ברגלי החיילות שנמצאות איתם. וזה מוזר, יש לומר. כשאנו מסתערים על האויב, אנו לא חושבים באותו הרגע על המדינה, העם בישראל, משפחותינו וגורל הלאום היהודי. אנו מחרפים נפשותינו למען חברינו שנמצאים איתנו באותו הקרב. ככל שהקשר הרגשי בין הלוחמים (והלוחמות) איתן יותר כך קרוב יותר הוא הניצחון. בעקבות קהלני, תוך עיוות פרשנותו, קיצוני המתנחלים גם מאמצים דעה רפואית משלהם, בלי שום אסמכתא מדעית, כי בשל המאמץ הגופני הניכר לא תוכל לוחמת אחר כך ללדת. כנראה, הם רוצים שתישאר בבית כמכונת רבייה לייצור תינוקות. הקרב הדמוגרפי הוא לא פחות חשוב בעיניהם ובעיני כל מי שרוצה לספח שטחים עם ערבים. החילוניות מסבירות אחרת וסבורות כי המתנחלים מתנגדים לשילוב הלוחמות מפני שכאשר הן משתחררות מצה"ל ומתנאי השוויון שזכו להן שם, הן דורשות לקבל תנאי שוויון גם בחברה הדתית שלהן, ולדבר הזה לא מסכימים הגברים הדתיים. אני לא מקבל את ההנחה הזו. היא מדברת על השוליים. הקצוות הפרומים ממילא. ברובן הן פנאטיות בדתיותן. מה שיאמרו להן כך תעשינה.

שתי הערביות מבית הקפה אוהדות מאד את הרעיון לשלב נשים בצבא, ולא רק אצלנו. כדרכה של ההשקפה לפיה דמוקרטיות אינן נלחמות זו בזו, כך הן סבורות שנשים משני הצדדים שתיפגשנה בשדה הקרב, בשם אחוות הנשים לדורותיהן לא תילחמנה אלה באלה, וכך יושג השלום. ומתי נדע לפי סקר מה חושבים עוד ערבים?

ומה אני חושב? אם האויב היה מורכב מנשים בלבד, סבורני שהייתי מתקשה להילחם נגדן כדי להרוג בהן. הזכרים נועדו להילחם זה בזה על טריטוריות כדי לזכות בנקבה. לא טבעי בעיניי וגם לא הגיוני להיאבק בה כדי שלא לזכות בה. אולם, חיי הצבא אינם מורכבים רק ממלחמות, אלא מן השגרה המייגעת של אימונים ותרגולות, ובשירות המילואים נהניתי להסתער על חיילות תמות בנות 18 ושבהיעדרן אולי הייתי מבקש לערוק לצבא האזרחות מוקדם יותר. לא רצוי היה שיקרה עימן יותר מדי, אך עצם המעשה שיכולתי להתנתק מבת זוגי, לחזור אחורה בזמן למשך חודש, ולחזר בלא הפרעה אחרי נשים צעירות, הפיחה במציאות של חיי עוד אוויר לנשימה שנזקקתי לו. המעטפת הכוללת הזו, הבועה החיצונית הזו, סייעה לי לשרוד בזוגיות. מספרים שהרעיות ממתינות לצו הקריאה למילואים כדי לבגוד בבעליהן ולחדש את מאגרי הסבלנות שלהן. באופן דומה, קורה כך גם למילואימניקים הנשואים. גבר לא נזקק לתשומת לב נשית כל השנה. הוא יסתפק גם בפעם בשנה. בלעדי השירות הצבאי המשותף עם נשים גם זאת לא יקבל. בין היתר, זו גם תרומתן החשובה לצה"ל, לחברה הישראלית ולחיי הזוגות שלא מתפוררים. החיים אינם מורכבים משוביניזם ומפמיניזם ושאר אידיאות ריקות שממלאים אותן בניפוחי שכל. המציאות הינה פועל יוצא של יצרי האדם, ומכיוון שלא תמיד הם מתממשים, היא כה מסובכת. וכשנחבלתי לא פעם בשירות הצבאי, בגלל בעיית הנפילות שלי, מגע ידיה של החובשת הקרבית נעם לי והועיל יותר מכל רופא המדופלם ביותר בעולם, וכשהיא פקדה עליי להחלים במהרה, נרפאתי במהירות, ולפני שינה עמוקה בתוככי שק השינה הייתי מהרהר על עיניה היפות ועוצם את שלי ונרדם, וכשהשתחררתי מן המילואים ושבתי הביתה, שכחתי ממנה. פתאום לא היתה קיימת יותר. היא שימשה עבורי רק היסח דעת מן הצרות בחיים הללו, ומתישהו צריכים לשוב ולהתמודד עימן. החובשת העבירה לי באצבעותיה הרחמניות כוחות מחודשים לקראתן. היא טיפלה בגופי במסירות מבלי שידעה כי רחשי דאגתה שיקמו גם את נפשי הדואבת.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.