מפוצלת של מולכו ושמרון עם סטמפה לחיצונית

26/01/2018 ב- 07:15 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על מפוצלת של מולכו ושמרון עם סטמפה לחיצונית

הדבר היחיד המשותף לאלדד יניב ולמני נפתלי שהם ראו במו עיניהם את השחיתות מבפנים. שניהם התבוננו בקרביה של השחיתות המגעילה מבלי לעצום עין בניגוד למרבית האזרחים אם היו נמצאים במקומם. על אי-עצימת העין הם ראויים לשבח. האחד נתפש כמי שנענה לשתף פעולה עם השחיתות למען הנאות חוקיות. השני נתפש כמי שבלית ברירה שיתף פעולה עם השחיתות למען הטבות בלתי חוקיות. מי מהם יותר גרוע? זו בכלל אינה השאלה שעומדת על הפרק. השאלה החשובה היא מה שניהם מוצאים להם במשותף.

בילוי של לילה אחד במעצר משטרתי אינו הופך שני אנשים זרים זה לזה ל"אחוקים". אפילו חיילים שאוכלים מאותו המסטינג בצבא אינם הופכים לידידי נפש. אצל בני אדם מתקיימות רק אחוקיות. בנים לעולם אינם מספרים את כל צרותיהם לבני מינם, בעוד בנות משתפות את בנות מינן בכל הטרגדיות שפוקדות אותן. בגלל כך הצליחה מחאת האוהלים בקיץ 2011. בכל מאהל שהייתם מבקרים בו יכולתם למצוא את המנהיגות הטבעיות. המתחזים למנהיגים היו עסוקים בקבלת קרדיטים.

כל הרואה עצמו מנהיג יש לבחון על פי התנהגותו המשוערת בחדרי החקירות של מתקן עופר. אחרי שהחוקר היה מספיג שק יוטה במימיו הצהבהבים של הקרדל, כיצד אלדד יניב החלקלק היה נוהג? האם היה רוצה להמשיך במחאה או היה מוותר עליה? ואילו מני נפתלי המיוזע, מה היה עושה? סבורני שהיה נשאר לשבת. את כל אחד מהם היה צריך לשאול: בא לך לקבל את הסטמפה לחיצונית לפני החקירה או אחרי החקירה? חוקר מוצלח אינו אחד שיודע לנהל היטב את החקירה הממושכת והמייגעת. חוקר מוצלח הוא זה שיודע להימנע מן הסרבול המיותר שכרוך בה ומקצר אותה בטרם נפתחה. דעתי היא שאלדד יניב היה מעדיף לא לפגוש את הסטמפה לחיצונית. יתכן כי דמו פחות נמרץ בעורקיו.

רגש המחאה אצל מני נפתלי נתפש כאותנטי. הוא חושב כל הזמן כיצד יועיל למחאה. נראה שהוא מרגיש באמת כמי שמשרת את הציבור במלחמתו הדון קישוטית נגד הזוג הקיסרי. הוא שואב אנרגיות לפעילותו מתוך אמונה פנימית שחש לוחם למען הצדק הבלתי נראה. הוא אינו חף מהתבשמות בתהילה, אך היא לא מה שמניעה אותו. מפני שאיננה, הוא נגרר לטפל הרבה פעמים.

רגש המחאה אצל אלדד יניב נתפש כסינתטי. הוא אולי נחשב כמשרתה של המחאה, אבל המחאה ודאי משרתת אותו. הוא חושב כל הזמן כיצד המחאה תועיל לו. הוא אינו נזקק להתבשמות בתהילה. הוא שואב אנרגיות מתוך המלחמה למען הצדק הנראה. מה שאינו נראה בעיניו – הוא משהו חסר ערך לדידו. לכן הוא יודע לברור את העיקר ולהתרחק מן הטפל.

כדרכם של פרחחים שיודעים כי החתיכה שעוברת לידם לא תפזול לעברם, ושואלים בגיחוך: מה אתם אומרים, נעשה לה טובה? כך מרגיש מני נפתלי שהוא עושה טובה למחאה. אצל אלדד יניב הפנייה היא כנה: מחאה, עשי לי טובה! ועבור רוב אזרחי ישראל: מחאה! עשי לי טובה, במשמעות של "הניחי לנו עתה". זמרת אחת ידעה לשיר: מחאות לא קורות בחורף.

מני נפתלי ואלדד יניב שיתפו פעולה ביניהם בשל נסיבה איומה: השמאל הישראלי, המפוצל עם עצמו ובין עצמו, אינו מסוגל להוציא לרחובות את המוניו ליותר מהפגנה גדולה אחת בעת ובעונה אחת, כי הוא זעיר מדי וכי הוא מורכב מן הנתח השבע בחברה הישראלית. אזרחים שרעבים ללחם בגלל שחיתות שלטונית יילחמו בה עד חורמה, אף במחיר חייהם. אזרחים שבאים מהסולת ומהשמן של הארץ יש להם תנאים. מוכרחה להיות פיצריה טבעונית סמוכה להפגנה, ואם אפשר אז שיוגש בה מיץ של נבטי חיטה.

הם חושבים לעצמם להתפלג ולפצל את המחאה העממית, כך שתהיה הפגנה קטנה אחת נגד עו"ד מולכו והפגנה קטנה אחת נגד עו"ד שמרון, וחשיבתם האגוצנטרית של נפתלי ויניב בדיוק משקפת המציאות. במקום לחקור את ראש הממשלה על שחיתותו הכוללת, מפרידים אותה לגורמים תוך מספורה, ותחת להתעסק במכלול המגובש של חטאיו, מפרקים אותו לעינינו לחטא קטן ולעוד חטא קטן, ושואלים: בשביל חטא קטן כזה נעמיד אותו למשפט? מישהו יודע מהו ההבדל בין תיק מספר 1000 ותיק מספר 2000 מבחינת אופי פעילותו הבלתי חוקית של נתניהו על פי החשד? הרי התבצעה באותה זירת פשע ובאותו הזמן מתוך אותם מניעים. ואותם הדברים חייבים לטעון ביחס לתיק מספר 3000 שבו עדיין קיימות הרבה תהיות כיצד אחד משלושת המוסקטרים, שסיסמתם: אחד למען כולם – כולם למען אחד, טרם נחשד בפשעים שביצעו חבריו. מפצלים בין החשדות ובין החשודים וממסמסים את החקירות עד אין קץ, ועל כן, המחאה נגד אוזלת היד של התביעה הכללית היא מוצדקת בעליל: כל חקירה של נתניהו נראית כמו מראית עין של חקירה. ואם ב'המשפט' של קפקא לא ידע מר ק' מה רוצים ממנו, הרי שבתיקי מספרי האלפים למיניהם, תיקי החקירה עצמם לא יודעים מה רוצים מהם.

מי משרת טוב יותר את המחאה? שניהם אינם מנהיגים טבעיים, כך שבמקום להשוות ביניהם מוטב לשכוח אותם ולמצוא להם תחליף ראוי יותר. אך רק אחד מסוגל לעורר עניין רב ולסחוף רבבות אחריו – אביחי מנדלבליט שמו.

התמזל מזלי בחיים להימצא משני עברי המתרס בהפגנות ולחוות את התופעה באופן שלם. בשירות המילואים נתקלנו לא אחת במחסומים אנושיים שהציבו מתפרעים יהודיים, שלא הסתפקו בהפרעה לחוק ולסדר אלא ביקשו להתנכל לנו באופן אישי בשעה שפינינו אותם, כך שאני מסוגל להבין ללב השוטרים שנאלצים להשתמש בכוח כנגד אלימות כלפיהם. לא רק זאת, אני באמת ובתמים מאמין שחובה להרביץ לבריונים כשמגיעה שעתם. אם אני מותקף על ידם על לא עוול בכפי, אסור שלרגע ירגישו כי ידם על העליונה. לא מיוזמתי באתי אליהם. נשלחתי בשם המדינה, ולכן עליהם לנהוג כלפיי כמי שנמצא שם בגללם ולא בגלל עצמי. אם הייתי חובב מכות, יכולתי להירשם לחוג קרטה שיספק אותי. לא באתי כדי להתכתש, אלא לבצע מלאכה שנשלחתי אליה. מתקפה אישית עליי משמעה מתקפה אישית עליי, על כל המשתמע מכך. הקשקושים בשכל כאילו אני מייצג את המדינה כחייל מילואים ועליי להתנהג בהתאם אינם פועלים עליי. כשמרביצים לי בלובשי מדי צבא, אני מייצג את עצמי בלבד. מזו הסיבה, בין השאר, לא תמצאו אותי בהפגנות אלימות. אני סולד מהן כל כך.

ישנן ארבע סיבות להשתתף בהפגנות: הרצון לפרוק זעם אישי וציבורי, הרצון לשנות לטובה משהו בשיטה הקלוקלת, הרצון לממש את זכות ההפגנה, והרצון ליהנות מן החוויה הקולקטיבית. יש כאלה שמצביעים למפלגה שחורתת על דגלה את צמצום כמות התלמידים בכיתה, וזה בסדר. אני מייחס חשיבות רבה יותר להליך הדמוקרטי. רוב חיי הצבעתי למפלגת העבודה בשמותיה השונים, ובשלוש מערכות הבחירות האחרונות תמכתי בגברת ציפי לבני היכן שנמצאה. היא מייצגת בדיוק את דעתי הפוליטית: היפרדות מהפלשתינים במחיר של פשרה טריטוריאלית. אולם, בצעירותי מצאתי עצמי פעמים אחדות משתתף בפעילויות של תנועת מרץ שהיתה אז גדולה יותר. השמאלניות הצעירות היו נאות למדי, וגם ליברליות, ובמיוחד השמוצניקיות. אני עצמי גרתי בקיבוץ של השומר הצעיר, ותמיד נהניתי לומר שאף קומונרית לא פסחה עליי. עם זאת, לא הייתי להיט גדול בעיניהן. גם לא אצל הקיבוצניקיות, אגב. אולם, זה לא היה חשוב. כשצריך לבחור בין שמוצניקית בת 18 למתנדבת בת 18 אין שום היסוס בבחירה. כך גם לא היססתי מעולם בבואי לתמוך בקו האידיאולוגי של מפלגת העבודה. להפגנות של מרץ הלכתי רק בגלל האווירה המחשמלת שיצרו בנות עם להט בנחיריים. הן הרגישו בטוחות איתי. התבלטתי בנוכחותי בין כל העיגולדים. נראיתי אז כמו היום כאחד שהדבר האחרון שירצה מישהו הוא להתעסק איתו באותו הרגע. אלה היו הפגנות "המספרים" הראשונות שנודע לי עליהן, הרבה לפני 1000 ו-2000. בניגוד לחירות ששמות נשים היום בפיהן, רק בנות מרץ העזו לפנים לדבר על סקס באופן חופשי. כל אחת היתה משתבחת בדיווחי "היה לי מספר עם זה ועם זה", ולא ידעתי אם זו אמיתה או הלצה כיוון שבכל פעם שניסיתי לברר, התברר שהן בררניות. הוכרחתי לצאת מגדרי כדי להתראות איתן מחוץ להפגנה. היתה ממושקפת עבת-בשר אחת שהתעניינה בפילוסופיה גרמנית ונאלצתי להתעמק בה בכל מאודי כדי להיקשר אליה. מכפר סבא היתה. להוריה לא היה אכפת אם אלון בחדרה, אבל היא שלחה אותי לישון על הספה השוקעת בסלון ביתם. אלו קוראות לעצמן חובבות זכויות אדם? כבר השקעתי כה הרבה כדי שתרצה בי עד שלא הייתי מהסס לשכב אפילו על מיטת אינקוויזיציה למענה. אלה היו גם השנים שתנועות פוליטיות בישראל היו מארגנות טיולים בסופי שבוע כדי לגבש את חבריהן. היא סיפרה לי באוטובוס שנסע דרומה ששתי פעילות אינן מפסיקות לדבר עליי בחיבה וכדאי שאעשה משהו בנידון. זו היתה מנחת הניחומים שלה אחרי שהסבירה כי בנות מעניינות אותה ולא בנים. איזו אכזבה! הייתי מאוהב בה, בשמלות הפשוטות שלבשה, בעוגיות שוברות השיניים שאפתה. ודאי לא רציתי שום חלופה. היא הבטיחה שאמשיך להיות מוזמן לקפה ועוגיות אצלה כשהיא לבושה בשמלה. במשך שנים אחר כך שימשה בת-לווייתי להפגנות השמאל. היה לנו על מה להילחם. התקווה לשלום היתה עדיין באוויר. ייחלנו באמת לפריצת דרך. לעולם לא אצטער על אותה אמונה שהכזיבה. כל אדם חייב שתהיה לו פעם אחת בחייו אמונה כבירה שתרגש את כל נימי חושיו.

הייתי בכיתה ו' כששותפתי בהפגנה הראשונה בחיי. היא היתה כרוכה בטראומה האחרונה שחוויתי בבית הספר היסודי: הראשונה, עברתי לגור בכתובת מרוחקת ולא יכולתי עוד לפגוש את חבריי לכיתה אחר הצהרים. השנייה, את שלוש כיתות ד' הוחלט לדחוס לשתי כיתות ה', והכיתה היחידה שבחרו לחלק את תלמידיה לכאן ולכאן היתה שלי, וכך לא יכולתי לראות יותר חלק מחבריי בזמן הלימודים. השלישית, הוחלט להוסיף לבית הספר תלמידים משכונה נוספת וההורים התנגדו. אותי זה לא עניין כל כך. בשנה אחרי כן כבר למדתי בחטיבת הביניים. כשההורים השביתו את הלימודים היינו בהכנות לטקס הסיום. הועידו אותי יחד עם תלמידה נוספת להנחות את הטקס באמצעות קטעי דרמה. אינני יודע אם נבחרתי בגלל כישורי המשחק המעולים שלי או בשל יכולתי המוכחת ללמוד בעל פה טקסטים ארוכים. אני זוכר שאותה תלמידה התקשתה בשינונם וסברתי שנבחרה להיות המנחה משום שנראתה ייצוגית. וכך במקום שנעשה חזרות למופע, נשלחנו עם כיסאות לשבת באמצע הכביש. כשהמשטרה באה כולם ברחו והשאירו שם את הכיסאות. כך זה חזר ונשנה יום אחר יום, עד שמישהו נכנע, וכבר אינני זוכר מי היה. זה לא עניין אותי באמת. כעסתי שהשתמשו בי לצרכים שאינם שלי. במחנה עופר פגשתי שמוצניקית מעברנו המשותף שהתקדמה בשירות הביטחון. התחוללה הפרת סדר של מתנחלים שחסמו ציר תנועה לביתוניה. הגדתי לה שהמתנחלים משתמשים בילדיהם שלא על דעתם כי הוריהם יודעים שאסור לנו לגרור אותם. לשם כך, מזעיקים משטרה אזרחית. נבהלתי לגלות כי יחד עם שערותיה החליפה דעותיה והיתה לימנית. מספרים בלעג שנשים דעתן הפכפכה. היא לא היתה מתנודדת. הקיצונית שבקיצוניות היתה. נאמנה לחלוטין למשנה פוליטית מוצקה. ולפתע היא אומרת כי אם היה תלוי בה הדבר היתה ננקטת יד קשה יותר נגד הערבים, ושאינה רואה כאסון גדול לטרנספר אותם מכאן. הרגשתי כה נבגד כמו גבר שפוגש אשה אחרי שנים שלא ראה אותה והיא מספרת לו כך פתאום שבגדה בו על ימין ועל ימין בכל ימי תקופתם ביחד.

ההיתקלות הראשונה שלי עם המשטרה בהפגנה היתה ערב אחד בחופש הגדול. יחד עם חבריי הטובים ועוד מכרים מן השכונה חסמנו לתנועה צומת מסוכן. השוטרים שהגיעו לפנותנו החליטו על דעת עצמם שאני הוא מנהיג ההפגנה. בשעה שכמה נערים טלטלו ניידת משטרה, סברו השוטרים שההפגנה נוטה כבר לקיצוניות והחליטו לסלק אותי ממנה. הוסעתי לתחנת משטרה בדרך לוד שכבר אינה קיימת. זו היתה חקירה שאינני שוכח מפני שסיפרתי על אודותיה בעשרות הזדמנויות שונות. לא שמרתי על זכות השתיקה וספק אם ידעתי מה זה. דיברתי כהרגלי בצורה ישירה ומתחכמת, כמו כלפי כל גורם סמכותי בתקופה ההיא. השוטר בחדר שאל אותי מדוע הפכתי את הניידת. אמרתי לו שאם היתה הפוכה לא היתה יכולה להסיע אותי הנה. הוא שאל מדוע רציתי להפוך את הניידת על גגה. נטלתי נייר מן השולחן, הפכתי אותו, ועניתי: אני מסוגל להפוך נייר. לא ניידת. כך שהשאלה מיותרת. אחרי עוד שאלות מיותרות הגענו להודאה שלי: נגעתי בניידת מפני שאני אוהב לגעת בניידות משטרה ולא משום שחלילה יש בי משהו נגדן. השוטר לא ידע מה לעשות איתי. הוא יצא מן החדר. אחרי כמה דקות נכנסה איתו שוטרת שאולי היתה היפה ביותר בתולדות המשטרה עד היום. היתה תימניה דקיקה עם פנים שחובה לשבט ואילו עיניים! ממנה לא ציפיתי שתתחיל לצעוק עליי: אתה אוהב לגעת בניידות, אה?! היא הסכימה לשחרר אותי הביתה.

אינני יודע מהן ההוראות בימינו והאם כל משוחרר הוא חופשי לעצמו. היא הורתה לי להמתין עד שיבוא שוטר ויסיע אותי הביתה. חיכיתי וחיכיתי ולאף אחד לא היה זמן בשבילי. מתישהו פקעה סבלנותי, והיא התעצבנה: אתה מוכן לא לרדוף אחריי לכל מקום? לקחה אותי למשרד שלה והתחילה לשאול שאלות שלא עניתי עליהן כי אמרתי לעצמי שאינני חייב יותר. תהתה גם האם אני תלמיד טוב בבית הספר, ואמרה שתודיע להנהלת בית הספר על מעשיי. כאן כבר לא יכולתי לעצור בעצמי ואמרתי בנימוס: אני לא חושב שמישהו יענה לך שם. אנחנו בחופש הגדול. בכל הזמן הזה עמדה לצידי כשאני יושב. היא העניקה ליטוף לראשי כמי שמעריכה אותי כאגוז קשה לפיצוח ויצאה. אחרי כמה דקות חזרה ואמרה שהיא תסיע אותי הביתה. עד שנכנסנו לניידת שלה היא שתקה. במהלך הנסיעה היא שאלה אותי על רשמיי מן החקירה. עניתי לה שציפיתי, כפי שמתואר בסיפורים, שקודם כל יחקור אותי השוטר הרע ואחרי כן יבוא השוטר הטוב. זה מה שאתה חושב עליי? תמהה. בלי להתבלבל עניתי מיד: לא! אני חושב שאת השוטרת הכי יפה בעולם. במקום לחייך היא ציוותה עליי לשתוק. אני המשכתי להתבונן בה.

למחרת או יום אחרי כן ראיתי שוטר אחד, ולא צמד שוטרים כבימינו, שבא לבניין שלי. אני הייתי הנפש החיה הראשונה שהוא נתקל בה. עוד לא הספקתי להיבהל וכבר התעשתי. ולא מפני שזממתי להתל בו אלא כדי להתחמק ממנו דווקא, פניתי אליו ושאלתיו אם הוא צריך עזרה. הוא שאל אותי היכן גר אותו הנער עם שמי. אמרתי שאני מכיר אותו והוא בבית עכשיו, ואני אוביל אותו אליו. זה היה החופש הגדול וביתי היה ריק מאדם בשעת בוקר זו. וכך, מלווה בשוטר, דפקתי על דלת ביתי וצלצלתי בפעמון בהבטיחי שוב ושוב לשוטר שעוד רגע קט יופיע המבוקש לפנינו. לשוטר נמאס והוא החליט ללכת, ועד השנייה האחרונה ממש, כשנמלט ממני בניידת שלו, התעקשתי שימתין עוד מעט איתי, שמובטחת הצלחתי לאתר אותו. אך הוא לא נענה. יותר לא באו לחפש אחריי.

אכן, אני סבור כי רק היועץ המשפטי לממשלה מסוגל להפיח חיים בהפגנה נגד ההתמהמהות שלו בתיקי החקירה. מי לא ירצה להשתתף בחוויה המכוננת והמסעירה הזו כאשר אדם משתתף בהפגנה נגד עצמו! האזרחים ינהרו אליה בהמוניהם. ואין כוונתי לומר שבדרך הלא נורמלית הזו יוציא את העוקץ מן ההפגנה, שיראה עד כמה היא בלתי סבירה. לפעמים, אזרחים מגיעים להפגנה רק כדי לממש את הזכות להפגין. זו אינה זכות מובנת מאליה, וכפי שאנו נוכחים לדעת, ראש הממשלה פועל ככל יכולתו כדי לצמצם כמה שיותר את זכות ההפגנה בישראל. אביחי מנדלבליט מוכרח להיות בראש המפגינים כדי להגן בגופו על הזכות החשובה הזו בארצנו.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: