הסיפור התמוה על דוגמנית שזיווגוה לטבח

13/01/2018 ב- 09:58 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על הסיפור התמוה על דוגמנית שזיווגוה לטבח

רק לפני שנה נודע לי שתוכניות הבישול המשמימות של יום שישי עברו הסבה מקצועית לסדרות ריאליטי נוצצות באמצע השבוע. קראתי אז בעיתון שדוגמניות מורעבות לעת מצוא, אשר עד שזיכרוני המתפקע מסוגל לזכור זיווגו עצמן לכדורגלנים ננסים מהן בקומה אחת, פתאום מתרועעות עם טבחים רחבי-מידות שמתהדרים בגאוניותם המיוחדת, שמתייחסים לאוכל שלהם באותה חשיבות כמו אל פענוח רזי האטום. אם בצה"ל היו שולחים כל בעל דפ"ר נמוך לקורס בישול, היום מושווה כל בשלן טלוויזיה בז'אנר מאכלי צרפת לכימאי אנטואן-לורן דה לבואזיה, לפחות. אין הבדלים בין רוקח לבשלן, מלבד זוטות: הראשון למד חמש שנים באקדמיה, יודע מה הוא עושה, מצפה לקבל תוצאות מדויקות, ומדבר במבטא ערבי כבד; והשני נוטל כל מיני תרכובות שקנה בשוק הירקות, מערבב אותן יחדיו ומקווה לטוב. בדרך כלל, זה לא מצליח לו. והוא די מפורסם כדי שקולב אנורקטי תצא איתו לבלות.

אין בליבי מאומה נגד תוכניות בישול של יום שישי בטלוויזיה או מדורי בישול בעיתון, למעט עובדה אחת: אלה וגם אלה אינם מאפשרים לי להריח, ובלי ניחוחות של מטבח משולים בדיוק לתוכנית בישול ברדיו. הייתם מאזינים לה?

מכיוון שאינני מכיר את הגברת אנסקי ואת אדון רושפלד ולא יודע באמת מה טיבם המקצועי, אקצין ברשותכם את הסיטואציה המתויגת של הסכסוך ביניהם. יתכן שהיא בשלנית מעולה ויכולתי להתענג ממאכליה, ויתכן שהוא נאד יין לבישול הנפוח רק באוויר חם-מזג, אבל הוא מתייחס אליה כבר-סמכא יותר ממנה, ונראה שהיא נעתרת לסמכותו כמו ודאי הרבה גברים שאינם יודעים לחתוך עגבניה. אך כאן ליהקו אשה צעירה יחד איתו, ולא איזה דוגמגיש עם כוהנת בישול מזדקנת. העמידו אותה לצידו על תקן הפרצוף הנסבל שמבינה משהו מחייה, ואליו מתייחסים כאילו עמד על כתפיו של אלוהים כדי לבשל רחוק יותר. משהסתכסכו שניהם הוא הפך לקדוש המעונה בעיני אחדים, והיא נעשתה בעיניהם לאיזו מלוקקת שהקריירה שלה רכבה עליו. אולי הם צודקים.

עסקינן בתוכנית ריאליטי עמומה, ולא בתחרות מי מטגן חביתה יותר מהר. דנים אנו בחובבים שמתחרים מי מקפיץ חישוקים באוויר ופלפלים על המחבת מבלי להפיל, ולפיכך נחוצים שופטים יודעי-כול שמכריזים: היפני שאף אחד אינו יודע לבטא את שמו – 9.9. המתעמל היווני שהניח זרי דפנה על ראשו בטרם עת – 9.2, ויש לנו מנצח! ואז מנגנים בטקס המדליות את ההמנון של קוריאה, כי כולם באסיה נראים אותו הדבר.

אדון רושפלד הוא רב-שופט כזה, שאף אחד אינו מעז לערער על דעתו. וגברת אנסקי היא הנודניקית הצדקנית שדורשת לא לוותר על בדיקת השתן לגילוי סמים. היא מערערת על התוצאה והוא מערער על עצם נוכחותה. נניח לרגע להתנהגות הבהמית כל כך שמיוחסת לו ונזכור שאותו צריכים, שבלעדיו אי אפשר לקבוע בקרבה לוודאות מי הזוכה בתחרות, והיא משולה כנראה בעיניו לסרח עודף, ואולי בצדק. לא כולם מסוגלים להבין גאון של יחסי ציבור כמותו, את המוח הגאוני הזה.

את הצופה האובייקטיבי לא אמורות לעניין בתחרות בישול המריבות הפנימיות בצוות השיפוט שמתחוללות מאחורי הפרגוד. מה שחשוב באמת הוא שהבשלן הטוב מכולם ינצח, אולם אם אין שופטים מעולים שיכולים להכריע, אז מה שווה כל התחרות הזאת?

כך נותרנו עם הזוהמה במטבח והקליפות על הרצפה בריב גלדיאטורים מעודכן, מין ורסיה מודרנית בכיכובם של שר הטבחים אצל פרעה ואשת פוטיפר שניצלה את מעמדו עד תום ואז בוגדת בו. וכמו בדיקטטורות של פעם, הקטטות הרבה יותר מעניינות מן המנצחים. אף אחד לא הגיע לאמפיתיאטרון לגלות מי זכה. כולם באו להצגה כדי לראות את הדם.

רושפלד ואנסקי אינם מעניינים אותי. העובדה שבארץ פתחו באסטות של לחם ושעשועים מטרידה הרבה יותר. תחת שעיתונאים יתעסקו בתחקירים כיצד פוליטיקאים מרקיבים את מוחנו באישור המוני של שידורי ריאליטי, עשה לנו העיתון תחקיר גרנדיוזי על צחנה במזווה, טבח שמקלל ואיזו חסודה שנעלבת.

ונקנח בדברי טעם של חברה לשעבר: את התבשילים שלך אזכור לעד, ואת כל השאר אעדיף לשכוח; האדם היחיד! היחיד! שאין לו מלח במטבח.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.