מה היה קורה אילו?

05/01/2018 ב- 04:37 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על מה היה קורה אילו?

בסתיו 1999 ביקרתי בפעם היחידה בדירתה השכורה של ידידה טרייה, לפני שהכול התקלקל. היא לא היתה ירושלמית ושיוועה להכיר אנשים חדשים. כבר אינני זוכר כיצד הכרתיה. אפילו את שם משפחתה לא אוכל עוד לזכור. היא התגוררה עם שני סטודנטים בקרית היובל. הגעתי אליה מתוך כוונה להחליף אווירה. סיפרה לי כי המרפסת שצמודה לחדרה מוארת בקרני החמה. כך מצאתי עצמי שם, וכהרגלי סקרתי היטב את ספרייתה. מרבית הספרים עדיין אוחסנו בקופסאות קרטון. הסבירה שטרם התפנתה להניחם על המדפים. הצעתי לעזור לה. ברגע ההוא נשמע מחדרו של אחד משותפיה השיר 'יחדיו בחלומות אלקטרוניים'. המוסיקה נעמה לאוזניה ובעדינות משכנעת ניסתה לסחוף אותי אליה. היא רקדה בקצב איטי עם החיוך הכי מזמין שיכלה לשוות בעיניה. עדיין לא התכוונתי לספר שיש לי חברה אהובה בת"א. ביכרתי לנבור באוצרות הספרותיים עד שהעליתי ברשתי כרך בשם 'ארץ אבות'. ביקשתיה שתשאיל לי את הספר. הבטחתי לה שאני קורא מהר מאד. היא לא בטחה בי. בצער רב הודיעה שהיא אינה משאילה ספרים לאף אחד. אם ארצה, פסקה בחיוך עצבני, אוכל לקרוא אותו אצלה. בטבעיות נחפזת כבר הניחה שאנו מצויים בתחילתה של זוגיות חדשה.

את השמש המלטפת של אחר הצהרים החמצתי. נסענו למרכז העיר, התיישבנו בבית קפה ופטפטנו ארוכות. התרשמתי ממנה לטובה. היתה בוגרת מאד חרף גילה הצעיר. היא מפולפלת דיה כדי לדבר רק על דברים שהיתה בהם בקיאה. שלא כהרגלי האזנתי לה בקשב רב. התמוגגתי מכל רגע. אתה עוד תיווכח שאני כזאת, הצהירה כשפקפקתי בהיעדר התנסותה עם גברים עליו התגאתה. איך כך יתכן כשכולם לוטשים אלייך עיניים, תמהתי. אחרי כן, נכנסה עימי לחנות ספרים ורכשתי שם את ספרו של רוברט האריס. היא התפלאה מאד, הזכירה שוב שאוכל לקוראו אצלה, ואז בנימה מתנצלת, סיפרתי כי יש לי חברה מזה זמן רב ושאני אוהב אותה מאד. בנסיבות הללו התוודעתי אל ספרות ההיסטוריה האלטרנטיבית. זה היה הספר האחרון בז'אנר של "מה היה קורה אילו…" שקראתי מימיי. לא החלטתי שכך יהיה. דווקא נהניתי מקריאתו. האריס הוא מספר מחונן. הכתיבה שלו מדברת אליי כמו ישבתי מולו והאזנתי לסיפוריו.

האריס מספר על תולדות הרייך השלישי. הנאצים ניצחו, ברית המועצות אינה קיימת, ומלחמה קרה שוררת בין ארצות הברית וגרמניה. מה שהניע את האריס לחבר את ספרו הוא היעדר ההוכחה הרשמית שהיטלר הורה על השמדת כל היהודים. האם המסמך החשוב הזה יתגלה לבסוף? זאת תוכלו לדעת בעצמכם. העלילה המתוחה סוחפת למדי. אני קראתיה בתוך יומיים. אם אתם תוהים מה קרה ליהודים – הם אינם!

השאלה "מה היה קורה אילו ישראל נוצחה במלחמה" התגנבה למחשבותיי בבוקר המוזר ההוא, לאחר הליל המטריד שבו התפוצצו הטילים בגוש דן. שמע הבומים זעזע את נפשי הקשוחה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שחוויתי את משמעותם. המולדת נחשבה עד אז בלתי פגיעה בעיניי. לא היו לי ספקות, כמובן. מעולם לא הייתי יהודי תבוסתן, אולם אי אפשר היה שלא להרהר מעט בשעות ההן על עתיד נורא שקיים מעבר לפינה. זה היה הרהור חולף. ציפיתי, כמו כולם, לתגובה נוקמת שתבוא מיד. התפתיתי לדמיין כיצד בגדד מושמדת. זכר הכור האטומי ההרוס עדיין היה רענן.

תשע שנים אחרי כן כתבתי חיבור "מה היה קורה אילו גרמניה הנאצית היתה המותקפת ולא המתקיפה". מעולם לא סיימתיו. האינתיפאדה השנייה פרצה, נפרדתי לנצח מחברתי האהובה, סבלתי מבעיית אי-שיווי משקל. כל מדרגה שעמדתי לרדת אליה נראתה רחוקה ממני כאילו הושטתי את רגלי מגגו של מגדל שלום. יצאתי מנקודת ההנחה של האריס: היהודים הושמדו כולם. האם גרמניה ניצחה או הובסה? אל הנקודה הזו לא הגעתי. גם לא היתה חשובה בהתחלה. ההפסד כולו היה של העם היהודי.

שאלתי את עצמי שאלה אחת בלבד: האם היו הנאצים זוכים למחילה אילו שכנותיה היו פותחות נגדה במלחמת עולם, ללא התגרות מצד ברלין. נניח שהיטלר לא פלש לשום מדינה, שלא היתה לו כל כוונה כזו, והעילה למלחמה, הקאזוס בלי, היתה סירובו להמשיך ולשלם דמי פיצויים למנצחות במלחמת העולם הקודמת. כל אשר רצה הוא שיניחו לגרמנים לחיות בשלווה על אדמתם, בלי הזיות על מרחב מחיה (לבנסראום), ועם שנאה יוקדת ליהודים. השנאה הזו לא היתה יוצאת דופן במיוחד. קורותיה הנוראיות של השואה מעידות עד כמה היתה רווחת בעולם של פעם, ואולי עד היום הזה. ואחרי שבריטניה וצרפת פתחו במלחמה נגד גרמניה, בעידוד היהודים, מחליט היטלר להוציא לפועל את הפיתרון הסופי, שיקד במחשבותיו עוד מימי וינה העליזים, לפני שאירופה השסועה רצתה לשכוח מהר מאד מה שקרה לה, והתעלמה מעליית כוחם של אנשים כמותו.

אתם מבינים? הגרמנים יכלו לטעון בסיומה של המלחמה שאינם אשמים – לא בפריצתה ולא במה שהתרחש במהלכה. הם היו מטילים את האשמה על אחרים, טוענים בתוקף שהצרפתים והבריטים אחראים לזוועות המלחמה כיוון שהם יזמו אותה, ודוחים כל ניסיון לראות בהם את הצד הרע. זו היתה הופכת לסוגיה במחלוקת. יתכן כי אחרי המלחמה היו מאשימים את הגרמנים, אך לא היתה זו האשמה טוטלית ומוחלטת. היו כאלה שהיו טוענים שלא נותרה בידם ברירה. תמיד יימצאו מצטדקים במחנה הטובים שיצדדו מתוך שיקול דעת רווי שטניות בהחלטות שקיבלו הרעים. לא יסבירו אותן. יאמרו שאי אפשר להסביר דבר תוך כדי הסערה והבלבול הנפוצים במלחמות. היתה מתהווה לה היסטוריה חלופית, אך לא בעלילות ספרים בדיוניים, אלא בהיסטוריה עצמה. האם במשך 1900 שנה לא הואשמו היהודים כולם ברצח מושיע הנוצרים? אם יכלו להאמין לבדיה הזו, מסוגלת האנושות להאמין כי היטלר עשה את מה שהיה מוטל עליו מתוך שיקולים קרי-רוח של הגנה עצמית.

השואה לא היתה מובנת לי בצעירותי. התעלמתי ממנה. זכורה לי שיחה לילית עם חברתי הדנית. סיפרתי לה שפרק השואה בחיי התחיל והסתיים בטקסים של בית הספר והצבא. בכל השנים הייתי הקריין הראשי. לא דיברתי איתה על השואה. תהיתי בפניה כיצד הרשו שנה אחרי שנה האחראים לטקס שלא הכירו זה את זה לתת לי להוביל אותו, למי שנתפש בעיניהם כשובב האולטימטיבי, לזה שמסוגל בן רגע ליצור יש מאין מעשה קונדס שלא ישכחוהו לעולם. היא הודתה שמסוגל אני לשוות לעצמי ארשת מרצינה מאד שבגללה מעדיפים לתת בי את האמון. על השואה לא רציתי להרהר בכלל. התביישתי במה שקרה למשפחותינו.

בגלל בושתי שיערתי בתום לב שהמנצחים גאים ברצח עמנו. בראייה מחרידה, התכנית המסובכת שנהגתה אי-פעם התבצעה בדקדקנות מופלאה. כמעט כולם עצמו עיניים. אף אחד לא שמע את קולות הצרחה של הנטבחים. ואז התחוור לי שמכחישי השואה ממאנים לקבל את התוצאה הנהדרת לדידם. באמת שהשתוממתי. תחת שיזקפו צווארם בגאון, הם טוענים שהשואה היא המצאה יהודית, שמעולם לא קרתה, ואם קרתה אז במימדים צנועים בהחלט, מתוך אבדן שליטה על הפקודים, לא בשל תכנית עבודה מסודרת לעילא ולעילא. חלף זמן רב עד שתפשתי כי כל אשר חפצים בו הניאו-נאצים הוא להפחית את נטל האשמה הכבד מעל גבם, שכל מה שהם רוצים הוא להשיב את גרמניה לגדולתה הצבאית, ולא יוכלו לעשות זאת בלי שרובנו נפקפק במה שאירע באמת. אם נסיר מעל גרמניה את אחריותה ההיסטורית, תקבל היא גושפנקא להתחיל הכול מחדש…

במאי 1945 נכבשה גרמניה, בותרה בין המעצמות המנצחות, והתאחדה מחדש באוקטובר 1990 בעקבות התפרקות ברית המועצות. עבור הניאו-נאצים העיקשים היה זה היום המשמח ביותר בחייהם – השלב הראשון בדרך הארוכה לתבוסה שלישית ברציפות במלחמת עולם. השלב השני היה להשתחל אל הפרלמנט הגרמני, כפי שעלה בידי היטלר גם כן לעשות. מפלגת הימין הלאומני, הנאציונל-סוציאליסטית, זכתה בתריסר מושבים במאי 1928. מאז המפלה במלחמת העולם השנייה ועד השנה שעברה לא הצליחה אף מפלגה של הימין הלאומני לחזור על ההישג המבעית. הגרמנים הכניעו את היבשת מחדש דרך שליטתם באיחוד האירופי, והסתפקו בניצחון הזה בינתיים. ברם, מדיניות הושטת הידיים הפתוחות של אנגלה מרקל הביאה אל פתחה של דויטשלנד גלי פליטים באופן שלא נראה כמותו מאז אותה מלחמה ארורה. עקב האיבה העצומה כלפי הזרים נסללה בקלות דרכה של מפלגת הימין הלאומני לרייכסטאג, או איך שקוראים לו עכשיו. עתה הגיע עתו של השלב השלישי – להשכיח מן הגרמנים את הזוועות שחוללו הוריהם וסביהם.

אחד ממנהיגי הימין הלאומני, ביורן הוקה שמו, קרא לגרמנים לבצע "פניית פרסה של 180 מעלות" באופן שבו הם תופשים את ההיסטוריה. הגרמנים, התרעם, הם "העם היחיד בעולם שנטע אנדרטה של בושה בלב הבירה שלו", בהתייחסו לאנדרטת השואה שהוקמה בברלין. הוקה מתגורר בבורנהאגן (Bornhagen), כפר שליו בן 302 תושבים. בוקר אחד התעורר משנתו, פתח את החלון וראה לנגד עיניו את המחזה המדהים ביותר שהיה מסוגל להעלות על הדעת. אפילו אם אדולף היטלר היה קם לתחייה היה פחות נדהם.

לא מכבר סופר לי על גרמני שהתאבד בביתו לא לפני ששטף וניקה את הצלחת ממנה זלל את הסעודה האחרונה. הפדנטיות הגרמנית כה נודעת לשמצה, וכמו כל עסק שמעורבים בו גרמנים התנהל המבצע הזה בקפדנות מושלמת. פעילי השמאל הגיעו אל הכפר, נרשמו בו כבעלי עסק כדי לזכות ברישיון מקומי, שכרו את החלקה הסמוכה לביתו של הוקה והקימו שם אוהל ענק "לרגל טקס אירוסין" כדי להסוות את פעילותם. כקונדסאי מיומן מסוגל אני להוקיר את מלאכת המחשבת המרשימה שלהם. כשהציץ הוקה מחלונו נחשפה לעיניו רפליקה של אנדרטת השואה מברלין. 24 קוביות בטון בגודל המקורי ניצבו אל מול ביתו, בשינוי אחד: הן סובבו ב-180 מעלות. הפעילים רצו "להזכיר למר הוקה שהוא יכול לנסות להפוך את ההיסטוריה של גרמניה כאוות נפשו, אך היא לא תשתנה". הוקה תבע לפנות אותם משם, אך ללא הועיל: חוזה השכירות שלהם יפוג רק בשנת 2022. וכדי להגזים עוד יותר, נברו בפח האשפה שלו, איתרו דגימת דנ"א שלו וביררו האם בכיר הימין הלאומני הוא אכן "טהור מבחינה גזעית". ובכן, הממצאים חשפו שהינו בן תערובת של פולנים ופורטוגלים. גרמני אתני איננו, למרבה מבוכתו.

בהיותי בכיתה י"א – אני כמעט בטוח שלא לפני כן – אחד ממשתתפי הטקס חטף זרם חזק של חשמל סטטי. אלה שראו זאת החלו לצחוק, וצחוקם הבלתי נשלט סחף אחריו עוד הרבה מבלי שהללו ידעו מה קרה. השתמשתי במיקרופון כדי לומר "הס", וכולם השתתקו. גם אני נאלמתי. אחת המורות עלתה על הבימה ודיברה אל התלמידים, אמרה שצריך לכבד את הקרבנות, וביקשה ממני להמשיך. בקושי יכולתי. חשתי כמו גרמני שמשתיק יללות פחד של יהודים בהפחידו אותם עוד יותר שישסה בהם את הכלבים אם לא יהא שקט. שמעתי באוזניי ילדים גרמניים שצחקו לאידם אחרי שהקהל נדם. זו היתה הרגשה מוזרה. חשבתי עליה רבות אחרי כן: להבדיל מלשמוח, האם לצחוק ביום השואה הוא מעשה נורא?

הסרט 'החיים יפים' של רוברטו בניני הצחיק אותי. אחרים כעסו עליו. הסבירו שהטרגדיה היא אדירה מכדי למצוא בה רגעים קומיים. גם התעלול בכפר בורנהאגן הוא משעשע למדי. יש שיגידו כי הוא סר טעם בשל השימוש באנדרטת הזיכרון לשואה. מהם הגבולות? שנה אחר שנה משלחות בני נוער מבתי ספר ישראליים מבזות את זכר הנספים. דווקא שם, על אדמת פולין, הם מתפתים לחגיגות של אלכוהול. ואולי דווקא שם – בגלל הריחוק מן הבית, בגלל החופש הזמני מן ההורים. ואולי זו הדרך שמצאו כדי להתמודד מול הזוועות? אני לא מסוגל להצדיק אותם. מה היו חושבים לעצמם הנרצחים שם בשל יהדותם? האם היו רוצים לדעת שקולות צחוק של ילדים יהודיים ימשיכו להישמע? אני מאמין שכן.

ניגון השיר של 'הליגה האנושית' ממשיך להזכיר לי אותה, כאילו דבק בה. רוקדת לה באיטיות לנגד עיניי, עם חולצת גולף הדוקה מדי ועצמות הלחיים המשגעות שלה. עודני מרותק לזיכרון הכי עז מאלה שנותרו ממנה. מה היה קורה אילו לא היתה לי אז חברה? נפגשנו עוד פעמים ספורות כיוון שרצתה לראות תמונות שצילמתי בדרום אמריקה. גם הצטלמנו יום אחד על ספסל כששנינו מניפים זרועותינו אל-על, מאיזו סיבה אינני יודע. אולם את השבר לא רציתי לאחות. הציפייה ממישהי שמבטאת כמיהה אליי היא שתסמוך עליי, ואפילו לגבי גורלו של ספר לא סמכה. ידעתי ברגע ההוא שדיברה כי חצתה סף שממנו אין דרך חזרה.

היא התברכה באיברי הנקה בולטים מאד. היו להם מעריצים בכל מקום שאליו הלכה. שותפיה לדירה היו מאוהבים בה בסתר. התלבטה ברצינות האם לגזול אותם מחברותיהם. אני רוצה את שניהם ולא יודעת במי לבחור, התוודתה בפניי יממה לאחר ששלושתם ביקרו אצלי כדי לקחת שולחן מיותר. גם יצאה לפגוש בחורים הרבה ומכולם התנערה. דיווחה שכולם נבובים. זאת היתה המילה החביבה עליה. ממבחר כה רחב היה זה עניין של זמן עד שתכיר בחור שימצא חן בעיניה. ערב אחד באה אל דירתי בלי הזמנה, עם כדורי שוקולד האהובים עליי, ולפני שהספקתי להתכעס בגין הפתאומיות הזו, חשפה שמלה זוהרת וצמודה מאד מתחת למעיל הפרוותי שלבשה. לעיניי המשתאות הסבירה כי היום בדיוק היא בת 21. סופסוף היתה לי הזדמנות לחבק אותה, אך היא נחלצה ממני והודיעה שלא אראה אותה יותר. משכתי בחזרה את גופה אליי ומחצתי אותה בחיבוק של געגועים. היא לא שיתפה פעולה. אתה צריך להיגמל ממני, נימקה כשנמלטה אל חדרי.

השיר 'טרגדיה' של 'בי ג'יז' בחידוש עם קול נשי היה פופולרי בתקופה ההיא. היא אהבה לרקוד. טלטלה את עצמה לצליליו בחושניות יתרה. זו היתה מתנת יום ההולדת שלה עבורי – לטלטל אותי. רגע אחד הייתי עוצר אותה לפני הדלת, ורגע אחר היתה אומרת כי אם נגזר שתישאר כלואה אז מוטב שאניח לה לישון אצלי. משלא התרתי זאת הכריזה שכה מאושרת היא שלא תצטרך לראותי יותר אחרי שתצא מן הבית. עד חצות התחננתי אליה שתשנה דעתה. אינני יודע מדוע עשיתי כך. אחרי שהלכה לא התעצבתי בכלל. בטיעון הקטנוני ביותר קבעתי לעצמי: יש לי חברה יפה, ואילו היא אינה יפה, אז לא הפסדתי כלום.

מבלי שידעה בת זוגי, הנאמנות כלפיה נשמרה עד הסוף. היתה בחורה כה מבריקה, ומזו הסיבה בעיקר נמשכתי אליה מאד. סגולותיה לא ניכרו בהברקות שנונות, אלא בכך ששכלה החריף לא ידע מנוחה. מוחה פעל ללא הרף. היא אינה מסוגלת שלא לעשות חישובים בראשה אפילו לרגע. מה היה קורה אילו לא היתה לי חברה? אני סבור באמת שלא היה קורה כלום איתה. כמה שבועות אחרי שפרצה האינתיפאדה שלחה הצעירונת מכתב קצרצר לברר מה שלומי. קיבלתיו בעיכוב רב מכיוון שעברתי לגור במקום אחר. לא עניתי לה. שברי הפרידה מאהובתי פצעו את ליבי. מן הפצעים הללו לא הייתי מסוגל להחלים בשנה ההיא. אך היו מקרים דומים: בכל פעם שיכולתי, חיש הייתי נעלם מזווית עינן של מכרותיי לשעבר לפני שהרגישו בי. וכשכמה מהן נתקלו בי במקרה התאדתה מיד נוכחותי בתירוץ שאצה דרכי לאן שהוא. העיקרון היה ברור: ידידה מזדמנת אינה שייכת לכל הזמנים, אלא לזמן אחד בלבד – העבר.

ופעם אחת, בחורף 2000, הלכתי עם קובי ידידי דאז ודודניתו לארוחת ערב במסעדה ירושלמית. החיבור בינה לביני היה זריז ביותר. על מנת שאתענג מגומות החן העמוקות שלה השתמשתי בכל המילים שהביאו אותן להיחשף ביתר שאת. כמעט כל הלילה ההוא שוחחנו בטלפון. למרות שהבהרתי חזור ושוב שאני נאמן לחברתי היא ביקשה להתראות איתי. סירבתי לה. מקץ שנה או יותר ראיתיה במוזיאון. מיד הבחנתי בה. החליקה את תלתליה, הורידה ממשקלה. עדיין נראתה נהדר. נחוץ אומץ או טמטום כדי לדחות מישהי כמותה. זו היתה הזדמנות פז לקפוץ על המציאה. אדם שניחן ביכולות של קארל לואיס היה שובר שיא עולם.

תקעתי פרצופי מול ציור אימפרסיוניסטי ולא זזתי משם. לא חשבתי על דבר. ציפיתי שתלך כדי שאיעלם. אולם, היא נשארה לעמוד במקומה. הועסקה כמשגיחה באולם, לבושה היתה בחליפה, והמשיכה לנעוץ בי את מבטיה. את מבטי המבויש לא ראתה. אחרי כמה רגעים קרבתי אליה. היא לא חייכה אליי אפילו פעם אחת. בירכתי אותה, ובקושי ענתה. ביררתי האם עודנה כועסת. היא הודתה בכך. ליטפתי את גומותיה כאילו היינו שם לבדנו. היא הוסיפה כי מאז שהתחילה לעבוד במקום תהתה מתי ניפגש. תיארתי לעצמי שבמוקדם או במאוחר תבוא הנה, ציינה בפנים חתומות. עיניה המשיכו לסקור אותי. בהיתי בה. דיברת איתי הרבה על היסטוריה ואמנות, הסבירה. היתה לי אז חברה, הבהרתי לה אם שכחה. ומה איתה, שאלה. כבר איננה איתי, השבתי, ואין אף אחת במקומה. גם לי אין, הגיבה. נפרדתי מעימה לשלום בחופזה והלכתי ממנה מבלי להסתכל לאחור. מה שלא קרה בזמנו – לא יקרה בזמן אחר. אני לא שייך לטיפוסים של "מה היה קורה אילו". יתכן כי זוהי הסיבה האמיתית שלא הצלחתי לסיים את החיבור ההוא.

כמה חודשים לאחר השחרור מן הצבא טסתי לאמריקה הדרומית. עדיין לא הכרתי שם נאצים שנמלטו בסוף המלחמה. אחרי כן טיילתי גם במזרח אירופה. ובפראג הוזמנתי למעונה של גלוחת-ראש מקומית. הייתי המום בהתחלה מן השיחה עם צ'כית ניאו-נאצית, מן השיחה עצמה, לא מן הבחורה או מדעותיה. אחרי כשעתיים, כשכבר אחזנו זה את ידי זו, הסבירה שאומנם אינה אוהבת יהודים, אבל אותי היא מחבבת. היא היתה כה נחמדה ושטופת מוח. אביה עימו התגוררה עבד במשמרת לילה, כך שהיינו לבדנו בדירתה כשניגנה למעני במשך שעות בפסנתר שלה. הגדתי לה כי אם אחד משכניי היה מרעיש להנאתו בשעה מאוחרת הייתי חובט בדלת ביתו עד שהיה מפסיק. היא צחקקה, הסתכלה אליי, והיה זה עיתוי נאות לחבור אל שפתותיה. גלוי הייתי עימה ואמרתי שאולי לא כדאי. היא הסכימה בעיניים מאוכזבות מתוך טיעון שאביה יגיע עוד מעט. אפילו לעצמה לא האמינה. כשנכנס הביתה ושמע כי באתי מישראל הביע שמחה. היא הלכה לה לישון, והוא המשיך להראות לי כל מה שבנה בימי חייו. היה חובב נגרות והתרשמתי מעבודתו המדויקת. לא אתפלא אם היה ממוצא גרמני. הוא לא ידע אנגלית, כך שלא יכולתי להבין מה הוא חושב על בתו. אני מניח כי מאז התבגרה וזנחה את דעותיה הקודמות.

מפתה לחשוב על עולם ללא אנטישמיות. אילו לא התקיימה אנטישמיות איך היו נעים גלגלי ההיסטוריה… זהו רעיון מחוכם לחיבור שלא אכתוב. הוא הזוי מדי. לפעמים אני מרגיש שלא הייתי יכול להיות יהודי בכל רמ"ח איבריי אלמלא הנוצרים היו שונאים אותי, כאילו שהווייתנו תלויה גם בנוכרים ולא בעצמנו בלבד – שהיהדות והשנאה כלפיה כבר התלכדו לישות אחת בל תינתק.

אף פעם לא שאלתי דתיים היכן היה אלוהים בשואה כדי לזרוע ספק באמונתם. איש איש באמונתו יחיה, אני פוסק מתוך כבוד לכל אמונה ומן הכוונה לנטרל מעליי כפייה דתית, וגם מפני שיודע אני כי יתחילו לדבר על הניסויים והנסים שעשה הקב"ה לאיוב. למעשה, מי שמאמין בה' רואה באי-התערבותו הוכחה לממשותו. הנה העניש אותנו אלוהי ישראל. אילולא היה קיים לא היו מוטלים עלינו עונשים. מ.ש.ל: אלוהים ודאי ישנו, ונצטרך לחזק אמונתנו לבל יענישנו שוב. קובי היה חוזר בתשובה שיצא בשאלה. את המענה לקושיותיו לא מצא בדת היהודית.

הכרתי לו נוצריה אדוקה, אחת מני כמה אירופאיות שהייתי בקשר עימן. היא באה לביקור חוזר, בעיצומה של אינתיפאדה מדממת, ומפאת חוסר פנאי שלחתיה אליו. מה שלא עשתה איתי מימשה איתו. כה התחרטתי כשזה קרה. חשתי ממש צמרמורת. באיחור בלתי אופייני לי תפשתי שהוא יפה ממני בכמה דרגות. בגלל שהוא נמוך יותר מיאנתי להתרשם מחזותו עד שחטפתי סנוקרת. הוא לא התרצה מן הפירוש שלי. טען שהדת שידכה ביניהם. ציפיתי לראותה פתאום מתלבשת באופן חושפני ונועז כדי שבליבי אוכל להאשימה באימוץ הפקרות בשנים שלא ראיתיה, אולם היא המשיכה להציג את צניעותה במלוא הדרה. שמע, אמרה לי, אני לא נמשכת אליך גופנית. הייתי משוכנעת שידעת זאת תמיד. קובי הסתחרר ממנה. היא התחברה אליו בצורה חזקה ביותר. הוא אינו נראה יהודי, היתה מחמיאה לו בנימה אנטישמית. כמה התייסר כשחזרה למולדתה. כה נסער היה עד שהתנגד ללוותה לנמל התעופה. גם אני השבתי את פניה ריקם. היא הזכירה שאני הוא הידיד הישראלי שלה מזה שנים, שצריכה להיות לי מחויבות כלפיה בארץ זרה וזרועת טרור. נפרדתי ממנה בנשיקה על הלחי וחשתי את ליבי רוטט כל כך. היא נותרה נרעשת במקומה כלא מאמינה. מעולם לא כתבה לי יותר.

ראיתיו בפעם האחרונה כשחזרנו מטיול של שבת במערות בית גוברין. הוא היה ידיד אמת, נכון תמיד לעזור, בחור כה טוב. שמחתי מאד כשהיה בחברתי. הקשר עימו התעמעם עד שהתנתק בלי סיבה נראית לעין. לפני שיצאתי מן המוזיאון עלה בדעתי שלא שאלתיה אודותיו. הרי היא דודניתו. התחלתי לחזור על עקבותיי כשלפתע נעצרתי. עמדתי לרגע בוהה בארץ ומברר לעצמי מה אני רוצה להשיג. הופתעתי לגלות שלא נמשכתי אליה מחדש.

כשנודע לי מפי הרופאים כי המפגש עם המוות מצפה לי בקרוב, פניתי למספר נשים כדי לבקש מחילה על עוולות שגרמתי ולהודות על רגעים נעימים שהיו לי עימן. לא כדי להתכונן למשפט האל עשיתי כן. גם בימי ההמתנה המפרכים ביותר לא התחלתי להאמין בקיומו. מתמיד רציתי לומר להן זאת, וזו היתה ההזדמנות האחרונה. לא אל כולן פניתי. ישנן כאלה שידעתי כי אינן רוצות לדעת מאומה על קיומי. מצבי היה ירוד מכדי שאוכל להתמודד עם שתיקתן. "מיסיס גומות חן" ענתה גם ענתה. הייתי עסוק בהישרדות על חיי, והיא נזפה בי. כמה חודשים אחרי כן כתבה לי: כבודו בחיים? השבתי: בינתיים. לפני שבועות מספר נפגשנו ביוזמתה בגינה ציבורית במודיעין, שם היא גרה. הראיתי לה על בטני את צלקות הקרב עם המוות. סיפרתי לה כי חציתי את הגיהינום מתחילתו ועד סופו, ועדיין לא יצאתי לגמרי משם. על פניי ראתה את אותות ההצטיינות שנחרתו לעד בשל סבלותיי. "חתיכת תעודת הצטיינות קיבלת!" אמרה לי.

היא מאושרת, פסקה. החיים יפים, והיא נהנית. בזיכרונה הנציחה עוד שיחות טלפון שכבר שכחתי. האשימה אותי שהבאתי אותה להתאהב בי בכוונה. הייתי מזהה אותך ברחוב בקלות, קבעה. איך לא השתנית? אתה נראה כמעט אותו הדבר. כמוני, היא איבדה את יופי עלומיה. פס עבה של שיבה מעטר את תלתליה. רזתה אף יותר. אפשר כי רק הודות לגומות יכולתי לנחש כי בה מדובר, אך כל אחת מהן כבר הפכה לשקע בפניה. אצבעותיי מתחו את התלתלים חזור ושוב בעודה מוכת תדהמה לראותי מולה. אתה לא היית הגבר הכי נאה שראיתי בחיי. זה ברור לך, נכון? אבל היה לך דיבור מהפנט, במיוחד בטלפון. אין ספק, אתה ידעת לדבר. טמטמת אותי! וטיפשה שכמותי התחילה לטוות חלומות… היא נעלבה מן היחס שלי באותו היום במוזיאון, כך הסבירה, כאילו שלא ידעתי. עדיין זעפה: אתה שיחקת בי!

אתה באת אלינו הביתה. איך אתה לא זוכר? אמא שלי התלהבה ממך. היא הצטערה אחר כך לשמוע שאתה כזה אכזר. גבר בוכה זה מה שאת צריכה, אמרה לי. בסוף הסרט של השואה עם השיר של אחינועם ניני ירדו לך דמעות. לא היה לך וידאו. רצית לראות אותו אצלנו. עניתי שהביקור הזה נכחד מזיכרוני, אך זהו סרט מצחיק ולא בכיתי. היא התעצבנה: בכית! ההתנצחות הזו העלתה עגמומיות בפניה: לא הייתי חשובה לך! ציפיתי שתברר על כאביי, על לילות טרופי-שינה מחמתם, על החרדה הקיומית. והיא נותרה בשלה, כה עוינת. היית מדהימה ואני הייתי דפוק, אך מה זה חשוב עכשיו? וכאילו היתה מונחת בפיה התשובה כל השנים, מיד פלטה: זה חשוב!

אתה זוכר איך קראת לי? כובשת הלבבות הקטנה! באיזו דרך עלובה כבשת את ליבי. האמנתי לכל שטות שיצאה לך מהפה. אתה קולט שזו בסך הכול הפגישה החמישית שלנו בחיים?! מבחינתי זוהי השלישית, הזכרתי לה. כך זכור לי. אז אני אזכיר לך את השלישית, אדוני הנכבד: קבענו להיפגש ליד הבית שלך. הגעתי מוקדם יותר. בניגוד למה שסיכמנו, דפקתי אצלך על הדלת. השותפה שלך אמרה שאתה אוסר להכניס אנשים זרים. הרגשתי כה מושפלת! שתי דקות אחרי כן הגעת. כעסת! ועוד איך כעסת! טענת שאני חודרת לפרטיות שלך. כמה מגוחך! רציתי ללכת מיד הביתה. באמת מי צריך את הבושות האלה. ביקשת סליחה יפה אז סלחתי. המשכנו ללכת מהבית שלך אל היער. היינו בכביש אל יד ושם. רצית לרדת אל היער. אני לא רציתי משם. הצעתי שנמשיך ללכת עד שנמצא ירידה פחות תלולה. אמרת שאתה לא מתקרב אל יד ושם. שאף פעם לא היית שם. חייכתי אליה. עדיין לא ביקרתי במקום. גרתי במשך שנים בקרבתו ומעולם לא נכנסתי אליו. היית עקשן, המשיכה. אז החלטתי שאנחנו חוזרים. לתדהמתי, כשהגענו אליך הביתה לא נתת לי להיכנס. אותם קשקושים על כך שיש לך חברה! החברה שלך ידעה עליי? אמרתי לה שוב: אינני זוכר מכך מאומה. אז למה אתה משחק לי בשיער? רטנה. מה קרה אחרי כן? לדבריה לא טלפנתי אליה יותר.

היו רגעים בפגישה שחששתי כי תפרוץ בבכי מרוב רגשנות. אך לא היתה לה כל כוונה כזו. היא נהנתה לגלם את תפקיד הפוגענית. כל מה שיכלה להטיח בי – הטיחה, כאילו חיכתה להזדמנות הזאת כל חייה הבוגרים. כולנו משתנים אט-אט במרוצת השנים. מחצית משערותיי הלבינו. פניי לבשו את החזות המבוגרת של בני גילי. שאר גופי נותר כשהיה, עודנו שרירי. אולם היא השתנתה מאד. כובשת הלבבות – כזו באמת היתה – נראית עתה כמו אמא של אותה "מסובבת ראשים" כפי שכיניתיה, כזכור לי. היא היתה בחורה נעימה מאד. שמץ מן התוקפנות העכשווית שלה לא ניכר בה בצעירותה. להיפך, היתה נתקפת בפרצי צחוק ארוכים בטלפון. לילה בלתי נשכח היה זה אחרי היכרותנו בארוחת הערב עם דודנה. טלפנתי אליה כמה וכמה פעמים עוד לפני שהגיעה אל ביתה. כשעמדתי להירדם נשמע הצלצול הגואל. היא התקשרה מיד כשחצתה את מפתן חדרה. המילים הראשונות שאמרה: אל תרעיש בבקשה. כולם כאן ישנים. ואז לא הצליחה להתאפק וכמעט העירה אותם.

רגשותיי כלפיה לא היו ברורים לי. דימיתי לראותה כבחורה היפה והבלתי מושגת, זו שמתגאים בקשר עם אחת כמותה. מתישהו תייגתי אותה באוסף "הבחורות שלא נישקתי אף פעם". לא הצטערתי על כך. נהגתי להתרועע עם כל מיני בנות, אך חברתי דאז היתה כל עולמי. והיא היתה גם הסקסית מכולן. עבור בחור צעיר היתה זו התכונה המכרעת שהבדילה בינה לביניהן. אני רדפתי אחרי אהובתי, לא אתכחש. כשרציתי להיעלם רדפה אחריי. מה שעשתה כדי להיות איתי אף אחת לא עשתה מעולם. ארשת פניה המרירה כשלא היתה מרוצה היא המזכרת שאשא בליבי עד יומי האחרון. היתה צוחקת לעיתים נדירות. תמיד היתה מתוחה מה יגידו. כשהייתי מתלוצץ היתה זועמת. אף פעם לא ראיתיה משוחררת לחלוטין. האם בגללי? הנה ישבתי בצידה של אשה מן הזמנים ההם שסברה כי הייתי "מצחיק נורא".

ליבי עלץ כשדרשה לראותי. עד הרגע האחרון לא האמינה שאבוא. ופתאום היא צצה וקוראת: רק אל תברח עכשיו. אני יודעת שאתה מסוגל. הייתי כה נבוך. היא באה וחיבקה אותי. איזה כיף שאתה גבוה, אמרה בחיוך. אז מה, שבת מן המתים במיוחד כדי לראות אותי? לא יכולתי שלא לצחוק מאושר. והיא המשיכה: אתה זוכר מה אמרת לי בשנייה הראשונה שלנו? חכי לי פה ואל תזוזי. אני רץ להיפרד מהחברה שלי וחוזר לכאן. אתה זוכר את זה? קנית אותי מיד עם המחמאה הזו. וזוכר מה היה כשקמנו מן השולחן בסוף הערב? אמרתי לך שלא אתן את מספר הטלפון שלי, ואיימת שאתה תגלה אותו בכל מקרה, ושיש לך יכולת לשנות אותו, ואז אני אתחנן אליך כדי לקבל את המספר החדש שלי. אתה נראית כה רציני. מישהי אחרת עוד היתה מאמינה לך. השטויות שלך לא הפסיקו להצחיק אותי. ועניתי לך: זכית בו, יקירי.

היינו בגינה כבר חצי שעה והיא טרם נרגעה. יש לך מושג כמה בכיתי במוזיאון? הביאו מהר מישהו להחליף אותי. דיברנו שם פחות מדקה. סיפרתי שאין לי בחור ושאלתי בנימוס אם אתה רוצה לחכות עד שאסיים את המשמרת. ענית שאתה ממהר ללכת כדי שלא לאחר לחללית שתטיס אותך לכוכב כה רחוק ששום מטומטמת לא תמצא אותך שם. אלף סליחות שלך לא יכולות לשנות את זה עכשיו. זהו הדבר הכי נורא ששמעתי מגבר מיום שנולדתי. ממך לא ציפיתי דבר שכזה בחיים. אתה דיברת אליי הכי יפה בעולם. ידעת לקנות אותי עם המילים היפות שלך.

אחרי השיחה הראשונה לא דיברת איתי בערך שבועיים. לחצתי עליך יותר מדי בשיחה הראשונה. אמרת עדיף שלא נדבר יותר. כיבדתי מה שהחלטת עד שהתחלתי קצת להיות לא שקטה עם עצמי. טלפנתי אליך ושמחת לשמוע אותי. סיפרת על החברה שלך. אמרת שהאהבה שלך אליה הגיעה לשיא שמחייב מחשבה, שעכשיו אתה צריך להחליט אם להתחתן איתה. אמרת שהיא תסכים לחתונה. שזה מה שתמיד רצתה. כזו שיחה נוגעת ללב. כמה רגישות היתה בך. אם אתה חושב שזו היתה אהבה ממבט ראשון אז אתה טועה. בשיחה הזו התחלתי להתאהב בך. משכתי תלתל שלה והיא ניסתה להתחמק. ומה החלטתי? שאלתי. איך אתה לא זוכר את השיחה המדהימה הזו? אמרת שהיא הדבר הכי טוב שיש לך בחיים ושתתחתן איתה. כשסיימנו את השיחה הזו הייתי בטוחה שלא אשמע ממך אף פעם.

אחרי שבוע, פחות או יותר, טלפנת אליי כאילו כלום לא קרה בשיחה הקודמת. שאלת האם יש לנו וידאו בבית ובאת אלינו באותו היום. הפעם היחידה שהיית אצלי. ואז אמרת שאולי כדאי לך להיפרד ממנה. הייתי מזועזעת. ביקשתי שלא תעשה את זה. התווכחתי איתך ואתה אמרת לי לא להתערב לך אף פעם בחיים. בפעמים הבאות שדיברנו בטלפון הבנתי שההחלטה שלך סופית. הייתי מאד מבולבלת. גם לא עזבת אותה וגם שידרת כל הזמן שאתה רוצה בי. נמאס לי מזה. רציתי שניפגש. הסכמת. אמרת שנלך ליער. ביקשת שלא אבוא עם הרבה בגדים מפני שלא אזדקק להם. מה קרה בסוף? לא הרשית לי להיכנס לבית שלך כי אמרת שיש לך חברה שאתה מאד אוהב. הלכתי הביתה בבושת פנים. ואתה יודע מה היה הדבר הכי נורא? הייתי מאוהבת בך. לא הייתי מסוגלת לשכוח אותך.

אמא שלי ניסתה להכריח אותי לשכוח. התעלמתי ממנה שבועות על גבי שבועות. אמרתי לעצמי ששום כוח בעולם לא יוכל לגרום לי לשכוח אותך. הייתי מוכנה להקריב כמעט הכול כדי להיות איתך. פעם סיפרתי לך על מישהו שהתחזה לסוכן דוגמניות. הוא אמר שאם הייתי גבוהה יכולתי להיות הדוגמנית הכי מצליחה בארץ. וזה הצליח לו. הוא השכיב אותי. אמרת שהוא צודק ואם אתה רוצה שיהיו לך ילדים יפים, אז אני היחידה שתבחר בה להיות אם ילדיך, כי רק עם הגנים שלי יש סיכוי טוב שלא יסבלו מן הכיעור של אבא שלהם. זה הצחיק אותי, ואתה אמרת שאתה לא צוחק, שאתה רציני. אמרת גם שמשהו באופי של החברה שלך ימנע ממנה להיות אמא טובה כל עוד תישאר איתה. הבטחתי לך שלא אשתמש באמצעי מניעה, ולך לא היתה התנגדות. ואני חשבתי על זה שלא הבעת כל התנגדות להצעה שלי להרות ממך אולי אלף פעמים, כל לילה עם מחשבות אחרות. ואז מרוב שיגעון באתי אליך יום אחד. לא גרת שם יותר. אף אחד לא ידע מי אתה. שום כתובת. שום טלפון. בכל מקום שביררתי לא זכרו את השם שלך. בלעה אותך האדמה.

המילים שזכרה כי אמרתי לה אופייניים לי, אם כי אינם הולמים את דעתי עליה בזמנים ההם. עם חברתי דאז התאפקתי במשך שבועות עד שראיתיה כביום היוולדה. ואילו זו הבהילה אותי מתום שיחת הטלפון הראשונה. שאלה האם תוכל לבוא אליי עכשיו. לא הייתי מעוניין בה בכלל. עזבתי את הדירה בגלל הריקנות שמצאתי בתוכה בעקבות הפרידה מאותה אהובה. ישנתי בלילות ההם עם הספר על אודות רנה מגריט שקנתה לי. ספרים תמיד נמצאו איתי במיטה, אך הכרך המהודר והגדול הזה יקר מאד לליבי. הוא היה הנחמה שמצאתי בהיעדרה. הכרטיס שצירפה אליו אבד בעוברי דירה, אך זוכרני בקירוב מה רשמה בו: בחרת ללכת בדרך ארוכה, ותהיינה בה הרבה מהמורות. אני לא אחלץ אותך. כשתגיע לסוף הדרך תמצא אותי מחכה לך. המהמורות שאליהן התכוונה היו הבחורות האחרות. אני זוכר ששאלתי: אז אני מבין כי אם יום אחד יתפרסם מאמר שלי במגזין נייצ'ר אוכל לבוא אלייך אפילו אם כבר נהיה פרודים? היא לא ענתה. שאלות כאלה עצבנו אותה. לסטודנטית כמותה שרוכשת ספר יקר כזה במתנה אין שום תוכניות להיפרד. אולם, אינני זוכר באילו נסיבות קנתה אותו למעני.

דמעות מאופקות הופיעו בעיניי. היא זיהתה אותן ומיששה את פניי. אמרה שהן לא יכולות לכפר על מה שעוללתי לה. לא בגללך. בגלל אבדן הזיכרונות, הסברתי כעבור רגע. היא צחקה ואמרה: לפחות אתה מודע לזה. יבוא יום ואפילו לא תדע שהאובדן הזה מתרחש. היא פיזזה עם הרשעות על רחבת מחשבותיי. עיניה נצצו מרוב הנאה. הדמעות החנוקות נשמו לרווחה ובצבצו בכל מקום, והיא המשיכה להקניט ולהביע חוסר אהדה, עד שהרפתה. לפתע קטעה את השתיקה ושאלה: אתה רוצה תלתל שלי למזכרת… או אולי נשיקה? אתה תזכור את זה?

תזכיר לי איך קוראים לה, היא לפתע מבקשת. בלינדה, עניתי, כי היה זה השם הראשון שצץ בראשי. נזכרתי בו מכיוון שבפואמה 'חטיפת התלתל' של אלכסנדר פופ, היתה היא זו שנחטף ממנה תלתל. היכולת הווירטואוזית שלי לשקר לה, כאשר זה מתחייב, כמעט הוציאה אותי מדעתי. הרי הגעתי אליה כדי להתחרט. התבוננתי בה בשימת לב. היא עדיין מאמינה לכל שטות שיוצאת לי מהפה.

מה היה איתה? רצתה לדעת. שוב שתקנו עד שדיברתי. עדיין המשכתי להביט בה. היה לנו סיכוי אי-פעם לסגור מעגל? שאלתי. נניח שהייתי פונה אלייך כעבור שנתיים ומציע שנצא יחד לבלות. אני זוכר שהיית נערת מסיבות. היית מסכימה? אני לא יודעת. ענתה. עדיין אוהבת מסיבות. אולי. "אולי" – זו היתה המילה שאהבתי לשמוע מחברה שלי. "אולי". הייתי מנווט כל שיחת טלפון רק כדי לשמוע אותה מבטאת "אולי" עם הקול שלה.

אתה מתכוון לענות לי או שזה סוד מדינה: מה היה איתה? טעיתי לגביה, שמעתי את קולי המאוכזב. חשבתי שאני מכיר אותה באמת מבעד למסכה. נראה שהיתה שבויה של עצמה. פיתחה בי תלות נפשית במידה רבה, אך לא הייתי הדבר החשוב עבורה, אלא התלות. התלות היתה החשובה בעיניה. תלות כזו יכולה היא לפתח אל כל אחד. את התעניינת בי מפני שנמשכת לחוכמה, וחוכמה אי אפשר למצוא אצל כל אחד. לכן נשארתי מיוחד עבורך. אותה – החוכמה פחות מושכת. בכנות, את לא היית מוכשרת כמותה. אך את עצמאית, עושה מה שנכון לך. היא סתם מרדנית, עושה מה שלא נכון לאחרים. עיניה הפעורות התלהטו לגמרי. מתוך עווית הופיעו גומות צרות שהזכירו את יופייה הבלתי נשכח. היופי שנותר רק בזיכרונות. אני לא מצטער, אמרתי לבסוף. היא היתה אחת האהבות הגדולות ביותר של חיי. כה מינית היתה לפעמים, עד שהייתי מאבד את האיזון כמו אדם בדרך להתעלפות. היא גם כותבת יפה. בפומפוזיות, אבל זה היה נהדר! תמיד שאלתי עצמי אם התנהגותה היא טבעית או מלאכותית. כנראה, שחקנית טבעית מלידה. ניתן לדעת אם אדם הוא שחקן אך לא נדע מיהו אותו אדם אם הינו שחקן, אמרתי וחייכתי לעצמי. הרמתי את מבטי אליה. לא היה זכר לגומות. חיפשתי אותן באצבעותיי, ושתקנו.

לפני יותר משנה נפגשתי עם מי שהכרתיה כסטודנטית לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית. תמיד שמחה לעזוב את המעונות בסוף השבוע כשהוזמנה לשהות עימי בשבתות. התראינו לעיתים רחוקות. מערכת היחסים המוגבלת הזו נמשכה עד שתמו לימודיה. בחלוף הזמן נזכרתי בה. היא ואני תכננו כמה פעמים להיפגש לזכר המעמד המסוגנן בהשמיעי את 'תרועה לאדם הפשוט' לפני שהייתי מצטרף אליה במיטה. אך התכנית לא יצאה אל הפועל והיא השתכחה ממני. בין הבדיקות הרפואיות המרובות מצאתי זמן לכתוב לה שאני מצטער מאד כי מעולם לא יצאנו לבלות יחדיו. היא הציעה שניפגש בבית קפה ליד ביתה בגבעתיים, וכשלא מצאה מי שישגיח על בתה בהיעדרה, שאלה האם ארצה להיפגש אצלה. באתי אפוא אליה. היא התעניינה לדעת האם אני מסוגל לאהוב אותה, כמו פעם, בהיותי מטופל במשככי כאבים חזקים. לא עשינו כלום חוץ מזה, הסבירה. אתה מצטער שלא בילינו בחוץ, אך למען האמת גם לא דיברנו הרבה. כמעט שלא. אולי בכלל. מי אתה, בעצם?

פעמים רבות כשפוגשים ידידים אחרי הרבה שנים שואלים אנו עצמנו: מי הם עכשיו, בעצם? אנו כבר לא מכירים אותם. אנו זוכרים אותם אחרת. הם השתנו לגמרי. "מיסיס שקעים בלחיים" התנהגה כאילו מנהלים אנו שיחה אחרי שסיימה את המשמרת במוזיאון. היא לא ביצעה החייאה לעבר ולא ביקשה להחיות את העתיד. היא עדיין חייתה את אותם הרגעים. התובנה הזו צובטת בלב. תחושה של החמצה ענקית מתגנבת אליו, כי מה שלא חווינו כשהיינו יפים וצעירים כבר לא נחווה לעולם.

איך זה שלא היית אף פעם ביד ושם? לא לקחו אתכם מבית הספר? היא נראתה מסוקרנת. אצבעותיי כבר היו שלובות באצבעותיה, אך היא נותרה מרוחקת. חמישים סנטימטרים של טינה והססנות מצידה הפרידו בינינו. הסכיתי נא לסיפור הבא: במשך שנים היתה לי חברה מדנמרק. הסכמנו למערכת יחסים פתוחה בגלל המרחק. כל חבריי הטובים פגשו אותה. היא ענקית. אותה אי אפשר היה להסתיר כמוך. גם חברתי מן התקופה שהכרת אותי ראתה אותה. בלית ברירה הרשתה לי להיפגש איתה. הייתי בפראג והכרתי ניאו-נאצית. מעולם לפני כן לא דיברתי עם ניאו-נאצים. עולם חדש וסהרורי נגלה לעיניי. לפיכך, החלטתי לנסוע משם לברלין. כבר ביקרתי במערב גרמניה, אך לא במזרח גרמניה. מה שאני זוכר מברלין של אותם הימים הם המנופים, בתוך העיר, מסביב לה. אפשר היה אפילו לראות מטוסים נוחתים כאילו השתחלו לתוך שרוול של מנוף. זה היה מראה מוזר. ברלין כמעט כולה היתה בשיפוצים. אנדרטת השואה טרם הוקמה, אך זכר המלחמה היה מומחש בכל מקום. ניאו-נאצים לא ראיתי שם. לראשונה בחיי התוודעתי לגרמנים בלתי-מוצלחים. ציפיתי שכולם יהיו אינטליגנטים, מרוחקים מעט, אך הברלינאים היו חברמנים עם מנטליות של "לא צריך לחשוב יותר מדי". עזבתי את ברלין והמשכתי לקופנהאגן.

הדנית היתה מסוקרנת כמוך. היא שאלה איך הרגשתי כיהודי בברלין. הזכירה שסיפרתי שהשואה לא עניינה אותי, שלדידי התחילה והסתיימה בטקסי בית הספר. רק מחרוזת שהקיפה את מותניה כיסתה את גופה. השלכתי עליה סדין לפני שאדבר על השואה. סיפרתי בקצרה שעתה השואה מעניינת אותי. ואכן, התחלתי להתעניין בה. ההיכרות עם הניאו-נאצית בפראג שינתה את כל מה שידעתי אז. מדוע אינני מבקר במוזיאון יד ושם? מדוע לא דרכתי מעולם במחנות הריכוז? את יכולה לשאול גם מדוע אינני הולך לקברות המכבים. החשמונאים אינם נוכחים יותר. כולם טסים לפולין כדי להתרשם, אולם אלה שהיו שם כבר אינם, ורק מפיהם ניתן ללמוד מה היה באמת. טסתי שוב לדרום אמריקה. פגשתי במקרה נאצים אמיתיים. מפיהם למדתי שהשמידו יהודים כי ניתנה להם ההוראה להשמיד. ביד ושם ניתן למצוא הרבה מסמכים אותנטיים. את ההוראות שניתנו בעל פה לא נמצא שם. אמרתי אז לעצמי שחוקרי השואה מחפשים במקום הלא נכון. היתה הוראה חד-משמעית להשמיד יהודים. כל מי שהיה צריך לדעת – ידע עליה. אין צורך לחפש מסמך רשמי. כל מה שצריך לעשות הוא לדבר עם המשמידים, כי המושמדים כבר אינם יכולים להעיד.

איזו אבידה לעולם אם היית מת, אמרה לי. אהבתי לשמוע אותך מדבר על ההיסטוריה. למדת ביולוגיה אבל לא דיברת בנושא הזה. רציתי שתספר, ואמרת שהיער הוא מקום אידיאלי לדבר איתי על הטבע. היה קריר מאד באותו יום ובאתי אליך עם חולצה דקה וחצאית מיני הכי קצרה שהיתה לי, כי ביקשת שאגיע עם כמה שפחות בגדים. קפאתי מקור כשהגענו ליער ואפילו לא חיבקת אותי. עוד לא הבנתי מה הולך לקרות בהמשך. אחר כך עמדנו ליד הבית שלך והסברת שכמו שיש תקלה בטלוויזיה אני תקלה בחיים שלך. רעדתי. ביקשתי שתתן לי להיכנס כדי להתחמם ואחר כך אלך, ואז אמרת: את לא מבינה מהי אהבה באמת. אני אוהב את חברה שלי, ואת לא תיכנסי אליי אף פעם. כזה אידיוט היית. אני לא מבינה מה זו אהבה? אהבתי אותך! היא חיבקה אותי פתאום, וסיפרה ממרחק של מיקרונים כמה דאגה כששמעה על ההידרדרות במצבי הרפואי. ביקשתי נשיקה, והיא התמקחה איתי: אתה מבטיח שלא תשכח אותה? אני לא חושבת שתקבל. הזיכרון שלך נראה גמור.

אז לא היית אף פעם בפולין? שאלה תוך כדי זמזום. בריו דה ז'נירו הכרתי פולניה אחת, סיפרתי. היתה בחורה שקולה. לא אחת שברחה מן הבית בנעוריה להיות עם אהוב ליבה. אמרה שבעזרת כוח הרצון אפשר להתגבר על כל הקשיים. היה לה חזון שלם לגבי עתידנו, והיא הזמינה אותי להתארח אצלה. אולם, החיים הרבה יותר מסובכים משחשבנו. אני עדיין זוכר כל רגע עימה בבירור. הזיכרון שלי תקין לחלוטין.

הפגישה לא נמשכה עוד הרבה זמן. הגדתי לה: מה שאני זוכר הוא שבאותו לילה, במסעדה ההיא, ראיתי מולי בחורה חייכנית עם גומות חן מקסימות, שהיתה משועשעת ממני כהוגן, ויכולתי כבר אז לנחש כמה סבל היא תסבול בגללי. מוטב להיעלב כמה ימים מאשר לסבול כל החיים. והיא רצתה לדעת: אז מדוע הכאבת לי? לא היתה בפי תשובה. כשתהיה לך תשובה דבר איתי, הודיעה ואמרה שהיא צריכה ללכת.

שוב לא שאלתי אותה על קובי. כבר נדהמתי מעצמי בגלל השכחה הזו.

'כך היינו'. לא אהבתי את הסרט הזה. אני לא אוהב סרטים עם סוף עצוב. השיר של ברברה סטרייסנד האהוב עליי ביותר הוא 'פיפל': "אנשים שצריכים אנשים הם האנשים ברי המזל ביותר בעולם". מה זה אומר עליי? כמעט אף פעם לא הייתי צריך אנשים. תמיד ביקשתי להסתדר בלעדיהם. לא שמעתי את השיר הזה מאז היא שרה אותו ביום הולדתו ה-90 של שמעון פרס ז"ל.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.