אלימות כאסטרטגיה אבולוציונית מוצלחת בחברה הוויקינגית

03/01/2018 ב- 06:56 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על אלימות כאסטרטגיה אבולוציונית מוצלחת בחברה הוויקינגית

קרבה גנטית, כפי שמרמזות ראיות רבות, ממלאת תפקיד חשוב ברקע ההחלטות שבני אדם מקבלים בהתייחסם זה לזה. עליהן התווסף מחקר רב-עניין שעוסק בוויקינגים שהיגרו לאיסלנד ונודעו באלימותם המחרידה. הם הגיעו בקבוצות קטנות אל דרומו של האי במאה ה-10 והתיישבו בו. היו אלה אנשים ממורמרים שהסתכסכו עם המלך או שעייפו כבר ממאבקים על נתח קרקע בארצותיהם. הואיל והנזירים האיריים שהיו הראשונים ליישב את איסלנד כבר נעלמו מזמן, היו המתיישבים החדשים חופשיים לתקוע יתד בארץ כמעט-בתולית ולחיות את חייהם כראות עיניהם.

את עלילותיהם של הדורות הראשונים מתארות 'הסאגות האיסלנדיות'. רובן נכתבו בידי מחברים בלתי ידועים זמן-מה לאחר האירועים המתוארים. הדמויות עשויות להיות מוגזמות, אך במקרים רבים יש ראיות בלתי תלויות שהן היו ממשיות – למשל, על סמך 'ספר ההתיישבויות' (Landnámabók) שבו רשומות זכויות המקרקעין. לדברי הסאגות, המעבר לאי הבלתי מיושב לא שם קץ לסכסוכים בגין בעלויות על הקרקע מכיוון שלא היה שטח רב הראוי למגורים. למרות שהוויקינגים הביאו עימם לאיסלנד היבטים רבים של התרבות הנורדית, הם לא שחזרו מוסדות מוכרים כמו חוקי מדינה שתחתם יפעלו מנגנונים ליישוב מחלוקות. במקום זאת, יישובים קטנים פיתחו כללים משלהם על בסיס אד-הוק להתמודדות עם מצבים שיצאו משליטה והם אכפו את הסדר בעצמם.

יתר על כן, כמו ביקש אודין אבי האלים שמצב הביש יהא מסובך ממש, נכללו בין המתיישבים גם ברסרקרים (Berserker). אלה היו לוחמים אכזריים עזי-חת שלחמו בזעם בלתי נשלט כמו נתקפו בטראנס שהעניק להם כוח על-אנושי וסיבולת כאב גבוהה ביותר. יש הסבורים כי ביטחונם העצמי שהינם בלתי מנוצחים הושג באמצעות סמים פסיכו-אקטיביים שגורמים להזיות כמו אכילת פטריה ששמה אמנית הזבובים (Amanita muscaria) או שכמויות אדירות של אלכוהול אחראיות לדבר. יהא אשר יהא הסם המועדף עליהם, בלהט הקרב גילו הברסרקרים דבקות מטורפת בהשגת הניצחון, ומשכך הוכרו כגיבורים.

אין ספק כי המוניטין האימתני שיצא לוויקינגים כלוחמים צמאי-דם מבוסס במידה רבה על מיעוט קטן זה של ברסרקרים שהותיר רושם בל יימחה על זרים המומים שאיתרע מזלם להיתקל בהם. לפיכך, נחשבו לנכס רב-ערך בשדה הקרב וגויסו ליחידות מחץ בצבא המלך. מנגד, נתפשו הברסרקרים כאיום מסוכן בימי שלום. טיפוח האלימות והחדרת האימה סביבם היו טעם קיומם ולחם חוקם, וכשחזרו הביתה לא חדלו מהם רק משום שהסתיימה הלחימה. הסאגות האיסלנדיות מתארות בהרחבה מעשי רצח רבים ואת הקורות בעקבותיהם. אחת מהן מדווחת על 74 רציחות בתקופה בת 60 שנה שרובן בוצע על ידי ברסרקרים. בקהילה אחת אחראי ברסרקר יחיד לכמעט מחצית מ-31 רציחות.

מלבד העניין הרב בפולקלור הפשע של ימי הביניים, סיפוריהם של משפחות הוויקינגים באיסלנד פותחים בפנינו צוהר ייחודי לבירור תפקידה של קרבה גנטית בחיי קהילה קדם-מודרנית, ואל היתרונות האסטרטגיים של בחירה באלימות על פני אי-אלימות. קרי, האם השתלם מנקודת המבט האבולוציונית להיות ברסרקר או קרוב משפחתו?

אומנם, התשובה מתבססת על ההנחה שבני אדם צריכים לנהוג בנדיבות כלפי קרובי משפחתם ובאנוכיות כלפי אלה שאינם קרובי משפחה, מפני שאסטרטגיה זו תסייע לקרוביהם להפיץ הלאה בדורות את הגנים המשותפים להם, אך התשובה גם קשורה להיבט מסוים בדין הוויקינגי. כאשר אדם נרצח בימי שלום זכאית היתה משפחת הקרבן לבחור באופן חופשי האם לנקום בבן משפחת הרוצח ולהורגו, או לתבוע פיצוי כספי. ההחלטה היתה תלויה במידה רבה האם הרוצח היה ברסרקר. כאשר ברסרקר הוא שביצע את הרצח היתה משפחת הנרצח בוחרת כמעט תמיד בפיצוי כספי ולא בנקמה. האלטרנטיבה היתה פשוט מסוכנת מדי, בהתחשב באישיותו המעורערת של הברסרקר. ואולם, אם הרוצח לא היה ברסרקר היתה משפחת הנרצח בוחרת ברוב המקרים בנקמת דם.

רובין דנבר, שביקש לחצוב לעצמו מענה במכרה הבלתי נדלה של הסאגות, ביצע תחילה מחקר ראשוני מן המידע שמופיע בסאגה Orkneyinga המתארת את מעלליו של רוזן איי אורקני ומהמידע שמופיע ב'סאגה של ניאל' (Njal) המתארת את חייהן של תריסר משפחות ויקינגיות. בשלוש מהן היה אדם אחד שנודע כברסרקר. הוא מצא, בלי להתחשב במקרי מוות במסעות פשיטה ובשדה הקרב, כי 43 רציחות נרשמו בסאגה Orkneyinga ו-74 בסאגה של ניאל. אך רק ב-11 מקרים היה הקרבן קרוב משפחה של הרוצח.

תוצאות המחקר המוקדם היו מעודדות דיין כדי להצדיק מחקר המשך קפדני יותר, תוך שימוש בטכניקות שונות יחד עם עמיתים נוספים. מקורות הנתונים בפעם הזו היו 'הסאגה של אגיל' (Egil) שמסקרת את השנים 850-1000 מתחילת ההתיישבות באיסלנד, 'הסאגה של ניאל' שמדווחת על אירועים שהתרחשו בשנים 960-1020 ובכללם התנצרות המתיישבים, והסאגה Laxdœla שנכתבה בשנת 1245 בקירוב. 700 הדמויות הוצבו באילנות משפחתיים שהראו את כל צאצאיו של אדם מסוים והדגישו את יחסי הקרבה בין אחאים ודודנים שלא נראים באילנות יוחסין. החוקרים בחנו כל מאורע שמעורבות בו דמויות אלה, רשמו מידע מי עשה מה עם מי או למי, והשתמשו בתוכנה של ניתוח רשתות כדי לחשוף סוגים שונים של יחסים חברתיים – אויבים, ידידים, קרבה משפחתית, קשרים פוליטיים.

עם זאת, ראוי לתת את הדעת שקרבה משפחתית במחקר נקבעה דרך הקו האבהי שזהותו אינה מובטחת באופן ודאי. הקו האימהי הינו אמין יותר, אולם נשים כמעט אינן מוזכרות בסאגות הללו. אף על פי כן, רשאים אנו לסמוך על הדיווח, מפני שהסאגות נכתבו לציבור של קהילות קטנות שמרבית האנשים בהן הכירו מקרוב את האירועים ואת הדמויות המתוארות. הם לא היו מהססים לספר אם היו נעשות שגיאות גסות מדי. בנוסף לכן, זהות האב היתה חשובה להם הואיל והיתה קשורה לזכויות הקרקע. הם הבחינו בבירור בין בנים מאומצים לבנים אמיתיים. המאומצים יכולים היו לרשת את הארץ מאב מאמץ רק אם כך בחר הלה, אבל לא היתה זו זכותם מלידה.

מניתוח הממצאים התברר מדוע אנשים מסוכנים כמו הברסרקרים והתופעה שהם ייצגו היו נסבלים בחברה האיסלנדית. משפחות הפיקו תועלת מקשרי הדם עימם. באמצעות המוניטין שרכשו להם סיפקו הגנה למשפחותיהם. שיעור ההישרדות של בני המשפחות הללו היה גבוה לאין שיעור מזה של משפחות שלא היו מבורכות בברסרקרים. אם בן למשפחה שנכלל בה ברסרקר היה רוצח בן למשפחה שלא נכלל בה ברסרקר, לא היתה מבקשת משפחת הקרבן נקמת דם אלא פיצוי כספי. זאת ועוד, הברסרקרים היו מועדים לרצוח את מי שאינם קרוביהם, כך שהפחיתו ממספר בניהן של משפחות אחרות. מנגד, קשרי דם עם ברסרקרים לא היו נטולי סכנה באשר לעתיד לבוא. הברסרקרים עוררו נקמות-דם שהתגלגלו לאורך דורות. רק בארבע מתוך תריסר משפחות שהוזכרו ב'סאגה של ניאל' לא נרצח אחד מבניהן, וכמה משפחות אף נמחו כליל.

מהסאגות עולה כי על אף חייהם מרובי הסכנה, ולמרות שנהרגו רבים מהם בקרבות, הותירו הברסרקרים צאצאים רבים יותר מאשר אלה שלא היו ברסרקרים, אם כי תוחלת החיים שלהם היתה קצרה יותר. גם ברסרקרים נרצחו. בדרך כלל, רצחו אותם אנשים שאינם קרוביהם. אצל שבטים מודרניים, כשהקהילה גומרת בדעתה שסבלותיה חצו את גבול האפשר, חבריה נוטים להתמודד עם הבעיה באופן קולקטיבי ביוצרם ברית זמנית. הפתרון הוויקינגי היה פרגמטי: אנשים זינקו על הברסרקר כשהיה שרוי באפיסת כוחות מרוב שיכר והרגוהו.

מן הסאגות מתברר כי הוויקינגים רצחו פחות בני משפחה מאשר אנשים שלא היו קרובי משפחה שלהם, וגם שנכונותם לרצוח קרובי משפחה היתה מותנית בתמורה שישיג הרוצח: הם היו מוכנים לרצוח בני משפחה רחוקים לתועלת פעוטה, ואילו קרובי משפחה מדרגה ראשונה נרצחו רק אם הרווחים שיכלו להניב היו גבוהים מאד. הוויקינגים גם היו נכונים יותר ליצור בריתות עם בני משפחה קרובים וגם להשאיל להם ספינות, ציוד אספקה וגברים למסעות, ביחס לבני משפחה רחוקים יותר. וכאשר עשו זאת לא דרשו הדדיות מפורשת או חזרו בהם מאוחר יותר מן ההסכם. ככל שקשר הדם היה קרוב יותר, כך הקשר החברתי היה חזק יותר.

לקריאה נוספת:

Steven Johnson & Ronald Johnson. 1991. Support and conflict of kinsmen in Norse Earldoms, Icelandic families, and the English royalty. Ethology and Sociobiology, Vol. 12, Issue 3: 211–220

Robin Dunbar, P. Moonie, H. Jacobs & I. Holt. 1995. Different cellular backgrounds confer a marked advantage to either mutant or wild-type mitochondrial genomes. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, Vol. 92, No. 14: 6562-6566

Louise Barrett, Robin Dunbar & John Lycett – Human Evolutionary Psychology, 2002

Nicholas Allen, ‏Hilary Callan, ‏Robin Dunbar & Wendy James. Early Human Kinship: From Sex to Social Reproduction, 2011

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.