הפילוסופיה הכוזבת של הסוגדים לנתניהו

21/12/2017 ב- 05:11 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על הפילוסופיה הכוזבת של הסוגדים לנתניהו

זו היתה שעת ערב מוארת בחוצות תל-אביב. כבר לא ברור בארץ הזו מתי נגמר הקיץ ומתחיל הסתיו. שתי נערות פסעו לפניי. אחת לבשה שכמיה, השנייה הסתפקה בגופיה. שתיהן התעסקו בטלפונים שלהן. דור אבוד, מלמלתי לעצמי.
רק בנות רשאיות ללבוש שכמיות, שמלות, חצאיות. הן גם עושקות לעצמן שמות של בנים, כשההיפך אינו אפשרי. לכן, אינני מסכים לדון אף פעם עם בחורות ששמן יובל או רוני על אפליה כנגדן.
חלפתי על פניהן. זו עם הגופיה התבררה כבן – עם שיער ארוך. כל מחשבותיי על "ההיפך הוא בלתי אפשרי" התפוגגו בכעס. הולכתי שולל.
יש לך אש, שאל אותי, ואז אמר: לא צריך, והצית לעצמו סיגריה. במבע של חוסר אונים הודיתי שאינני מעשן. והיא צחקה: חמוד האיש הזה!

המשכתי ללכת.
אמא, זה בית המשפט? הצביעה ילדה קטנה אל עבר בניין גדול.
נעצה האם את מבטה היטב במבנה במשך רגע, וכבר היה ברור שאיננה תושבת האזור. ואז הביטה בי – בעובר אורח תמים למראה שנעצר לידן בגלל רמזור.
אני מניח שכן, נחלצתי לעזרתה.
אף פעם לא הייתי בבית משפט, רטנה הילדה.
ואני גם מקווה שלא תהיי אף פעם, העירה אימה.
נמלטתי משם, לפני שתצוצנה שאלות חדשות.
זוכרני כיצד אני, הפילגש הגויה וידיד שלה, הזדרזנו לאן שהוא ביום בהיר אחד עת נעצרנו כדי שישרוך מחדש את נעליו. כמה זאטוטים הצביעו על קן הציפורים שמעלינו ושאלו שאלות.
היא חולה במחלת הקננת, פירשתי את מעשיה של הציפור הדוגרת.
הילדים מסוגלים לייצר שאלה אחר תשובה אחר שאלה, וכשממהרים לקראת אירוע היסטורי חייבים לברוח. אין ברירה. זו האפשרות היחידה.
גם האם ובתה פנו מרח' יהודה הלוי אל רחוב צדדי, בואכה שד' רוטשילד. ובדרך הקצרה הרהרתי על דברי הקטנטונת. אכן, התקרבנו אל בית המשפט שבו התכוון הציבור לפסוק את דינו. ויהא זה מאורע בלתי נשכח.

ארצה להחזיר אתכם 22 שנים אחורה, שהרי נהיר לכל האזרחים כי נתניהו אינו שנוא כל כך בעיני יריביו רק בשל קבלת טובות הנאה, המיוחסת לו בימים אלה. השבר נוצר בנובמבר 1995. ואם ראש הממשלה דאז היה זוכה בבחירות, אולי היתה נשכחת לבנימין נתניהו ההסתה שקדמה לרצח. אולם, שמעון פרס הפסיד אותן דווקא לו. ואם יישלח לבית האסורים, ניתן לשער כי שמאלנים שלא שכחו מה זה להיות יהודים יתקעו בשופרות, וקולות תרועה ילוו אותו בדרך לכלא מעשיהו. ברם, ההפגנה עצמה לא היתה נגד האיש. היא היתה נגד החוק למניעת המלצות המשטרה בתיקי פשיעה של אישי ציבור. ראו כך אצל המפגינים בעיניים. עד כאן, אמרו זה לזה. הגיעו מים עד הקצה, המהמו אחרים אחריהם.

האזרחים נהרו בהמוניהם בערב המואר ההוא, נחשול צפוף אחר נחשול צפוף ובלתי נגמר. נהרו, יש לומר, מכיוון שנהירה פירושה זרימה של אור; קרי, הארה. אורו עיניהם מבלי להזדקק לפנסי רחוב ונוריות הטלפונים. אורו עיניהם כי נהיר היה להם שהגיעה השעה. עת לראות ועת לעשות, שכח קהלת לרשום.

אין לי עדיין עמדה נחרצת ביחס לחשדות כלפי נתניהו. הוא עצמו מודה בעובדות. בניגוד למעריציו שטוענים כי מדובר בזוטות ומספרים כי אלה פשעים קלים שיש לסלוח בגינם "לאדם מורם ונישא מעם", הוא גורס כי לא עבר שום עבירה, שבמתנות מדובר. ואילו החוק בנידון כתוב היטב וקריא – אסור לקבל מתנות בשווי מאות אלפי שקלים ובכלל. פרשנות החוק לגבי מי שנתן אותן היא שתחרוץ את גורלו של האיש.

אין לי עדיין עמדה בסוגיה מסיבה עקרונית בלבד: אם כשי היה מקבל אקווריום עם דגי נוי, הייתי פוטר כל לחשוש נגדו כרדיפה עקרה.

אבל נתניהו, או כפי שמכנים אותו "נהנתניהו", הוא טיפוס נהנתן, ואנשים נהנתנים שחיים בפאר על חשבון הציבור אינם חביבים עליי במיוחד. הנהנתנות הזו נובעת מתוך זדון או אדישות, ועל פי סולם הערכים שלי, אין לשום בעל אישיות כזו הזכות לרצות ולהנהיג אותנו. כלומר, החוק חרף חשיבותו במקרה שכזה הוא פחות חשוב בעיניי. מצפה אני לראות בראש המדינה אישים שטובת האזרחים ולא טובתם האישית היא שמניעה אותם. הנה, אהוד אולמרט לא התנקש בחייו של יצחק רבין, והוא לא התעקש לפזר יהודים משיחיים בקרב אוכלוסיה ערבית עוינת, וחרף כל סגולותיו לא רציתי שיישאר יום אחד נוסף בשלטון. ולנתניהו יש מעלות רבות, אך פגמים הרבה.

אכן, כנסת מחליפים בקלפיות, וכאזרח שמכבד את ההכרעה הדמוקרטית, לא הלכתי להפגנה כדי לקרוא לבחירות חדשות. עוד מוקדם מדי. אותן תוצאות קודמות עודן צפויות. אך כשם שלא בוחרים ראש ממשלה בקלפי, כך אפשר להחליף אותו מבלי להזדקק לבחירות מיותרות. על כן, לדבר על "הדחת ראש ממשלה מכהן" זו דמגוגיה ילדותית וראוי שלא תישמע. אם יוחלף נתניהו באיש הגון וישר ממחנהו הפוליטי, לא אפצה מפי מילה. הבעיה הקריטית בנתניהו, כך נראה, היא באיש עצמו, ולאו דווקא בדעותיו החמקמקות או בעשייתו המדינית הפעלתנית. אלא שגוש הימין ברובו איבד את כיוונו. הוא סוגד לנתניהו כאילו אם ילך הביתה או לבית הסוהר, יתמוטט הגוש כולו ותוחלף הנהגת המדינה, כאילו לאיש הזה בלבד יש את מגע הקסם בידיו להגיע לשם. לא מתייחסים אליו כבני נוער לאליל המונים, ולא כמו אל פוליטיקאי אהוד ביותר, אלא כמו אל מכשף שניחן ביכולות על-טבעיות.

לא הלכתי להפגנה עם בנדנה על הראש כדי לצעוק בקול מחריש אוזניים: "ביבי תתפטר – לא רוצים אותך יותר", וגם לא כדי לקרוא בזעקות-שבר "שהלכה לנו המדינה". הלכתי לשם בגלל אותו הסבר של אשה אחת: "באתי כדי לגעת בהיסטוריה". כשברקע נשמע רעם תופים של הצועדים, צפינו שנינו בתהלוכה מבלי שנצטרף אליה. עקב חירשות זמנית לא יכולתי לשמוע את המשך דבריה. נראתה כבת 55 עם תספורת נערית, עוטה על עצמה צעיף של מהפכנית, ולא מפסיקה להסביר את עצמה. אילו היינו תיכוניסטים אולי כבר היינו מתנשקים כדי לעצור את שטף דיבורה. כשהלך ודעך הרעש התחלתי לשמוע אותה מחדש, והבנתי כי נעשינו ידידים טובים, על אף שלא אמרתי עדיין מילה. בהתלהבותה הראתה לי בתמונות מן הטלפון שלה את הקונסטרוקציה של ביתה החדש, דיווחה בחיוך שהיא מסוכסכת מזה כמה שבועות עם הגרוש שלה והם אינם מדברים, ושבקרוב תטוס אל בתה כדי לפגוש את הנכדים. אם ההפגנות תימשכנה תשמח לראותי באותו המקום אחרי שתחזור ארצה, כך אמרה. קבענו אפוא להיפגש שוב בעודי שומר על שתיקה מוחלטת.

אם כבר נגעתי בהיסטוריה, ראוי להזכיר הפגנה אחרת, בחורף קר, נגד ביבי הפוליטי ולא נגד ביבי המושחת, שאליה הלכתי עם פרודה שלי, מישהי שנפגשתי עימה פעמיים בלבד כדי שנסיק כי איננו מתאימים לשום שיתוף פעולה. אך לפני הפרידה כבר הבטחנו זה לזו ללכת בצוותא לאותה הפגנה, וככל שהלכה והתמשכה, וככל שכפות ידיה התהדקו בכפות ידיי, כך הצטמררתי שעלולה לבקש היא שאלווה אותה לביתה. וכך ממש נהגה, לשמחתי, כי התברר בלילה ההוא שאנו מתאימים אחד לשנייה כמו כפפות ליד שמאל ומאוהבים לגמרי. כך שעליי לדחות לחלוטין את האמרה "ששום דבר טוב לא יוצא מביבי".

הלכתי להפגנה כדי להריח במו נחיריי את רוח השעה, לשמוע אנשים שמדברים בקול אחד על הסירחון שעולה מן הממשלה. ולמחרת התחלתי לשמוע אמירות של ימנים מיואשים, ועוד יותר משווע היה שאיש לא ידע להגיב עליהן כגמולן. אפשר להתווכח על אמונה דתית ועל דעה פוליטית מבלי להכריע, אך תפישות שגויות ניתן להפריך בקלות מבלי שהמחזיקים בהם יוכלו להתאושש. למרבה הדאבה, הן נענו באי-אכפתיות, כאילו עסקינן בעוד היבט מעייף של הפוליטיקה, ולא כך הוא. במקרה דנן, יש הרבה מה לעשות.

אמירה אחת מפי המיואשים בימין: ממתי השמאל הליברלי מפגין בעד משטרה חזקה? בכל קצוות תבל מפגינים השמאלנים נגד משטרה כזו, ורק בישראל מפגינים בעדה. ומי מפגין? השמאל בכבודו ובעצמו! השמאל שקורא לעצמו ליברל! אז האם אלה הם באמת שומרי זכויות האזרח? או שהאמת היא שיצאו מביתם רק כדי להפגין נגד ביבי ושום דבר אחר לא מעניין אותם?

והפרכתה על ידי אזרח קפדן: האנשים הללו לא יצאו להפגין בעד המשטרה. אלה הם אזרחים טובים שהפגינו בעד הסדר הקיים. כאשר שלטון מושחת אינו מצליח לבטל את הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית, הוא מנסה להחליש אחת מהן. וכאשר מערכת אכיפת החוק היא חלושה, בהכרח נפגעות זכויותיהם של אזרחים שומרי החוק. במקום החוק ישלוט הפשע ברחובות. וכשהפשע משתלט על חיינו, נהנים ממנו רק הרעים.

אמירה שניה מפי המיואשים בימין: האנשים שמתלוננים כמה רע פה וכמה נורא כאן, בזמן הכהונה של ביבי, הם אלה שישבו במסעדות של רוטשילד והריעו למפגינים במחיאות כפיים ועודדו אותם. כמה רע באמת יכול להיות לאנשים שנהנים ממנעמי החיים, שמבלים בבתי הקפה האפנתיים של ת"א? במקום שיגידו תודה לביבי או ישתקו, הם עוד מוחים ומעזים להתלונן על מצבם הנפלא.

והפרכתה על ידי אזרח קפדן: אולי לא הבנתם כי לא רציתם להבין או שאתם מיתממים או חלילה מטומטמים. האנשים הללו אינם מתלוננים שרע להם פה. כפי שאמרתם, טוב להם כאן, והם הולכים להפגין מפני שהם משתוקקים לשמר את המצב הקיים, את הימים הטובים הללו, את כל הטוב הזה. הם מפגינים מתוך חשש ששחיתות שלטונית והחלשת מערכת אכיפת החוק תגרומנה להרעת מצבם. הם חרדים מפני ימים רעים, והם אינם טועים. בכל ארץ ועיר שפשתה בהן שחיתות שלטונית והוחלשה מערכת אכיפת החוק החליפו ימים רעים את כל הימים הטובים הללו.

לפני סיום, מוטב להזכיר כי בשום פינה בעולם לא שרד הפופוליזם לאורך זמן. האמת תמיד מנצחת כי האדם הוא יצור ששואף לקדמה ופיתוח, ועל כרעי שקרים אי אפשר לבסס דבר מהם. לבסוף, יקרסו השקרים כמו אקווריום עם דופנות דקיקות מדי. "האקווריום", כפי שמכונה לשכתו של ראש הממשלה, הולך ומתמלא במים מעופשים. הם כבר עומדים לגדוש את גדותיו. כשיגיעו לנקודה הזו, הכול יתרסק. כנגד חוקי הטבע איש טרם הצליח לעמוד, חזק ככל שיהיה.

באחת ההתרסות האופייניות לו תהה קיסינג'ר: אם צריך אני לדבר עם אירופה, למי עליי לטלפן? אם היה צריך לדבר עם תל-אביב, הייתי אומר לו: הנרי, טלפן אליי, אבל לא נדבר על העיר. נדבר על טלפונים. כי מה שנצרב במוחי בעיקר בערב ההוא היה התיעוד הבלתי פוסק שלו דרך מצלמות הטלפון. דומה היה ברגעים הראשונים שהטלפונים הם שהלכו להפגנה ולקחו עימם גם בני אדם לבל ישתעממו לבד בבית. בעידן המכורים לטלפון זה נשמע סביר בהחלט: לאן שילך הטלפון – נלך גם אנחנו אחריו. ברם, אני שייך ברוחי לעידן שקדם לציורי המערות, לזמנים שרק דיברו בהם, ועדיין מאמין כי משפט אחד שווה יותר מאלף תצלומים. ישיש אחד, שראה כבר הכול, עמד לבדו עם שלט בידיו: זו לא המשטרה – זהו העם. אלה שחלפו שם צילמו כל כרזה וסיסמה, אבל אף אחד לא התעכב לידו. אני הבנתי את כוונתו ולחצתי בחום את ידיו הקפואות. גם נתניהו כבר הבין. זו לא רק המשטרה. עכשיו יש לו צרות עם האזרחים, הללו עם הכוח האמיתי בידיים. הללו שיום אחד עשויים באמת לנהור בכמויות לקלפיות.

על מה דיברו אם ובתה הקטנה לפני שנתקלתי בהן? על ביבי? על המשפט שיעשו לו? מספרים כי זו גאווה לחיות במדינה שבה ניתן לשפוט ראש ממשלה. ואני מתבייש.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.