לפני הנפילה: מתי מותר להביע שמחה לאידם של אויביי?

18/03/2016 ב- 12:40 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על לפני הנפילה: מתי מותר להביע שמחה לאידם של אויביי?

הפעם הראשונה שזכורה לי כי נתקלתי בשמחה לאיד היתה בבית הספר היסודי. אחד התלמידים איחר להגיע לכיתה, ושעט אליה כשכולנו כבר היינו ישובים במקומותינו. הוא נתקל בילקוט שהיה מונח במעבר שבין השולחנות ונפל ארצה; אך התרומם עוד לפני שהמורה הגיעה לסייע לו, ומיד הישיר מבטו לעבר שלושה מבני הכיתה שעימם היה מסוכסך. מעולם לא שכחתי את הרגע הזה. לא עניינוהו הכאבים כתוצאת החבלה, לא עניינוהו הבנות המבוהלות קמעא, לא עניינוהו החיוכים הגנובים של כמה מחבריו. כל מה שעניין אותו בשניות ההן היה לדעת האם השלושה פרצו בצחוק לאחר נפילתו. מבטו כלפיהם היה שטני ממש. הם פיזרו חיוכים לכל עבר ואחד מהם אף הקניט אותו. המורה גערה בו והסבירה לכולנו כי אסור ללעוג לו מפני שכדבר הזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בזמן כלשהו.

באופן אישי, מעולם לא צחקתי בסתר או בפני איש כאשר נפל לנגד עיניי. ראשית, בגלל שהמורה צדקה בדבריה. אין מי שיוכל לחזות היכן יכה הגורל. שנית, מפני שילדים אכזריים מחמת שעמום נהגו להניח קליפות בננה כדי שמישהו יחליק בגללן, ואחד הדברים הכי שנואים עליי הוא מעשה של רשע טהור. לפיכך, נפילה מעין זו מתקשרת באסוציאציות שלי אל רוע. שלישית, זה אינו מחזה מצחיק לטעמי. אני משועשע בהבחיני בעובר אורח שעפה מידיו המטריה בשל משב רוח פתאומי, מאחר שהמאבק באיתני הטבע הוא אבסורדי מראש. ושמחתי פעם אחת כשרוכב קטנוע נסע על המדרכה, טינף את פיו כלפי אשה שהעירה לו כי הוא מסכן אותה, ובעודו עסוק בה לא שם לב והתנגש בעץ. לא הכרתי את שניהם, אבל האופן הממוזל שהכתה בו "הנקמה משמיים" נשא חן בעיניי. לעומת זאת, נפילה פיסית של פלוני בגלל מפגע בדרך מביאה אותי לרחם עליו ולא לצחוק לאידו. בכל פעם שכזו אצתי לסייע לו.

ויקיפדיה העברית מספרת לנו כי שמחה לאיד נובעת משנאה, תחרותיות וצרות עין. אלא ש"הנקמה משמיים", אותו פגע אקראי, היא לרוב הסיבה להרגשה הטעונה הזו. לא שנאתי את הקטנוען, לא קינאתי בו ולא התחריתי בו. ובכל זאת, שמחתי לאידו אחרי העוול שגרם. חשתי כי הצדק הופיע מאין שהוא ופעל את פעולתו. אחרי שמחיתי את החיוך מפניי נחלצתי לקראתו. משראיתי שלא נחבל כלל הטפתי לו כי "הנקמה משמיים" היא מרכיב חשוב ברצון האוניברסלי שהצדק ייעשה, מפני שעל הקרקע מצליח הפושע לחמוק לפעמים. והרי אנו מתאווים שיתממש כי "רשעים ורע להם, צדיקים וטוב להם", אם לא בחייהם אז לאחר מותם כשבמרומים יוחלט מי יישלח לגיהינום ומי לגן העדן. הוא הרים את קטנועו ונסע ממני כשאימה שפוכה על פניו.

גם כש"הצדק יוצא לאור" מבלי חיבור למזל ישנה עילה לשמוח לאיד. כשלמדתי באקדמיה אחד הסטודנטים הציג דמות של יודע-כול באופן מציק לעיניים. לא שנאתי אותו ולא קינאתי בו. הוא גם לא התחרה בי מפני שמלכתחילה היה ברור לכולם שאותיר להם עשן מאחור בתאוצתי קדימה, ומשנודעו תוצאות בחינת הגמר בקורס ההוא התברר שהלז נכשל בה. לעגתי לו מול פרצופו תוך כדי שאני מתנצל על התנהגותי. התוודיתי בפניו שאינני מסוגל להתאפק ומוכרח לתת להרגשתי זו להתפרץ מתוכי החוצה. עם זאת, לא הלבנתי פניו ברבים ואפילו המלצתי שיתייעץ עימי לפני שייגש לבחינה חוזרת. הוא היה רהבתן מדי ולא פנה אליי, אך הצליח בה בקושי מבלי עזרתי.

השלושה מכיתתי ששמחו לאידו של התלמיד שנפל לעיני כולם שנאו אותו מסיבה מוצדקת. הם היו מסוכסכים עימו. אך אין זאת אומרת שאנשים אינם שמחים בנפול אויביהם גם מחמת שנאה עיוורת. עוד לפני שבאו לקיצם הפיגועים האסלאמיים שהתרחשו בפאריס בנובמבר שעבר כבר יצאו במחולות עבריים אנשי הימין מכל פינה באינטרנט. כמו גם, ציבור עצום של יהודים מהציונות הדתית הביע עליצות אינסופית כשב-16 בפברואר 2012 התהפך מצפון לירושלים אוטובוס שהסיע תלמידים ונהרגו שם תשעה ילדים פלשתיניים ומורה פלשתינית אחת. אני הייתי מזועזע מתוצאת התאונה ולא פחות מזועזע מתגובת האספסוף חובש הכיפות.

מנגד, בכל עת ששמעתי כי מחבלי חמאס התפוצצו בתאונת עבודה או כשמנהרת תופת קרסה עליהם הפטרתי חיוך שכולו "זה מגיע להם". הם אינם אנשים תמימים. הם אויביי הישירים ומטרתם היתה לרצוח אותי. יותר מששנאתי אותם, שמחתי מההופעה הממוזלת של הנקמה המתוקה, בבחינת "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים". מיהם "האחרים"? המזל, כמובן. על כן, מבחינה תחושתית יש להבדיל בין צדק שמתממש באמצעות מערכת אכיפת החוק, כשרובנו שמחנו כאשר נכלא אהוד אולמרט שאישר את הקמת מגדל הולילנד תמורת שוחד; לבין צדק שמופיע יש מאין, כאילו אלוהים שולחו למעננו, כשמשכנם של טרוריסטים קורס על יושביו. ברם, יש מי שתובע מן היצור האנושי לא לשמוח בנפול בניין על אויביו.

בניגוד לווריאציות שמחה אחרות נחשבת השמחה לאיד בחברה המודרנית כנורמה פסולה שיש להיזהר משימוש בה, אף שהרצון למנוע את התבטאותה נוגד באופן חריף מאד את חופש הביטוי הרגשי של האדם. בצד השיטור הלשוני ומשטרת המחשבות, זוהי צורה נוספת של שיטור – השיטור הרגשי, מבית היוצר של השמאל הרדיקלי שעצם קיומו הוא עיוות חברתי, ועוד יותר מעוותים הם רצונותיו להכפיף אותנו לדיכוי הרגשות הטבעיים ולהשליט עלינו את סדר עולמו המסוכן לציבור הרחב. אין להתפלא אפוא מדוע הימין האמריקני מתענג מתופעת טראמפ, ומדוע הימין הישראלי בז ללשון הנקייה של התקינות הפוליטית ושמח לאידם של אויבינו ואויבי אויבינו שאינם ידידינו.

ואילו אנוכי נטול שנאה עיוורת כמותם, ובכלל, נבחל מכל מי שחפץ לשים מחסום לפי ולהובילני ברצועתו אל דרכיו. לדידי, הוא מוכרח להיות אויבי, ומחמת איבתי הרציונאלית כלפיו, מתעתד אני לפצוח בריקוד סמבה בכיכר העיר אם וכאשר יוגש כתב אישום נגד אופק בוכריס בגין עבירות מין – בדיוק לפי גישתם המתריסה של הימנים. אני מאמץ אותה בכל לבבי במקרה של הקצין הבכיר. הצהלה לאידם של אוהדיו הכסילים תהא אחת החוויות המרנינות ביותר בחיי. אחוש אושר צרוף ומענג כאשר תנחת על ראשם המפלה הגדולה. ללא ספק, ההערצה העיוורת לבוכריס היא שיאה של אטימות חברתית כלפי קרבנות של פשיעה מינית. וכשהיא תספוג מהלומה כבדה מהפרקליטות הצבאית, אני אצווח משמחה: הידד! הידד!

הערה היסטורית (שכרוכה בעצב לאיד): שנאה עיוורת של כסילים ליהודים והערצתם העיוורת להיטלר הן שני החטאים שבגללם הצליח הימין הנאצי לבצע את השואה. אנשים מתחלפים מדור לדור, אך העיוורון נותר מסוכן תמיד.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.