מה בני ציפר חושב על מריה שראפובה?

11/03/2016 בשעה 08:39 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על מה בני ציפר חושב על מריה שראפובה?
תגים: ,

השבוע נפל דבר בעולם ועורר רעש עצום. טניסאית כהת-שיער, שמציגה תמיד חזות של בלונדינית גונחת מסרט ארוטי, חשפה לנגד כולם את פרצופן האמיתי של שערותיה כשהודתה בפומבי כי אינה ילדה טובה באמת. למרות שנשלחו אליה שלוש הודעות מהתאחדות הטניס הבינלאומית ושתיים נוספות מארגון טניס הנשים, כי החל מינואר השנה אסור יותר להשתמש בתרופה בשם מלודוניום, היא לא שעתה להוראה החדשה. בבדיקה שנערכה לה התגלתה קלקלתה, והיא הושעתה מהשתתפות בסבב התחרויות עד שייקבע בקרוב גזר דינה.

מזה עשר שנים ברציפות, יחד עם מי החמצן, נוטלת מריה שראפובה את התרופה המיועדת לחולי לב (ולא לאנשים בריאים כספורטאים), אשר נועדה לסייע לליבם להתאושש מהר יותר ממאמץ אינטנסיבי. מזה עשר שנים דרך קבע מציגה חזות של טניסאית-על בזמן שהיא שחקנית טניס רגילה על ספידים. העולם נעמד על רגליו והשתאה, גם אז וגם השבוע. גם יצרנית התרופה הביעה פליאה רבה מכיוון שמותר להשתמש בה לא יותר מכמה חודשים בפרק זמן של שנים. אך שראפובה סיפרה שלא ידעה זאת. הטניסאית המקצוענית הוסיפה ואמרה שלא ידעה גם כי התרופה הוכנסה לרשימת החומרים האסורים לשימוש על ידי ספורטאים. גם בפמליה שנלווית אליה לכל מקום בעולם, ונכללים בה רופאים, מאמנים ופיזיותרפיסטים, מספרים שלא ידעו על איסור השימוש בתרופה. אלא שהרשויות ברוסיה הצהירו שהודיעו להם על כך כבר באוקטובר שעבר.

מבחינה חוקית, שראפובה עברה על התקנה רק מינואר. מבחינה מעשית, היא ביקשה לנצל את החומר שבתרופה כדי לגבור על יריבותיה בכל השנים האחרונות. לעת עתה, איננו יודעים מי מיריבותיה נטלה אותה התרופה כשהיתה מותרת לשימוש. יתכן כי התקיימו פה ושם משחקים הוגנים בין שתי רמאיות, ויתכן שרק רמאית אחת הציגה יכולות אירוביות מרומות על המגרש. אי-הידיעה הזה מטריף את הדעת ממש. אחרי שנודע כי לאנס ארמסטרונג רימה שבע פעמים ברצף בטור דה פראנס, עודני מתקשה מאז להתענג מצפייה במרוץ האופניים. החשדנות מכרסמת בליבי ואין לה שום תרופה. האם יהא זה גורלו של משחק הטניס גם כן?

כמו דוריאן גריי, גיבור ספרו של אוסקר ו'יילד, שתמונתו הולכת ומזדקנת והופכת דוחה יותר ויותר בכל פעם שהוא מתבונן בה, כך גם בני ציפר לא היה מסוגל לראות יותר את עצמו בראי. הוא מכר את נשמתו לאלילת הרייטינג, התמכר לפרובוקציות מכוערות ולתגובות שטניות עוד יותר עליהן, עד שנפשו כבר לא רצתה יותר להביט בדמות האימתנית שהשתלטה עליו. השבוע ביקש מחילה מקוראיו על הדברים המשונים שכתב בטור-דעה בעיתון 'הארץ'.

בני ציפר לא נתקף לבדו במחלה. כה רבים בחברה הישראלית הם תאבי פרסום שיצאו משליטה עצמית, ויחצו כל גבול אפשרי כדי שמישהו יזכיר את שמם או ידבר אודותיהם. חלקם אפילו ידועני-על במידה כלל-ארצית. דודו טופז טיפס על עץ כה גבוה עד ששום סולם לא היה ארוך דיו כדי שיוכל לרדת משם. אז הוא היה צריך לצנוח מטה והתרסק. ציפר לא הגיע לדרגת המפלצת של טופז. הוא לא פגע באופן פיסי באיש וגם כתיבתו לא היתה פוגענית באופן אישי. בעוד טופז נזקק לאהבה אינסופית, ציפר נהנה מאור הזרקורים של קוראים שנתקפו בחילה בגללו. כשפלטו עליו מבטנם את נייר העיתון הלעוס, הוא תקע מסמר בבלון הנפוח של עצמו, שהתפתח כמו אשה בהיריון שגדל בתוכה חייזר, והכניס את יצר הרע לארון קבורה. הוא לא יכתוב עוד בצורה הזאת, הבטיח. אין כמו הבטחתו זו כדי לאשש הטענה כי כותב שתלוי בקוראיו הקבועים מאלץ עצמו להגביל את חופש הביטוי שלו בסופו של דבר.

אני לא קורא את רשימותיו של בני ציפר, אך תוכנן מגיע לעיתים לאוזניי בגין ההמולה שיוצר הלה במתכוון. עתה ציפר אומר שהוא חוזר בו מדבריו הקודמים בטורו האחרון ומתחנן שנסלח לו על משוגותיו. אני נאלץ להיענות לו. בתורת המשחקים ידועה האסטרטגיה המנצחת 'מידה כנגד מידה' – סולחים פעם אחת על התנהגות רעה מתוך ציפייה שלא תשוב עוד. אם היא חוזרת ונשנית אין סולחים עוד עליה.

הטענה המרכזית של ציפר באותו טור-דעה היא כי יש להחיל על אמנים סט חוקים משלהם. זו אינה טענה מהפכנית. מבלי ששמים לב, עצם הקריאה הייחודית למנוע מאמנים להגיע אל חרפת רעב בזקנתם היא דומה לזו. גם התקבעה הנורמה כי מותר שישתמשו במעמד האלילי שלהם כדי לנצל מינית את המעריצות הבגירות. אך בני ציפר הרחיק לכת וגרס שמותרות להם גם קטינות. כביכול, אם אכן בילו נערות עם אייל גולן במיטתו כי אז אין פסול בדבר, טען ציפר, מפני שהן משרתות את המוזה של היצירה ומקריבות גופן על מזבח האמנות. לכאורה, האמנות היא אשמה – לא האמן. למעשה, קרא הוא להפר את החוק שאוסר קיום יחסי מין בהסכמה בין בוגרים וקטינות. על כך נסבה התרעומת של קהל המגיבים. הו, הצביעות! כה רבים צבעיה, וכל דבר שהוא – צובעת בצבע אחד.

ברם, אני לא מתחסד כמותם. ממרום מעמדי כטוראי בטירונות צבאית ניצלתי את חסדיה של בת 15 וחצי שהיתה חברתי דאז, עד שעזבה אותי כעבור חודש לטובת מבוגר ממני. אני משער כי כל מי מהמזדעקים אם היה במקומי לא היה מחיל עליו צווים של התנזרות פתאום. הבעיה היא קודם לכול ניצולו של מעמד יותר מאשר יחסים אסורים עם קטינה. הפרש גילאים גם עלול להיות לרועץ כשמדובר בנערה, אך הגיל הכרונולוגי שלה אינו מהות הכול. קיום יחסי מין עם נערה מפותחת לגילה אינו סטייה מינית, היינו פדופיליה, אלא עבירת מין על פי הנורמות בנות ימינו. הבעיה הגדולה יותר בדברי ציפר היא טעותו מבחינה עקרונית. ראשית, דווקא כמה מן היוצרים החשובים ביותר לא היו מוכרים בכלל בזמנם, חיו חיים עלובים ולא מנקרי עיניים, ולמרות שלא ניצלו אף נערה הצליחו לברוא מעשי אמנות שערכם נצחי. שנית, אפילו היה מותר לאמנים לעשות ככל העולה על רוחם, הכלל הזה לא היה חל על אייל גולן. אומנם הוא זמר מוכשר אך הרעש המזרחי אינו אמנות.

בני ציפר איננו האיש הראשון שקרא לחברה להתעלם מהפרת חוקים כאשר העבריינים הם אנשים השמור להם ייחוד מסוים. בעבר קראו אישים בשמאל הרדיקלי להתעלם מתלונותיהן של פעילות אירופאיות שנאנסו על ידי פלשתינים, מפני שהמאבק בכיבוש הישראלי בגדה המערבית חשוב יותר מטוהר גופן ומצדיק כל מחיר. ולאחרונה נאמר על קצין צבא בכיר החשוד באונס, אופק בוכריס שמו, כי למען הגנת המולדת אסור למנוע ממנו מלהתקדם בשורות צה"ל מפני שהביטחון של כולנו חשוב יותר מתלונתה של חיילת אחת. מאידך, הנני סבור כי בצבא המושתת על גיוס בני העם ובנותיו גורם פשע כזה – לבטח אם נמנעת תגובת עונשין – לפגיעה בלכידות האומה וכתוצאתה גם פגיעה בביטחון הלאומי. אולם, יתכן שרואה אני פילים בקנה שאינם.

לפיכך, שב אני ושואל האם נגזר עלינו שלא ליהנות מצפייה במשחקי טניס בגלל מגוון עבירות על חוקיו? על כל במה מופיעים שחקנים למען ההצגה; ולמתרחש על במת התיאטרון לא תמיד יש קשר למציאות ומוצגים בה לפעמים גיבורים גדולים מהחיים. האם כך קורה גם באצטדיון? אומרים כי אם נותנים לאיש מסכה הוא יגיד את האמת, ובאינטרנט יספר אדם מאחורי כינוי את כל אשר על לבבו מבלי חשש מה יגידו מכריו. ואילו לציפר כוונה אחרת כשהוא טוען כי המסכה שלו כתבה את טוריו האחרונים, כמו מרמז שאיש אינו כועס על שחקן בהצגה שמגלם פושע מפני שיודעים כי המסכה שלו היא הפושעת ומאחוריה מסתתר שחקן. ואולי מוטב שנתפוש כי הספורט הוא גם הצגה שנעשית למען הנאתנו, אך להבדיל מן השורר בתיאטרון, גיבוריו עודם מסתירים מאיתנו את מסיכת הפשע. דעת כולם בימינו היא שיש לחשוף אותה ולסלק את מי שמשתמש בה.

מריה שראפובה היא כוכבת-על שחרגה הרחק מזמן מגבולות משטח הדשא הירוק. היא כה מורגלת לחיי הזוהר עד שהשתלחה בשטיח שמתחת לרגליה, שלא היה אדום דיו, כאשר התוודתה במסיבת עיתונאים על חטאה. לפני שכינסה אותם במפתיע סברו שמא צפויה האלילה להכריז על פרישה מטניס מקצועני, ועל כך הגיבה: "כשאודיע על כך, זה לא יקרה על שטיח כזה מכוער". ואולי יש לקבוע למען שראפובה סט חוקים נפרד משלה. היא יוצאת דופן. הן ידוע כי הקהל בא לצפות בה בעיקר בגין יופייה ולא רק בשל כישרון המשחק שלה. אולי יש למחול לה בפעם הזו על פשעה, ואולי יש למחול לי על תעוזתי להציע כדבר הזה, יחד עם בקשת המחילה של ציפר.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.